שני בתים נמצאים בעירנו תל-אביב, והם שוכנים בסמיכות זה לזה. סמיכות גיאוגרפית ולאו דוקא רעיונית.
מרחק הליכה של דקות ספורות מפריד בין שני הבתים – הראשון הוא בית ביאליק, השני הוא – בית ז'בוטינסקי, הנודע כ"מצודת זאב". ביתו של המשורר הלאומי מחד גיסא, ביתו של המנהיג הציוני-רביזיוניסטי מאידך גיסא.
ואולם בעוד שביאליק התגורר ממש בבית הנושא את שמו, הבית ברחוב המלך ג'ורג' כלל לא היה בית מגוריו של ז'בוטינסקי, שהרי מאז 1930 לא הורשה עוד לשוב לארץ-ישראל. נע ונד היה בתבל עד למותו במדינת ניו-יורק שבארה"ב. גם ביאליק לא עצם עיניו במכורתו, אלא בווינה אליה יצא להירפא וממנה שב בארון, כשהעם היהודי כולו שרוי באבל כבד.
לכאורה שני בתים שונים זה מזה במהותם, אולם לא בדיוק. לגבי בית ביאליק – הכל ברור ונהיר. בית שכולו שירה ופרוזה, מורשת של תרבות עברית מתחדשת, שרוחו וניצוצות רוחו של גדול משוררנו מרחפות בין כתליו.
באשר לבית השני – ראשיתו במועדון בית"ר בסוף שנות העשרים, כצריף קטן, המשכו בבית התנועה הפוליטית שצמח להיות בן שלוש קומות – "מצודת זאב", ומסוף שנות הששים התנוסס למגדל בן 14 קומות, שבחלקן שוכנים משרדי הליכוד וקודמתה תנועת החרות. זהו בית ז'בוטינסקי.
קומת המסד של אותו בית היא קומת המורשת, הרוח והספרות, קומתו של מכון ז'בוטינסקי, האוצר ומשמר ומנגיש מזה כ-85 שנה את אוצרות הרוח וההגות, הפובליציסטיקה והשירה של זאב ז'בוטינסקי, של האישים שפעלו לצידו ולאחריו, וכן של התנועות, המחתרות והמוסדות שקמו ופעלו בהשראתו.
מכאן אפוא, שיש בכל זאת דימיון בין שני הבתים הללו, בית ביאליק ובית ז'בוטינסקי, בין הבית היפהפה הזה – שאותו אגב נטש לטובת בית שכור ברמת-גן - לבין קומה אל"ף בבית המצודתי התם. שני מוזיאונים, שני ארכיונים - של מורשת, ספרות, שירה, הגות, תרבות, ציונות...
וכידוע, לשניהם, ביאליק וז'בוטינסקי, היו בפרקי חיים קודמים גם בתים בעיר אחרת, הרחק מכאן, הלא היא אודסה שלחוף הים השחור!... אודסה שבה נולד ז'בוטינסקי, בה התגורר עד גיל 17, ואת תהילתה שורר ברומן שלו "חמשתם", אשר בקרוב ייצא לאור במהדורה חדשה. אודסה שבה במיטב שנותיו התגורר ביאליק – שאמנם נולד בראדי – באודסה שבה פעל ויצר, כמוהו כעוד כמה מבכירי הסופרים העבריים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
כאן אנו מפגישים בין שני ענקים אלה, בין זאב ולדימיר ז'בוטינסקי לבין חיים נחמן ביאליק, גדולי הרוח והתרבות של עם ישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, שהשפעתם והשראתם לא פגו גם בימינו - 83 שנים לאחר פטירת האחד בגיל 61, 77 שנים לאחר פטירת השני בגיל 60. כה צעירים בגילם וכה ענקים ברוחם ויצירתם!
מיפגש זה הוא תולדת הכרך החמישי בסדרת הכתבים האידיאולוגיים, במהדורה מדעית, שאנו במכון ז'בוטינסקי – יחד עם שותפינו במרכז בגין בירושלים - שוקדים על הפקתם והוצאתם לאור, כרך שכבר זכה לתהודה ציבורית רבה: "העברית: שפה, תרבות, שפה", ובו בין היתר - ארבעה מאמרים שמקדיש ז'בוטינסקי לביאליק. בינתיים, אגב, יצא לאור כרך ששי, "מצב האומה" חלק שני, והשקתו תתקיים בעוד ימים ספורים במכון ז'בוטינסקי.
על ההיכרות בין ביאליק וז'בוטינסקי, על הקירבה ביניהם כמשוררים וכמתרגמים, וכן גם על היריבות האידיאולוגית ביניהם - נכתב הרבה. מערכת יחסים זו שבין השניים נעה ומתפתלת על הציר שבין שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" או "משא נמירוב", בעקבות טבח קישינוב ב-1903, עם תרגומו המופלא לרוסית של זאב ז'בוטינסקי, לבין השיר מ-1931 "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם", בעקבות הקונגרס הציוני ה-17.
בקונגרס זה, שבו נכח חיים נחמן, הנה לנגד עיניו ולנגד עיניהם של צירי הוועידה המשתאים, קרע ראש הצה"ר וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, את כרטיס החבר שלו, על שום שלא נתקבלה דרישתו לאמץ מיידית את הגדרת המטרה האולטימטיבית של התנועה הציונית – מדינה עברית. ביאליק כמובן לא אהב אקט מחאה זה.
שלא כז'בוטינסקי, שעליו נאמר כי בהצטרפו לתנועה הציונית איבדה הספרות הרוסית את אחד מהסופרים המבטיחים שלה - ביאליק לא היה ביסודו איש פוליטי, אך מעורב בענייני האומה והיישוב. הכל שיחרו למוצא פיו של גדול המשוררים. לדרכם של הרביזיוניסטים התנגד, ובמדיניות ההבלגה של וייצמן תמך, ויחסים מיוחדים היו לו עם ברל כצנלסון.
בעת שהתרחש האסון הנורא של רצח ארלוזורוב, בשנת 1933, והאסון שבא מיד בעקבותיו - עלילת הדם נגד הרביזיוניסטים, ביאליק פסח על שתי הסעיפים - פעם נטיית לבו אמרה ש"עמלק", כלומר ערבים, הם הרוצחים, ופעם רמז על יהודים, בצטטו את המלים: "איה הבל אחיך?"...
ביאליק זכה לביקורת נוקבת במחנה הימין, משסירב – לאחר שהורשע הבית"רי אברהם סטבסקי ז"ל – לחתום על כרוז הסופרים והרבנים, וביניהם טשרניחובסקי, רבניצקי, יעקב כהן, קלוזנר ואחרים – הכרוז שדיבר על "השגיאה המשפטית האיומה שיצאה מאת בית הדין לפשעים חמורים בירושלים" וקרא להציל ממוות "איש נקי וחף מפשע".
לימים סיפר הרב נריה מפי הרב קוק, כי ביאליק אמר בשיחה פרטית לרב הראשי, כי הוא בטוח בחפותו של סטבסקי, אולם לא רצה לאבד את האהדה שרחש לו ציבור הפועלים. הרב הראשי אכן נהפך מטרה לחיצי השמאל, והלך לעולמו פגוע, ב-1935. רק בן 70. שנה לאחר מות ביאליק.
כל זה לא הפריע לזאב ז'בוטינסקי, לומר לבאי הכינוס העולמי של בית"ר בקראקוב, ינואר 1935, בעקבות מותו של המשורר, כדברים האלה: "ביאליק היה מתנגדנו בשנות חייו האחרונות, את ההתנגדות לא נשכח, אבל את תורתו נזכור – תורת משא נמירוב, בעיר ההרגה". ואכן, עם היוודע דבר מותו של המשורר הלאומי, נערכו בקיני בית"ר מסדרי אבל והושמעו הרצאות על אישיותו ושירתו.
כאמור, ארבעה מאמרים על ביאליק כונסו בכרך החדש, "העברית" מאת זאב ז'בוטינסקי. שלושה מאמרים על ביאליק כונסו בכרך "עין הקורא", על סופרים ועיתונאים, מאת אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר, אשר התפקיד שניתן לו על-ידי האחים-המעלילים בפרשת רצח ארלוזורוב היה המוח והמסית, הוא יחד עם מי שהיה לימים מנהל בית אחד-העם ומזכירו של ביאליק – יוחנן פוגרבינסקי ז"ל.
על כריכת הספר של אבי – שאותו היה לי העונג לערוך - צילום כתב היד של מאמרו מ-1949: "ביאליק המחקה והתלמיד". אסיים אפוא דבריי בציטוטים קצרים דוקא מאבי, ויסולח לי מראש, אם חלק מהדברים אולי לא יערבו לאוזני חלק מהנוכחים בבית ביאליק.
וכך הוא כותב: "ההתנגדות לציונות של הרצל עוברת כחוט השני בכל היצירה הביאליקית המזהירה, ומגיעה לפסגתה באחד משיריו האחרונים 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'. שיר זה הוא התקפה חריפה על ציונותו של ז'בוטינסקי, הנאמן בתלמידי הרצל... לא בכדי ייחסו את 'ראיתיכם שוב' לתנועת ז'בוטינסקי"...
ושואל אחימאיר: "היכן שורש התנגדותו של ביאליק להרצל וז'בוטינסקי מזה ולברדיצ'בסקי מזה? אין זה עניין של פרוגרמה, של מפלגה. זהו עניין הנעוץ בשורש נשמתו של המשורר.... ביאליק הוא משורר סטאטי, משורר של היציבות, של הקיים ועומד, ואינו משורר של התנועה, הדינאמיקה, השוטף והולך, אינו משורר הסערה.
"אחד-העם, שביאליק הוא הפרשן הלירי שלו וגדול תלמידיו, לא סבר שמשהו עלול להשתנות בישראל שינוי יסודי. אבל הרצל וז'בוטינסקי ראו בעיני רוחם את השינוי, אם לרעה ואם לטובה. אחד-העם האשים את הרצל בדחיקת הקץ ואחריו נאשם בכך ז'בוטינסקי. בא היטלר, באו לנין וסטאלין, ועכשיו אנו יודעים היטב לסיבת החרדה של הרצל וז'בוטינסקי... ההיסטוריה חרצה משפטה שלא ברוח אחד-העם וביאליק תלמידו".
ואין בדברים אלה כמובן כדי להוריד מערכו של משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק.
עד כאן מדברי אבי, שאותו – ואף לא אחד אחר - הכתיר ז'בוטינסקי בצמד המלים: "מורנו ורבנו"... אבי שלא היה מיושבי בתי-הקפה של תל-אביב הקטנה, אבל בן בית באתרי התרבות שלה, כאן בבית ביאליק (אצל חברו, המנהל משה אונגרפלד ז"ל) ובבית אחד-העם שנהרס בינתיים (אצל חברו יוחנן פוגרבינסקי ז"ל).
בנימה אישית זו, אסיים בהערכה לשותפות הברוכה והמפרה, בין בית ביאליק לבין מכון ז'בוטינסקי, למען זכרם של שני ענקי הרוח של עמנו, חיים נחמן ביאליק וזאב ז'בוטינסקי. ולוואי ותהיה רוחם שרויה לטוב על השיח הציבורי הירוד ועל החיים הציבוריים הקלוקלים, לעת הזאת.