ממרומי מרכז המבקרים על פסגת תל שילה, בלב ארץ בנימין, נשקף נוף קדומים של ארץ-ישראל. מכאן, ממקום משכן אהל-המועד, המרכז הרוחני של עם ישראל במשך 369 שנה, המבט מופנה אחורנית אל 3,500 שנות הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ-ישראל. מכאן, המבט מופנה גם קדימה, אל הקשר המתחדש בין העם וארצו, לאחר שבעים שנות עצמאות ראשונות וכעבור חמישים שנה מאז שחרור לב המולדת ובלבה שילה עיר המשכן, אליה התקהלו כל עדת בני ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר.
ממרומי שילה הקדומה ושילה מתחדשת, נראה גם הסיכסוך הישראלי-ערבי (פלסטיני) ביתר בהירות. העיניים נחות על ישובים סמוכים כמו עלי ורחלים, מעלה-לבונה ושבות-רחל, שלא לדבר על היישוב המתחדש שילה. 10,000 יהודים כבר חיים בגוש יישובים זה. רבבה מתוך כ-435 אלף מתיישבים יהודיים ביו"ש ובבקעת הירדן. כאן, בתל שילה, באתר החפירות הארכיאולוגיות המרשימות, בסיפורי המקרא וראשית ההתיישבות היהודית, המומחשים לעין המבקר, מזדהרת האמת ההיסטורית של הקשר בין העם היהודי וארץ-ישראל, מחד גיסא, ונחשפים השקרים שמפיצים יושבי הארץ הערבים-הפלסטיניים ומנהיגיהם, מאידך גיסא.
ראש וראשונים למפיצי השקרים והעלילות הוא יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אשר בעזות מצח מספר "פייק היסטורי", כאילו הפלסטינים הם... צאצאי הכנענים מלפני 5,000 שנה! בסדרת נאומים קוצפים שנשא מאז הכריז הנשיא טראמפ, כי ירושלים היא בירת ישראל, שיחרר אבו-מאזן לאוויר סיפורי אלף לילה ולילה, והכריז כי "ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי" – לאמור: אין זכות קיום אפילו לעצם קיומה של ישראל. את ייסודה תיאר במלים אלה: "רצו להביא את היהודים מאירופה לכאן כדי לשמור על האינטרסים של האירופים באזור. הם ביקשו מהולנד, שהיה לה הצי הגדול בעולם, להעביר את היהודים".
זו הרמה, זה הטיעון של מי שנושא בתארים של יו"ר הרשות הפלסטינית, ראש אש"ף וראש פת"ח, האיש שבא ויוצא במסדרונות ראשי האומות, שלא להזכיר גם קללות שנפלטו מפיו וליוו את טיעוניו ה"מלומדים". זו גם הדרך שבה מתחנכים הצעירים הערביים בשטחי האוטונומיה. לישראל אין זכות קיום. בחלומותיהם, פלסטין משתרעת מן הים ועד הנהר. כמובן, אין הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. סופה להיכחד. שקרים אלה, כמו סילוף הצהרת בלפור מלפני מאה שנה והדרישה מבריטניה למוחקה, הם חלק ממסכת התעמולה הפלסטינית, המלווה את המאבק הטרוריסטי והתעמולתי להסגת ישראל, להקמת מדינה ערבית נוספת במזה"ת... לדאבון הלב, במערב, בעיקר באירופה, יש קונים לסחורה המזוייפת הזאת.
* * *
ובחזרה לשילה. את אזור בנימין חוצה כביש האורך שמספרו 60. תנועת המכוניות בו אינה מביישת את צפיפות התנועה בכבישי גוש דן, ולו בשעות מסויימות. רכבים עם לוחיות זיהוי ישראליות ופלסטיניות חולפים אלה לצד אלה בכביש הסואן. עדות כביכול לדו-קיום. מצד שני, אשליית האידיליה הזאת יכולה להתפוגג באחת. על כביש זה נרצח ברכבו מירי ממכונית חולפת הרב רזיאל שבח, איש חוות גלעד, בצומת אריאל נדקר למוות הרב איתמר בן-גל, תושב ברכה, ועל כביש ראשי זה וכבישים צדדיים דוהרות מכוניות ערביות בפראות, ומחוללות אסונות קשים.
צומת שילה, שעתיד להיות מרכז הנצחה לגדודים העבריים שצעדו במקום לפני מאה שנה, תחת פיקודו של הלויטננט-קולונל ג'ון הנרי פאטרסון וביניהם הקצין זאב ז'בוטינסקי, הוגה רעיון הגדודים, "מאוכלס" עתה בלוחמי צה"ל, העומדים על משמר ביטחון האזור. לא כל החיילים הצעירים שמעו על פאטרסון וז'בוטינסקי.
לא כולם יודעים מי היו הגדודים העבריים – מחדשי הצבאיות העברית לראשונה מאז ימי בר-כוכבא – אבל כולם דרוכים ונכונים למשימתם השוטפת. השקט הוא זמני. בתוך שניות התמונה יכולה להתהפך. מחבל נאלח שמפתיע מן המארב אזרח תמים ורוצחו נפש, מחבלת שמתקרבת לקבוצת חיילים ובאמתחתה סכין-רצח, או טרוריסט שיורה ממכוניתו לעבר מכונית נושאת לוחית כתומה. וכשזה קורה – בתוך זמן קצר מגיעה זרועו הארוכה של צה"ל אל מבצעי הפשע. המחבל מחוסל או "מנוטרל", ו"יחרב בייתו"....
אלה הם חיינו בארץ-ישראל, ובמיוחד במרחבים שנפתחו לפנינו בעקבות מלחמת ששת הימים. עוד יישוב ועוד שכונה, עוד בית ועוד משפחה – וגם חללים בדרך. אבני דרך ספוגות בדם יהודים, בדרך להגשמה התיישבותית-ציונית ברחבי המולדת, בדרך להתחברות המחודשת של העם עם ארצו השלמה, עם זיכרון מנהיגיו התנ"כיים כיהושע ושמואל.
ואולם, אם להתרשם על פי המסופר בתקשורת היומית, מודפסת כאלקטרונית, יהודה ושומרון הם חבלי ארץ ל"משוגעים-לדבר", לאלה שמוכנים לסכן חייהם וחיי צאצאיהם, מתנחלים, שלא לומר "כובשים", ואולי יהיה עליהם להתפנות או להיעקר ביום מן הימים כמו שעלה בגורלם של מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון ב-2005. האמת היא שונה. כל מבקר-לרגע יכול לחוש בה. ביהודה ושומרון מתבססים ישובים לתפארת, ובהם כבר מאות-אלפי מתיישבים-חלוצים שקובעים עובדות ציוניות, שלעולם לא יימחו.
המתיישבים משלבים בחייהם חלוציות, איכות חיים, תרבות, חיבור לשורשים בני אלפי השנים. פה מובנים מאליהם דברי המשורר והסופר המנוח חיים גורי ז"ל: "הדבר הכי החשוב הוא תחושת ההכרה והאמונה עד תום בצדקת הדרך". פה אין נשמעים דיבורים על "ברלין" ו"רילוקיישן", פה אין ספקות והרהורי-כפירה. הכל נהיר וברור. הכל – מתוך אמונה ודבקות במסורת, בעקרונות, ובראשם כמובן – האהבה לארץ-ישראל. פה מתקדם תהליך ההגשמה הציונית במלוא מובן המלה, כמו שנעשה בנגב ובגליל בעשורים הראשונים של עצמאותנו.
* * *
תענוג לפגוש את אנשי ההתיישבות, לראותם נחושים ומאמינים, מגשימים ויוצרים, שמחים בחלקם. ללא ספק, מפעל ההתיישבות הזה – הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל ב-70 שנותיה. היום כבר אפשר למנות לא פחות מ-150 יישובים שמנקדים את מפת יו"ש והבקעה, ועוד היד המיישבת נטויה. אלא שתהליך הצמיחה נמצא עתה במה שמכנים התושבים – "הקפאה שקטה".
רק מאות בודדות של יחידות דיור נוספו בשנת 2017, למרות הביקוש הגדול, והגידול באוכלוסיה בשנה זו כ- 3.4 אחוזים. כיום ברור לכל, כי התיישבות שורשית, מבוססת וגדולה זו – בשום תנאי ובשום מצב לא תיעקר. מקרה חבל קטיף לחלוטין אינו יכול לחזור על עצמו ביו"ש. הדיבורים על מדינה פלסטינית אף הם דיבורי סרק. לא שתי מדינות ולא מדינה אחת – אלה שני תסריטים לא מציאותיים שעולים מפעם לפעם על הפרק.
יש רק פתרון אחד לשאלת חבלי יו"ש ובקעת הירדן, וזוהי האוטונומיה לתושבים הערביים. מצב פוליטי זה כבר מיושם הלכה למעשה, בשטחי A וB ודומה כי זהו הפתרון שעומד לאמץ גם מימשל טראמפ הידידותי, כאשר יתחיל להתניע מחדש, על בסיס חדש, את המו"מ המדיני. זהו הפתרון על פי הערכת מומחים, שגם רוב מדינות ערב, העייפות מהנושא הפלסטיני, יסכינו לו בסופו של דבר.
השלום הוא עודנו משאת נפש גם כאשר ישראל עומדת לציין 70 שנה להקמתה. ואולם אין הוא חזות הכל. אין שלום בכל מחיר. יש שלום שמכיר קודם כל במדינת ישראל, בקשר של עם ישראל לכל ארצו, בירושלים השלמה כבירתו, ומצד שני – בזכויות "הגר הגר בתוכנו", בין אם הם ערביי ישראל ובין אם הם ערביי יו"ש.
אלה הראשונים הם אזרחי ישראל לכל דבר, נהנים מזכויות מלאות, בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, ואלה מיו"ש יוכלו לזכות באוטונומיה מוכרת. משמעות הדבר: הם לא יהיו אזרחי ישראל, אך יהנו מהזכות לנהל באופן עצמאי את מסכת חיי היומיום שלהם. ביטחון ישראל, עתיד ישראל וזכויות עם ישראל – הם מעל לכל, ולכן הם לא יאפשרו, בכל מו"מ עתידי, להרחיק לכת בוויתורים מצידנו, מעבר למתן אוטונומיה לערביים הפלסטיניים, שעד לפני יובל שנים היו אזרחי ירדן.
אבל לפני הכל, עליהם ועל הנהגתם להכיר באמת מתל שילה, ולהתנער מסיפורי-הבדים שיוצאים ממשרדי הרשות הפלסטינית ברמאללה.
פורסם לראשונה ב"בפתח הגיליון" של רבעון "האומה" 209, שיוצא לאור בימים אלה