ביום שבו הובא למנוחות עולמים שר הביטחון והחוץ לשעבר, הבית"רי פרופ' משה ארנס, ביישוב שבו התגורר מאז 1966, סביון, התייחדנו בהר הזיתים בירושלים עם זכרם של שני לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר זכרם לברכה.
שבעים שנה ויותר היה מקום קבורתם של יעקב ויוסף בלתי-נודע. והיום, שוב פקדו רבים את קבריהם של השניים. שוב אפשר היה לבוא אל מקום מנוחתם, שאותר במבצע מאומץ ומתוחכם. מצבות חדשות הונחו על שני הקברים.
האירוע הזה העלה בזיכרוני זוג לוחמי מחתרת נוספים שקבורים בהר הזיתים – הלא הם יעקב ברזאני ז"ל לוחם לח"י ומאיר פיינשטיין ז"ל לוחם האצ"ל. לצידם קבור לא אחר מאשר מפקד האצ"ל, מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה השישי, כי כך ביקש, ולידם הוא טמון מאז 1992, יחד עם רעייתו עליזה.
ואי אפשר, שלא להיזכר – במיוחד לעת שאנו נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות מתלהטת לכנסת ה-21 - במערכת הבחירות הסוערת לכנסת העשירית, שנת 1981, כאשר ראש הממשלה בגין השיב בזעם ל"נאום הצ'חצ'חים" של הבדרן מטעם מפלגת העבודה שבאופוזיציה, דודו טופז.
מול הלעג המתנשא של טופז כלפי עדות המזרח, דיבר למחרת היום בגין, על מות הגבורה של פיינשטיין האשכנזי וברזאני הספרדי, וקרא בהתרגשות: "אשכנזי? עיראקי? – יהודים! אחים! לוחמים!", ובאחריות לאומית של מנהיג דגול, משכמו ומעלה, הוסיף בגין: "כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים"...
אחים לנשק, לגבורה, למטרה, כאלה היו גם יעקב רז ויוסף דוקלר. הם מסמלים בלחימתם, עם כל השוני בנסיבות ובמועדי נפילתם, את הרעיון הכה-פשוט ויחד עם זאת כה-נשגב, של מנחם בגין, על האחדות במחתרת, על קירוב הלבבות בין אשכנזים למזרחים, על טישטוש העדתיות, על השיוויון כערך עליון, בכל היבטיו, שצריך לשרור במדינת היהודים.
רז הספרדי-אפגני, דוקלר האשכנזי-רוסי, לחמו בשורות האירגון-הצבאי-הלאומי, הקריבו נפשם למען האומה, בלי שום חשבון של עדתיות. הם לא הכירו זה את זה, אבל כלשונו של בגין - אחים, יהודים, לוחמים – כאלה הם היו, והם נחים את מנוחת העולמים שלהם זה לצד זה, במורד הר הזיתים.
פיינשטיין וברזאני פוצצו עצמם ברימון שהוברח לכלאם, בית הכלא המרכזי בלב ירושלים, וסיכלו בכך את כריכת חבל התליין הבריטי על צווארם.
יעקב רז יצא כמסתערב לפעולה תגובה בעיר העתיקה, נתפס, נדקר קשות בכל חלקי גופו, הובא לבית החולים, שם ניסו להצילו ובלבד שילשין על שולחיו – אך הוא הסיר את התחבושות ומת מפצעיו. מלה אחת לא יצאה מפיו.
זה היה בדיוק לפני 80 שנה, בסמיכות למועד לעלייתו לגרדום בכלא עכו של שלמה בן יוסף. הוא יצא לשבור את ההבלגה בצפון ולנקום דם חברו הבית"רי קורט בן גאון שנרצח בידי פורעים ערביים ליד חניתה, נתפס, נשפט והיה לעולה הגרדום הראשון בתקופת השלטון הבריטי.
לשניהם, ליעקב רז ולשלמה בן יוסף, הקדיש המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג שירים מרטיטים, שהנציחו אותם לעדי עד.
יוסף דוקלר היה המבוגר בין הארבעה. כבן 36 במותו. הוא השתתף בפעולות רבות של האצ"ל כמעט מראשיתו של האירגון, גם כשגופו קרס בגלל מחלת השחפת. לפני שנעצמו עיניו ציווה לחבריו: "בתוך הקבר צריכים להיות מונחים ביד ימין מכשיר עבודתי (אקדח) בסדר מוחלט, וביד שמאלי הדגל הלאומי".
היום אנחנו נותנים כבוד לזכרם. לא אשכנזי, לא ספרדי – כי אם לוחמים יהודים אמיצים, מאמינים, בשירות המאבק לעצמאות עם ישראל בארץ-ישראל.
הם לא היו טרוריסטים, כפי שמנסים גם כיום, נשמות רעות בתוכנו, להטיח בזיכרם. הם לא היו חברי אירגון טרור או פשע, כפי שרעי-נפש מנסים בזדון-לב ובעיוות-האמת, להשוות בין האצ"ל לבין אש"ף או חמאס.
הם היו לוחמי חרות יהודים, שהגיבו על מעשי הפורענות הערבית כאז כן היום מצד אחד, הם תרמו בקרבנם לזירוז קץ השלטון הזר הבריטי בארצנו, מצד שני.
שבעים שנה כאמור, מאז 1948 ועד 2018, לא היו מצבות על קבריהם של לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר. שבעים שנה לא נודע מקום קבורתם המדוייק.
19 שנות השלטון הירדני במזרח ירושלים, ובהר הזיתים בכלל זה, חוללו שמות בבית העלמין המרכזי של העם היהודי. במיוחד בלט הדבר בחלקה ראס-אל-עמוד, שם הושחתו כמעט כל המצבות. קברים נימחו כליל.
היו צריכות לעבור עוד שנות יובל מאז שיחרור ירושלים כולה ואיחודה בריבונות העם היהודי, כשבמאמץ ובחכמה בלתי רגילים אותרו וזוהו קברים של אישים בחלקה זו, וביניהם הקברים של יוסף דוקלר ויעקב רז.
מן הראוי להוקיר תודה עמוקה לאלה העוסקים במלאכת קודש זו ובראשם מרדכי מוטולה ואירגון "דובב שפתי ישנים", שפועלים בהר הזיתים להשיב עטרה ליושנה, להשיב כבוד לטובי בניו הלוחמים של עמנו, שכבשו את ראש הסלע וקבריהם נמצאים במורד, כמאמר המשורר.
ואסיים בדברי המפקד מנחם בגין על הנופלים, ושני לוחמי האצ"ל יעקב רז ויוסף דוקלר בכללם: "חייהם מלחמה, מותם גבורה, קורבנם קדושה, זכרם נצח".