אלימות גוררת אלימות
אלימות גוררת אלימות

אלימות גוררת אלימות – ומשטרה שלא מגיבה כמתבקש לאלימות בוטה ומסכנת חיים במהלך הפגנות לא צריכה להתפלא על כך שבשלב הבא עולה באש ביתה של חשודה בפלילים. קשה היה שלא לראות את הדברים קורים; בעיקר, כשהמשטרה, כדרכה במקרים אחרים, הדליפה חומרי חקירה.

אינני יודע אם קצין המשטרה פעל כדין או אם נפל פגם פלילי בהתנהגותו – אבל אני יודע שלא אהבתי את המחאות שבאו לאחר שהצעיר, בן העדה האתיופית,  נהרג מן הירי של השוטר; לטעמי, הן לא היו אוטנטיות. היה בהן משהו לא אמיתי.

הן לא נועדו להשיג תכלית כלשהי. היה מי שדחף אותן – ולא היו אלה, לדעתי, אנשים ששלטון החוק יקר לליבם. זיהיתי חלק מהם. הם השתתפו  באירועים אלימים גם במקומות אחרים – ועל רקע אחר לגמרי. האלימות חסרת הרסן איננה זרה להם. יש לה תמיד מטרה אחת : לקעקע את יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל על רקע לחלוטין פוליטי. 

בד בבד, לא מצאתי הרבה סיבות לאיפוק של המשטרה. עשרות אלפי אזרחים שילמו  את מחיר האיפוק הזה או את אי-המוכנות של המשטרה. מכוניות הוצתו. בקבוקי תבערה הושלכו. רכוש פרטי ניזוק. אזרחים הוכו. ניידות משטרה נפגעו. שוטרים נפצעו.  צירי תנועה נחסמו במשך שעות – ובשלב מסוים גם ראיתי ניסיון לעשיית לינץ' באזרח; הניסיון הזה סוכל בנס בעזרת שוטרים סמויים שנחלצו לעזרה. זה נראה מגעיל – וזה היה מגעיל. 

אינני יודע מי היה אחראי לאי התערבות המשטרה במשך שעות ארוכות – אבל אני יודע שלא הייתה לכך סיבה רציונאלית. מי שישב בצמרת הפיקוד פשוט לא היה, כנראה, בשיעורים שבהם דיברו על יחסיות הזכויות בחברה חופשית. הזכות למחאה באמת מוכרת כזכות-יסוד;  אולם, כמו זכויות יסוד אחרות, אף היא איננה בלתי מוגבלת.

בדומה לזכות לחופש הביטוי שנעצרת במקום שבו יש פגיעה בשמו הטוב של אדם, גם הזכות להפגין נעצרת במקום שבו זכותם של אחרים לנוע בחופשיות נפגעת. יכול להיות שהמשנה למפכ"ל חשב שהוא תורם במשהו לאיתנות שלטון החוק בכך שהוא מאפשר לאלפי פורעי-חוק ליטול את החוק לידיהם – אבל זאת הייתה טעות; וטוב שהיה מישהו שהבין זאת בסופו של הערב.

אבל בכך לא מסתכמות טענותיי. לא היה שום דבר תמים בסיקור של ההפגנות. גם המשתתפים  באולפנים לא היו ממש אובייקטיביים. שמו של בנימין נתניהו הוזכר שוב ושוב כמי ש"אחראי" לחסימות בכבישים. שמעתי פרשנים מסבירים באופן לא הגון את שורשי המחאה. הם הצטרפו לכמה מן הכתבים בשטח שנטלו, למעשה, חלק במה שהתרחש בכבישים – ואף עודדו, להשקפתי, את קצב האירועים. 

לא במפתיע, אגב, מי שראה בבנימין נתניהו אחראי למה שקורה בכבישים היו בדיוק אלה שביום-יום לא מפסיקים  לרגע מן ההסתה האישית נגדו. אחד מן המלעיזים אפילו טען שראש הממשלה "עסוק", כביכול, באירוע שמתקיים בשגרירות ארה"ב בירושלים לרגל יום העצמאות האמריקני.

אכן, זה היה אירוע יוצא דופן. לראשונה בתולדות המדינה חגגו האמריקנים את יום העצמאות שלהם בירושלים, בירת ישראל, אבל למה זה היה קשור לאופן שבו נהגה המשטרה. כלום זה באמת תפקידו של ראש הממשלה; להנחות את המשטרה כיצד  לנוהג בפורעי חוק ? ומה היו אומרים כל אותם שופכי-רעל אובססיביים אם ראש הממשלה היה באמת מורה למשטרה כיצד לנהוג במתפרעים; האם הם לא היו מעלים אז את הטענה שהפכנו, כביכול, למדינת-משטרה שבה המשטרה פועלת על פי הנחיות של ראש הממשלה ?

צפיתי, שוב ושוב, ביום השני של ההפגנות, שהיו רגועות יותר, וראיתי שם, בעיקר, "מפגינים מקצועיים", אלה שנוהגים, בין השאר, להתסיס בסופי-שבוע ערבים במקומות אחרים. מחאותיהם מבקשות תמיד לפגוע ביסודותיו של הבית היהודי – ולערער את הלגיטימיות של המדינה היהודית. רבים מהם חברים בארגונים  אולטרה- שמאלניים הפועלים תחת חסותם של גורמים פוליטיים. כספים שמגיעים מחו"ל משמנים את הפעילות של "הפעילים" הללו.

וכבר שמעתי מטיפים בשער, מחוגי השמאל הרדיקאלי שטוענים שאין מחאה בלי אלימות. זה לא נכון. מרטין לותר קינג חשב אחרת.