איתמר סג"ל
איתמר סג"ל צילום: עצמי

אני מוכרח להודות: לא נעים להיות חמוץ. מוטב לו לאדם להיות שמח ואופטימי, מתמקד בטוב ולא ברע, רואה את מעלתם של בני אדם ולא חסרונם.

אך יש פעמים שבהן השקט הוא רפש, ואלו שלא מיחו נתפסים בסוף בחטאם של אחרים בני דורם. יש פעמים שבהן יש לזעוק, מפני שמרוב כאב אי אפשר יותר לשתוק.

זה לא נעים, אבל אני מאמין שאני בחברה טובה, משום שגם ירמיהו הנביא היה חמוץ, והוא ממש לא היחיד. ירמיהו בחר להתרות בעם השכם והערב על חטאיהם, להתנבא על החורבן הקרב בצעדי ענק. הוא לא בחר באחדות עם הרוע, לא החריש ולא העדיף את העין הטובה, החיוך, האופטימיות והאחדות המדומה, לא חשש מהחלשת הימין או ממערכת בחירות חמישית ולא בחר שלא לומר דבר שאינו נשמע. בטוחני כי בחברת נביאי השקר שמילאו את רחובות העיר היה נעים הרבה יותר. אותם לא זרקו לבור והם זכו למנעמי השלטון. סביר להניח כי גם בימיו של הנביא מענתות לא היו הכול רעים לחלוטין, ואדם גדול וצדיק כירמיהו יכול היה בנקל לאתר כמה נקודות אור שנהוג היום לומר עליהן כי הן דוחות את החושך. אבל ירמיהו ידע את האמת, והעדיף שלא לטמון ראשו בחול. גם הוא הבין כי יש רגעים שבהם צריך להצביע על הרע ולא לטשטש, משום שהחלופה היא חורבן איום.

רבים בציבור, בעיקר אלו שאינם מביטים למרחק, בוחרים בחיי שעה על פני חיי עולם ואינם מבינים דיים את עוצמת הנזק, אינם חשים את עומק השבר. הנה, שום דבר איום ונורא לא התרחש, הנגב נשאר נגב, השבת נשארה שבת ובבית הכנסת מחלקים הרינג וקוגל כמדי שבת בשבתו. ואף אם לא ראינו שינוי משמעותי לטובה, לפחות נזכה למעט שקט שלא זכינו לו בשנתיים האחרונות. וכעת, עם הגיעה של עונת האתרוגים לפתחנו, הגיע סוף סוף גם השקט התקשורתי המיוחל.

אך עיקר קושייתי אינה עליהם, אלא על רבים מאנשי הדעת והחוכמה. חלקם ביקרו את הממשלה החדשה ואת העומד בראשה אך כעת מפטירים כדאשתקד, ממלאים פיהם מים וממשיכים בשגרת יומם. אומנם מאה ימים כבר חלפו, אך גם שלושת מאות ימים או כפליים מכך לא יסירו מעלינו את החרפה, ולא יסירו מאיתנו את האחריות לזעוק נגד העוול, השקר והמרמה ולהתריע בפני הסכנה. במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, משמשת כיום ממשלה שבחרה בשותפות עם האויב, העדיפה את האחים המוסלמים – החמאס והתנועה האסלאמית - תחת שותפות עם אחים, בשר מבשרם. ממשלה שיכלה להיות הממשלה הימנית בתולדות ישראל, אך בחרה בשותפות עם תנועה שמודיעה מעל כל במה שהיא אינה מכירה במדינת היהודים. זו ממשלה שהעדיפה לקדם אל שולחן הממשלה אנשים שעלו לרגל לקברו של ארכי־רוצח כיאסר ערפאת, במקום לכרות ברית עם אחיהם החרדים והמסורתיים ועם אחיהם משכבר הימים במפלגות הימין. במקום לייסד ממשלה של בניין ויישוב הארץ, חיזוק התורה, השבת וההתיישבות היהודית בחרה הממשלה, אך ורק בשל השנאה, התאווה והכבוד של מייסדיה, לקרוע קרע עמוק בעם, לשקר לבוחרים ולרומם את אלו שחפצים במדינת כל אזרחיה.

מתן כהנא, עידית סילמן וניר אורבך, אלו שהעלו עוויתות על פניהם כאשר נדרשו להחליט ולהצביע בעד הקמת הממשלה הזאת, משדרים כעת שהלימון המר דומה בעיניהם למנגו עסיסי, מה שגורם לפניי רק להחמיץ יותר ולבטני להתמלא באכזבה ובתחושת קבס עמוקה. עליצותם בעגל הזהב שיצרו בידיהם וכעת חוגגים למולו זורה מלח גס על פצעיי. אך הם בשלהם: ה"אין ברירה" הפך ל"אחדות", הטעות הפוליטית למטרה טובה, ויו"ר הקואליציה לא מחמיצה הזדמנות לומר עד כמה היא שמחה באחדות החדשה עם חבריה לשמאל הקיצוני בממשלה.

אודה, לא בשמחה ולא בקלות מצאתי את דרכי לקופסת החמוצים. זה אינו ביתי הטבעי, ואני מייחל לשוב ולדור בין אלו שעולמם דומה עליהם כמישור. לא בקלות אני מקבל את התקפותיהם של נבחריי לשעבר. הם מכנים אותנו בוטים, שורפי אסמים, מוציאי שם רע ומקבלי לשון הרע, אלימים ועוד שפע של כינויי גנאי. הם אטמו את אוזניהם ואינם מבינים מדוע אנו זועקים, מדוע אנו כועסים. אבל ככה זה רבותיי, כשכואב צועקים, כשיורקים עליך ושופכים לך מלח על הפצעים, אתה נהיה חמוץ, חמוץ גאה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו