הפוסט החגיגי של פרופ' שחר ליפשיץ

בי"ד בתמוז תשפ"א, פרסם פרופ' שחר ליפשיץ פוסט חגיגי בפייסבוק שלו. באותו היום התפרסם פסק הדין 'בג"ץ הבוגדת', בו דעת הרוב אימצה את עמדתו של ליפשיץ.

ליפשיץ שיתף את קוראיו בזווית האישית שלו: "אני לא מתבייש להגיד שפסק דין כזה... הוא סוג של יום חג... השופטים השונים הזכירו בפסק דינם כמעט 30 פעמים ספר שכתבתי בנושא... עמדתי על פסה"ד התקבלה ע"י ששה שופטים מתוך תשעה".

כפי שפורסם לראשונה באתר זה, מי שיחפש היום את הפוסט המדובר או את הפייסבוק של שחר ליפשיץ לא ימצא אותו.

פרופ' שחר ליפשיץ מועמד להתמנות לבית המשפט העליון. הוא בוגר ישיבה, חובש כיפה ומלמד בבר אילן. ציבורית, ליפשיץ יכול להיתפס כיושב על המשבצת של המועמד השמרן והדתי. מאמר זה ינסה להתחקות אחרי עמדותיו של פרופ' שחר ליפשיץ דרך 'בג"ץ הבוגדת', ויציב את השאלה, האם אכן הוא מועמד שמרני דתי או לחילופין חובש כיפה בעל עולם ערכים פרוגרסיבי כפרני, ואיך זה קשור לפייסבוק שלו.

ליפשיץ כאמור רואה את עצמו כאב הרוחני, וכמפתח התאוריות המשפטיות של פסק הדין בדנג"ץ הבוגדת. עמדותיו ייבחנו דרך דברים שכתב ויילמדו מבין השורות של דבריו. ניתוח עמדה מבין השורות הוא מומחיות של ליפשיץ עצמו, בבג"ץ הבוגדת הוא ניתח את בין השורות של הדיינים. את צורת הניתוח הזו נחיל על דבריו שלו .

מה קרה בבג"ץ הבוגדת?

בתיק בג"ץ הבוגדת בית הדין הרבני עסק בדיני חלוקת רכוש בזמן גירושין ובמשמעות הנאמנות המינית בנישואין. שופטי העליון ביטלו את החלטת בית הדין וקבעו כי נישואים אינם כוללים נאמנות מינית בין בני הזוג. השופטת חיות והשופט הנדל אף הרחיקו לכת וכתבו שהסכמה מפורשת לנאמנות בין בני הזוג ייתכן ואינה מוסרית ונוגדת את המוסר ותקנת הציבור – חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' גובר על 'לא תנאף' ומנפץ אותו.

ניפוץ לא תנאף זה חג לליפשיץ, כפי שעולה מהפייסבוק שלו.

בדנג"ץ הבוגדת בית הדין הרבני נימק את הפסיקה בטיעונים משפטיים, וניסה לחמוק מעימות ישיר עם בית המשפט העליון. אולם, בג"ץ הכפיף את בתי הדין בצורה מלאה לפסיקה של בית המשפט. בג"ץ חייב את בתי הדין לאמץ את עולם הערכים הפרוגרסיבי של בית המשפט.

החוק המפורש, והנוהג הקיים ב45 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה, כי 'הדין הולך אחר הדיין', וכי בתחום המסור לסמכות בתי הדין הרבניים, עליהם לדון על פי עקרונות משפט התורה. אולם ב1995 ב'הלכת בבלי' ביטל אהרון ברק את הנוהג ואת החוק ללא כל סמכות וחייב את בתי הדין לדון על פי תפיסת עולמו. מאז פעלו בתי הדין תחת ביקורת שיפוטית מוגברת של בג"ץ. בתוך המערכת שנכפתה עליהם, פעלו בתי הדין לשמר ולו במקצת היבטים מסוימים מדיני התורה. אולם ב'דנג"ץ הבוגדת' בג"ץ הביא למצב, בו לא רק העקרונות יהיו על פי בתי המשפט, אלא גם התוצאות הסופיות יהיו לפי בתי המשפט. בכך יהפכו הדיינים להיות ניצבים בלבד בתהליך המשפטי ללא יכולת הפעלת שיקול דעת כלשהו וללא יכולת להפעיל ולו במקצת את דיני התורה גם בתוך התחום אשר ניתן להם על ידי המחוקק.

בג"ץ אימץ בכך את עמדתו של ליפשיץ שכתב: "המשמעות העמוקה של הלכת בבלי לשיטתי אינה יכולה להתמצות באיסור על בתי הדין לפעול בגלוי על פי הדין הדתי; היא כוללת גם דרישה מבתי הדין הדתיים ליישם את פרשנות בית המשפט העליון למשפט האזרחי, גם כאשר שיקולים דתיים ותפיסת עולמם הערכית של בית הדין מפתים אותם לחרוג מפרשנות זו". מדובר, כמובן, באקטיביזם על סטרואידים. על 'הלכת בבלי' של אהרן ברק, כבר כתב השופט מנחם אלון, שהיא הפיכה שיפוטית ושלבית הדין הרבני אסור להיענות לה, הרחבתה ע"י התיאוריה של ליפשיץ, בדנג"ץ הבוגדת, היא מעבר משלב הכפייה לשלב המרת התורה לדת הפרוגרסיבית.

כפיית בתי הדין לדון בניגוד לעמדת התורה זה חג לליפשיץ, כפי שעולה מהפיייסבוק שלו.

בדנג"ץ הבוגדת בג"ץ קיבע את הלכת השיתוף הספציפי בניגוד לחוק יחסי ממון ובניגוד לזכות הקניין, מתוך תפיסה אידיאולוגית הרואה במשפחה מודל של קומוניזם כלכלי ואוטונומיה גופנית, והמבקשת לייצר גירושים קלים ומשתלמים.

יכולת לייצר גירושים קלים ומשתלמים זה חג לליפשיץ, כפי שעולה מהפייסבוק שלו .

את מה שליפשיץ חוגג כל יהודי ירא שמים מבכה. הרמת יד בתורת משה, נתינת לגיטימציה לניאוף, פגיעה במשפחה היהודית, והכפפת בתי הדין לדת הפרוגרסיבית של בג"ץ, הם סכנה לקיומו של עם ישראל ולא סיבה למסיבה.

עכשיו, כנראה מובן, למה הפייסבוק של ליפשיץ נמחק. מי שמנסה להתמנות על תקן הדתי השמרן לא יכול לחגוג את ניפוץ לא תנאף, את הכפפת בתי הדין הרבניים לעולם ערכים זר, את ההתעלמות מהחוק, ואת הפגיעה בקניין הפרטי.