התחלת את המסלול אי שם לפני 9 חודשים.
הצטיידת במים ומזון שיעזרו לך לשרוד את הטיול הארוך והמרגש. אולי לקחת איתך כדורים נגד בחילות לדרך, אולי הכנסת לתיק תרופה נגד צרבת.
יש שלוקחות איתן בתרמיל כרית גדולה שתעזור להן לישון, יש שנאלצות להצטייד בערכה לבדיקת סוכר בדם, בה הן משתמשות ארבע פעמים ביום ויותר.
אולי את מנוסה והלכת במסלול הזה כבר כמה פעמים, אולי את יודעת את הדרך כמעט בעל פה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שזכית לצעוד בשביל בו צעדה אמך וצעדו אחיותייך.
כך או כך, צעדת, הלכת, כאבו לך הרגליים, לפעמים הכביד המשא, אך לאורך כל הדרך, ממש מתחילתה, ראית אל מול עינייך את הפסגה. גם כשהיה קשה, דמיינת את עצמך מגיעה אל אוויר ההרים הצלול כבכי תינוק שזה עתה נולד, מצטלמת כשהנוף מאחורייך וההישג בידייך.
בתחילה רק את והוא ידעתם על המסע שאת עומדת לעבור. לאט לאט סיפרת לעוד אנשים. אמא שלך, אמא שלו, אחיות, חברות. וכולן עודדו וכולן תמכו וצפו בך מעפילה אל עבר הלידה.
וכך אחרי כמעט 9 חודשים של עליה והתמדה את מתחילה לראות את הסוף.
יש שהסוף בא קמעא קמעא ויש שהסוף פתאום מפתיע.
ואיזה סוף טוב ומתוק הוא.
את חובקת אוצר קטן, מצטלמת, שולחת, מתקשרת, מחייכת, נשאלת, עונה, מספרת, משיבה. כל השותפים לדרך צוהלים, שואלים: כמה הוא שוקל, ואיך את מרגישה, איך היתה הלידה ומה לקנות לך מתנה.
וכך עוברות להן מספר שעות או ימים של התעניינות שיא, בך ובאוצר ובפסגה ואת על ענן של אושר, מרחפת, מרעיפה.
ואת מאושרת והשמחה עולה על גדותיה.
ולפתע, מבלי להרגיש, את עושה את צעדייך הראשונים במסלול החזרה.
מבול של עשרות הודעות בדקה הולך ונחלש, הופך לטפטוף קל. את יורדת במורד ההר.
התרמיל פתאום מתמלא בציוד אחר: בגדי תינוקות, חיתולים, מגבונים, מוצץ, טרמפולינה, עגלה, אמבטיה. את סוחבת ותוהה איך זה שככל שהאוצר שלך קטן יותר, כך הציוד סביבו תופס יותר מקום.
וככל שאת הולכת ומתקרבת הביתה, כך כל עניין הלידה חוזר להיות שייך לך ולקרובים אלייך ביותר.
ויש שהמעבר הכל כך טבעי הזה עלול להיות קצת תלול.
זה טבעי, זה הגיוני, זה מותר.
טבעי להרגיש שקט מצלצל באזניים אחרי הלידה.
הרי רק לפני רגע היית בחדר לידה. כל תשומת הלב אלייך, כל סביבתך עושה הכל כדי להפיג את הכאב, כדי שתרגישי בנוח, שיהיה לך מואר, שלא יהיה לך קר. ועכשיו את אמאלה, חדשה או מנוסה, וכל כולך מרוכזת בלהפיג לו את כאב היציאה לאוויר העולם, שירגיש בנוח, שלא יהיה רעב, שלא יהיה לו קר.
את כבר ודאי יודעת ושמעת לא פעם את הכלל: כשהוא הולך לישון, לכי לישון גם את.
ואני רוצה להוסיף: כשאת דואגת שלא יהיה לו קר, דאגי לעצמך לכוס תה חם. כשאת ממהרת להיענות לרעב שלו, אל תשכחי להתפנות לרעב שלך. כשאמא שלך מחזיקה אותו ברוב חום וחמלה, אפשרי לעצמך להתערסל בזרועותיה, בחום ליבה. כשהוא בוכה, הזכירי לעצמך שגם לך מותר לבכות. גם לך מותר להודיע לסביבתך שאת זקוקה למענה, לחום, לשינה.
מותר לך להישבר, מותר לך להיות מתוסכלת, מותר לך לתהות איך כל החברות מדברות על האימהות עם ברק בעיניים ואת רק רוצה לעצום עיניים לתנומה טובה. מותר לך להסתכל מהצד על ההכנות לברית ולבוא כאורחת.
מותר לך לקטר, מותר לך לבקש, מותר לך להניק עד כאב ומותר לך להחליט שאת לא. מותר לך לעמוד מאחורי החלטותייך איתנה ונורמלי כל כך להתלבט.
מותר לך להמשיך להיות את עצמך, גם כשאת אמא.
תזכירי לעצמך מה עושה לך טוב. מקלחת, אוכל טוב, פעילות גופנית, סירוב לפעילות גופנית ובעיקר עזרה. קחי אותה. ככל שמציעים לך, קחי. וקחי תזכורת: זה חולף. זה משתפר. בכל יום שעובר את מתחזקת.
והכי חשוב, אם זה לא חולף ואם אין שיפור, הדליקי לעצמך נורה ואל תתביישי. זה הזמן לבקש עזרה. מאחות, מרופא, מעובדת סוציאלית. מחברה או אחותך שיודעות למי אפשר לפנות בקרבתך.
את חוזרת הביתה מהטיול הגדול הזה בטיסה. הדיילת עומדת בשביל שבין שורות הכיסאות ועוברת איתך על הוראות הבטיחות.
שימי חגורה, לא לעמוד בזמן המראה ונחיתה.
ואם חלילה משהו קורה ומסיכות החמצן יורדות, שימי את המסיכה קודם כל על פנייך ורק אז על פניי ילדך שיושב לצידך.
דאגי לעצמך, כדי שתוכלי לדאוג לו.
חבקי את עצמך כדי שיהיה לך את כל הכוחות בעולם לחבק אותו.
מזל טוב.
**********
אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?
אשמח לקרוא!