בראיון המוקלט באתר ערוץ 7 ובמאמר בעיתון מקור ראשון דן הרב יובל שרלו בסדר הקדימויות בחולה שבחר שלא להתחסן לקורונה, ובאחריותו לתוצאות בחירתו זו.
מן הראוי להקדים ולומר, שאני כרופא תומך תמיכה מלאה בחיסוני הקורונה, וממליץ עליהם למטופליי, בכל לב.
הדילמה המוסרית בה דן הרב שרלו היא - האם על חולה, שבחר שלא להתחסן לקורונה, לשאת באחריות לחומרת מצבו ולתוצאותיה. הדבר יכול לבא לידי בטוי קיצוני, למשל, בהעדפת לחולה אחר על פניו בעת צורך בחיבור למכשיר אקמו יחיד, הקיים בבית החולים.
כמובן, ניתן להעלות טיעונים מעשיים וטכניים, כדי להימנע מהצורך להכריע בשאלה כבדת משקל זו:
למשל – הטיעון שלא ניתן לוודא באופן מוחלט, שההימנעות מלהתחסן היא שגרמה להתדרדרות מצבו ולחומרת מחלתו. יתכן שכל זה היה קורה גם אם היה מחוסן כיאות.
או הטיעון, שעיסוק שיפוטי שכזה, עלול להקשות על הרופאים להתמסר לפעולות הרפואה, שלהם הוכשרו וזהו ייעודם, ולהביאם לעסוק בחקירות, באשמה ובהטלת אחריות על חוליהם.
הרב שרלו, בצדק גמור, אינו מסתפק בטיעונים אלה ובדומיהם, אף שהם נכונים לכשעצמם, אלא מתמקד בשאלה המוסרית עצמה, שהוא אף מרחיב אותה לשאלת הטלת האחריות על כל חולה, שהביא על עצמו את מחלתו, ולא רק בהקשר למגיפת הקורונה.
בשאלה כבדה זו - קביעתו של הרב שרלו חדה וברורה: על החולה לשאת באחריות לתוצאות הכרעתו, שלא להתחסן.
לכן בדוגמה הנ"ל, גם אם הדבר יהיה מנוגד לסדר הקדימויות הרפואי הרגיל - יישלל מחולה הקורונה הבלתי מחוסן מכשיר האקמו, וינתן לחולה האחר, על כל ההשלכות הקשות הכרוכות בכך.
בהכרעה זו אני מרשה לעצמי לחלוק על הרב שרלו: נסיונו של הרב להימנע מתיאור הכרעה שכזו כענישה וכסנקציה, וניסוחה כ"נשיאה באחריות" – אינו אפשרי, לטעמי:
רופא או ועדה אתית, או כל גורם אחר – שיחליטו לשלול מחולה מכשיר חיוני לחייו, עקב מעשה או מחדל המיוחס לו בעברו ,ובכך להביא למותו – אין להבין זאת, אלא כענישה ואף כענישה הכבדה ביותר – נטילת חיים.
עליי לציין מיד, שעל אף הגדרתי את ההכרעה הזו כענישה - איני בא להיתלות בטענה, הנכונה לכשעצמה, שבנושא חיסוני הקורונה - החולה לא עבר על שום חוק, כי אין שום חוק המחייב להתחסן.
זה נכון ברמה הפורמלית והמשפטית, אך אינו מניח את הדעת בהיבט המוסרי, שבו מתמקד מאמרו של הרב שרלו, והוא המעניין, לדעתי.
בראיון ל"ערוץ שבע" הרב שרלו משכיל להסיר מעל שולחן הדיונים גם את טיעון ההרתעה והלחץ על הציבור להתחסן - כנימוק לסנקציה שתוטל על מתנגדי החיסונים.
הרב אומר, שהגענו כעת לגרעין קשה של מתנגדי חיסונים, שאותם כבר לא ניתן לשכנע בשום דרך. אני נוטה להסכים עם דבריו אלה.
אך אם הענישה הקשה, שפוסק הרב שרלו לחולה שלא התחסן - אינה לצורך הרתעה – למה נועדה?
אין זאת אלא שהמדובר ב"ענישה לשמה" – למען הצדק.
על מוסריותה של ענישה שכזו ברצוני לערער, ומכמה טעמים: האחד – מי לידינו יתקע שהחולה "החוטא" לא שב בתשובה שלמה? ואולי "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"? ומדוע לא לקבל את תשובתו ולמחול לו? ומדוע ש"זדונות" לא יהפכו לו, לכל הפחות - ל"שגגות"...?
אך בנוסף לכך ישנו טיעון חשוב יותר - המערער על עצם ההצדקה של אותה "ענישה לשמה" (דהיינו, שלא לשם הרתעה, שמירת הסדר החברתי או כדי לעצור את מעשה הפשע עצמו - הפוגע באחרים וכדומה):
מה בדיוק יושג בענישה זו? האם סבלו של החוטא או אובדנו ימחקו את חטאו ויתקנו את תוצאות מעשהו? האם נקמה פותרת משהו? האם העולם הופך לטוב וראוי יותר נוכח יסורי החוטאים? איזה ערך מוסרי מושג במוסכמה זו, שלאורה החכמה טענה ש"חטאים תרדוף רעה" והנבואה טענה – ש"הנפש החוטאת היא תמות", אך הקב"ה לא הסכים עימם, אלא פסק לחוטא: "יעשה תשובה ויתכפר לו" (מכות דף ז' ע"א)? וברוריה אשתו של רבי מאיר אף דייקה ואמרה - "ייתמו חטאים מן הארץ" – חטאים ולא חוטאים?
בנוסף: האם אכן ניתן למקד את האשמה בחוטא עצמו? האם הכרעת החוטא היא פרי בחירתו החופשית בלבד? האם באמת ניתן להאמין שה"אינדיבידואל האוטונומי" מסוגל בתבונתו העצמאית, ליצור לעצמו נרטיב, השקפת עולם ודרך מחשבה - במנותק מקהילתו ומהסביבה התרבותית בתוכה הוא חי - שמשפיעה באופן עמוק ומקיף על עולמו הרוחני ועל הכרעותיו בכל עניין - כולל אם "לחטוא" ולהתנגד לחיסונים, למרות שלנו הם נראים, ובצדק גמור - כבטוחים ויעילים?
לכן יתכן בהחלט, ש"האשמה" העיקרית כאן - מוטלת על אחרים - אולי על אותם מדענים ורופאים, מנהיגי ציבור או אנשים משפיעים אחרים - שמתנגדים לחיסונים - ובהשראתם "נלכד" אותו חולה בנרטיב שלילת החיסונים, המסכן את חייו.
איני מערער כאן על עקרון חופש הבחירה, שהוא ממהות צלם האלוהים שבאדם, וכדבריו הידועים של בעל ה"משך חכמה", אך היא מצומצמת בהרבה משרגילים לחשוב וקיומו של אותו אינדיבידואל אוטונומי עצמאי – אינו אלא אשליה.
בהקשר זה, היה גם מקום לתהות על עצם קיומו של אותו סובייקט מגובש ורציף, שאותו חפץ הרב שרלו להעניש ולהטיל עליו אחריות, אך תקצר היריעה כאן מלהאריך בנושא חשוב זה.
ברור שמשיקולי הרתעה ושימור הסדר החברתי - אין מנוס מלהעניש את הפושעים והחוטאים, אך בהעדרם של שקולי ההרתעה – ההצדקה המוסרית בענישת החוטא ותועלתה העקרונית – מוטלת בספק רב, ותלויה על בלימה.
הרב מביא כסיוע לעמדתו את דברי השו"ע ביו"ד סימן רנ"ב - בנוגע למי שמכר עצמו לעובדי כוכבים, כשפעם ראשונה ושניה פודין אותו, ובשלישית אין פודין אותו.
למיטב הבנתי - ממקור זה עולה דווקא ההיפך הגמור מעמדתו של הרב שרלו:
הרי למרות שהחולה מכר את עצמו – בכל זאת - פעם ופעמיים כן פודין אותו - ולא מטילים עליו את האחריות למצבו. הסיבה שבשלישית אין פודין אותו היא כיוון שמכירתו את עצמו שוב ושוב הוכיחה, שכלל לא ניתן לפדותו - כי ישוב וימכור את עצמו שוב ושוב.
אין כאן שום שום הטלת אחריות ובוודאי לא ענישה, מכל סוג שהוא.
המשנה במכות פרק א' משנה י' אומרת: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".
האם רבי טרפון ורבי עקיבא מתעלמים משקולי הרתעה חיונית ומאפשרים רבוי שופכי דמים בישראל? האם המדובר באנרכיסטים חסרי אחריות? בוודאי שלא.
אין מנוס מלהבינם אלא כדנים ב"ענישה לשמה", שלא משקולי הרתעה, שעליהם מדבר רבן שמעון בן גמליאל (ועם שקולי הרתעה אלה ברור שגם הם מסכימים, וגם לשיטתם, רוצחים נענשו, בדרך זו או אחרת).
רבי עקיבא ורבי טרפון מתנגדים רק ל"ענישה לשמה" – אולי מאותם שיקולים, שהבאתי לעיל.
גם על הדוגמה הקיצונית שמביא הרב שרלו בתחילת המאמר, אני מרשה לעצמי לערער:
אותו מחבל שנפצע קשה במהלך פיגוע, אם יזכה לקדימות על פני הטפול בקרבנותיו השרועים בזירת הפשע, ועלולים לשלם על כך בחייהם - כמוהו כהמשך מעשה הפיגוע עצמו, שעדיין מתנהל ומתמשך, ולכן בוודאי שהקרבנות קודמים למפגע.
אין הדבר דומה למקרה בו תתעורר השאלה אם לנתק מחבל ממכונת ההנשמה בבית החולים - כדי להעבירה לחולה אחר, שאינו קשור אליו כלל.
חז"ל באמירתם הקשה: "הטוב שברופאים – לגיהינום", כיוונו לנטייתנו כרופאים, החוקרים ולומדים את גופם ונפשם של בני אדם - להתיימר להגדירם ולתייגם, ככל מושא מחקר אחר, ובכך לחלל את כבוד האדם ואת היותו בעל "צלם אלוהים" - בעל פוטנציאל אינסופי, שאינו ניתן לתיוג ולסיווג.
בכך הורו לנו חז"ל את אותה "שבועת הרופאים", אותה מזכיר הרב שרלו במאמרו - שבועה המחייבת את הרופא לטפל בחולה בלי להתחשבן איתו על עברו, ועל מעשיו - בלי להענישו ובלי להטיל עליו כל אחריות.
בסופו של דבר זוהי מהותה של החמלה – שכולה אמפטיה עמוקה והשתתפות בצערו של הסובל באשר הוא, תוך כדי התגייסות מלאה לסייע לו - בלא כל שיפוטיות או הטלת אחריות כלשהי.
ד"ר רוכברגר שמואל, רופא פנימאי וגסטרואנטרולוג