העת האחרונה מלאה בהצגות וסרטים העוסקים בבני הגיל השלישי ותפקודם בחברה.
כך היא ההצגה 'הסבתות' של תיאטרון החאן, כך הוא הסרט 'צ'או איטליה' וכך היא ההצגה המיוחדת והמקורית של תיאטרון הבימה אני לא רפופורט.
לקחו שני שחקנים מוכשרים מאד (נתן דטנר, נורמן עיסא) לצידם את ריקי בלוך וצוות צעיר ומוכשר, והביאו לקרשי הבמה את סיפורם של שני זקנים.
וכך אנו פוגשים אותם כבר מהרגע הראשון על ספסל אחד בפארק. שני זקנים. האחד (נתן דטנר) יהודי קולני ופנטזיונר, האחר (נורמן עיסא המצויין) שחור, חששן (עם סיבות טובות למול שותפו...) ועצבני.
החיבור בין השניים מייצר מפגש בלתי נשכח בין שני אנשים שמתעקשים להמשיך להרגיש חיים ומסרבים לאפשר לחברה לקחת מהם את הכבוד העצמי ולבטל את קיומם רק בשל גילם.
קומדיה אנושית חכמה ונוקבת, שעושה כבוד לגיל התבונה ובמרכזה צמד שאי אפשר שלא להתאהב בו, סיפור ומחזאות מלאי הומור לחיי הגיל השלישי (אני לא רפופורט... חוזר ואומר הזקן) ולחיים בכלל, שהרי הם בעצם הבקרוב של כולנו.
הבמאי רוני ניניו מספר למה בחר בנושא ובדמויות : " בתקופה בה ה"זקנים" של אתמול הם הצעירים של היום, מרתק לראות כיצד השחקנים הצעירים דטנר ועיסא, נכנסים לדמות הקשיש, נעים ומתפקדים ב"עתיד" האישי שלהם – הזקנה. ליהוקם של עיסא ודטנר לתפקיד ה"שחור" וה"יהודי הלבן", בהתאמה, מעניק למחזה משמעויות נוספות ופיקנטיות שטרם נראו על הבמה קודם לכן, כאלו שניתן להבחין בהן רק בישראל.
נקי, מצחיק, כואב ומלא הנאה.