הבנת את הנושא של שבת הארגון? שמעתי שמדברים על 'קמעא קמעא' ועל 'ענווה'. אבל מה הקשר ביניהם?
האמת היא שלא כל כך הבנתי, אבל אני אנסה להסביר. יש שני סוגים של סוחרים: סיטונאי וקמעונאי. הסיטונאי קונה בכמות ענקית מהיצרן והוא מוכר לחנויות. הקמעונאי קונה כמות מסוימת מהסיטונאי ומוכר מעט לכל אחד. הוא נקרא "קמעונאי" כי הוא מוכר "קמעא קמעא", שבעברית פשוטה זה "מעט מעט".
אז מה זה קשור לענווה?
תראה, את מי מכבדים יותר? את הסוחר הענק שמגלגל מיליונים, קונה כמות עצומה ומוכר הרבה בלי שהוא מזיז בידיים שלו אפילו קרטון אחד של סחורה, או את בעל המכולת או הירקן, שמוכר לכל משפחה כמה קילו עגבניות או מלפפונים?
נו, הבנתי. אבל מה טוב בזה, להיות בסך הכול קמעונאי קטנטן?
תראה, אנחנו, בני עקיבא, רוצים לא פחות מאשר תיקון עולם. כך היו שרים פעם בתנועה: "בראשית הייתה מחשבה, אידיאל נישא ומרומם, התאספו חברים בני מצווה, והחליטו לתקן את העולם".
מה ענית לי בזה? רק הראית לי שהשאלה שלי היא באמת טובה!
אני מבין שאתה רוצה לתקן את העולם "בסיטונאות": לוקחים רעיון גדול שמישהו גדול חשב עליו, מכינים תוכנית ביצוע, מבצעים אותו, ותוך כמה שנים העולם מתוקן.
אתה עושה ממני צחוק?!
אני לא צוחק עליך. אני רק מראה לך עד כמה המחשבה שקבוצה קטנה של אנשים יכולה לעשות מהפכה שתתקן את העולם "במכה אחת" היא באמת לא רצינית. ועוד לא דיברנו על כך שמהפכות כאלה עלולות להרוס יותר מאשר לתקן.
אז מה אתה מציע?
מי שיש לו ענווה, מבין שהעולם שלנו, כמו שאנו מכירים אותו, עם כל הדברים הלא טובים שיש בו, לא קיים כך סתם. כך הקב"ה ברא אותו.
והוא רוצה שהעולם יישאר כך לתמיד?!
ממש לא. הוא נתן לנו את התפקיד לפעול כדי לתקן אותו. אבל כדי לעשות את זה נכון צריך לפעול בזהירות. לדעת שאנחנו לא מבינים עד הסוף איך העולם הזה "עובד", ולכן מתוך רצון לתקן אנו עלולים לקלקל.
אז לא לעשות כלום?!
זה אני לא אמרתי. אם אנו מאמינים שהקב"ה הוא שברא את העולם והוא שלח אותנו לפעול כדי לתקן אותו, המשמעות היא שאנו מאמינים שאפשר לתקן. האמונה הזאת נותנת לנו את האומץ לעבוד "בקמעונאות" ולא "בסיטונאות". האמונה הזאת נותנת לנו את הסבלנות לעשות "קמעא קמעא" ולדעת שזה באמת יתקן את העולם בסופו של דבר. האמונה הזאת נותנת לנו את הכוח לשמוח בכל התקדמות קטנה.
זה מזכיר לי את ההמשך של "שיר הישיבה" שהבאת קודם את הבית הראשון שלו:
"דיינו לחלום חלומות, מגדלים באוויר להקים; נצא לעולם המציאות, נרד מעט ארצָה משְׁחקים".
כן. כאשר יורדים מהשחקים, מהשמים הגבוהים, ומתחילים להיות מציאותיים, לומדים שהאוקיינוס הגדול מורכב מהרבה הרבה טיפות, וכל אחת מצטרפת לשנייה כדי לעשות משהו גדול. כך שרו בבית האחרון של השיר. אתה זוכר מה כתוב שם על הצעד הראשון שהחבורה הזאת עשתה?
כן. "וככה יצאו למחנה, מחנה קטן וזעיר, עסוקים בו מבוקר עד ערב, כל אחד את השחר מעיר".
שלושה עשר בחורים חרוצים ישבו בשנת ת"ש בעזרת הנשים של בית הכנסת בכפר הרא"ה, אכלו לחם ותפוזים והקימו את ישיבת 'בני עקיבא' הראשונה. היום יש מעל 100 ישיבות כאלה וכמעט 100 ישיבות הסדר וגבוהות, עשרות אולפנות, מדרשות ומכינות, עשרות רבות של יישובים וגרעינים תורניים, ואי אפשר לספור כל כך הרבה דברים טובים שנעשו מאז, בזכות אותם צעדים קטנים שנעשו לפני יותר מ-80 שנה.
אז מה אתה אומר? מה צריך להיות הצעד הבא שלנו?
על זה אתם תחליטו! מה אתם חושבים?
הכותב: הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת