השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה?' מהדהדת בעולמנו כבר שבעים שנה. על פי רוב המענה הדתי לשאלה הזו מסתפק במלמול של הפסוק: "כן גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם' (ישעיהו נה, ט); כלומר: לא ניתן להבין את ההנהגה האלוהית (או בגרסה אחרת: 'אלוהים הוא לא סנטה קלאוס שמבטיח רק דברים טובים').

למרות שזוהי תשובה נכונה מבחינה פילוסופית, היא איננה מספקת את הצורך הרגשי והפסיכולוגי שמסתתר מאחורי השאלה.

השאלה 'איפה אלוהים היה בשואה?' איננה שאלה במישור השכלי; היא זעקה רגשית! ישנן שאלות רבות שאין לנו עליהן מענה פילוסופי. למשל אין לנו תשובה טובה לשאלה היכן היה אלוהים כאשר תינוק נפטר אתמול.

יתרה מזאת, מבחינה אובייקטיבית היו אסונות באנושות גדולים לא פחות - ואפילו יותר - מאשר השואה. מאות מיליוני אנשים נספו במהלך ההיסטוריה באסונות ובמלחמות; אולם יחד עם זאת – דווקא השואה היא זו שמציתה כל פעם מחדש את הדיון 'היכן היה אלוהים?'.

בעומק הדברים מכוונת השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה?' לממד עמוק הרבה יותר. זוהי זעקה של ייאוש שהשואה כביכול נותנת לו הצדקה. השואה לא צמחה על חלל ריק. השואה היא אסון בלתי נתפס שהגיע בתקופה שהיוותה לכאורה שיא של ההתקדמות האנושית.

התרבות האירופאית שממנה צמחה השואה הייתה אמורה להיות תרבות מלאת קדמה ומוסר ודווקא ממנה צמחה הזוועה. מאז השואה ועד ימינו התחושה שמקננת באנושות היא – שאין סיכוי! לא משנה כמה בני האדם יתאמצו; לא משנה כמה ירצו להיות מוסריים ומתקדמים – בסוף המפלצת תנצח.

לא בכדי התיאוריות הפוסטמודרניות תופסות מקום הולך וגדל בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. תרגום המשפט 'איפה היה אלוהים בשואה?' הוא – אין תקווה; הנצח הוא רק אפר ואבק. ממילא – אין ערכים; אין חלומות; אין אמת; אין אלוהים.

כאן גם מגיעה התשובה: המבט הרחב רואה שהמציאות היא אחרת.

למרות האסונות שקיימים בעולם; למרות הקשיים והזוועות שכל אחד מאתנו חווה לעיתים בחייו – בסופו של דבר העולם הוא טוב; החיים הם טובים; המציאות הולכת ומתקדמת.

ביהדות, כאשר רוצים להנציח נפטרים, אומרים את תפילת הקדיש. כאשר אנו נפגשים עם המוות נפער חלל בחיינו ויש צורך למלא את החסר.

באמצעות תפילת הקדיש אנו מודיעים כי למרות הצער האדיר שבו אנו נמצאים, התגלותו (שמו) של הקדוש ברוך לא התמעטה בעולם אלא אדרבה, "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" – יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

אף אם בעולם הזה אנו חווים חיסרון נורא, הרי בחשבון הנצח – שמו של הקדוש ברוך הוא הולך ומתגדל "לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".

מספיק לראות את ההתקדמות האדירה של האנושות בכלל ועם ישראל בפרט בשבעים שנה האחרונות, בכל המישורים, – הכלכליים; המוסריים והרוחניים – בכדי להבין שיש תקווה.

במילים אחרות – יש אלוהים! העולם צומח מכל המשברים ונהיה טוב יותר ויותר; הערכים והמוסר בסופו של דבר מנצחים; מדינת ישראל פורחת, העולם פורח.

אלוהים לא שתק בשואה; אלוהים לא נעלם בשואה – הוא היה שם כל הזמן והוא נמצא אתנו גם עכשיו. הטוב מסתתר בתוך הרע ובסוף מנצח; צריך רק זמן בכדי לראות זאת.

הנצח הוא לא רק אפר ואבק, חז"ל מתבטאים כי "הנצח זו ירושלים". אסור לשכוח את זה.