בשבוע שעבר המלצנו פה על הסרט החדש 'ספיידרמן: אין דרך הביתה', אבל כמעט ולא דיברנו על הסרט עצמו בכדי להימנע מספוילרים ולתת לכם זמן לראות.
עכשיו הגיע הזמן לפרוע את החוב הזה ולהסביר למה, למרות שמדובר בסרט הטוב ביותר של מארוול בשנים האחרונות, עדיין נשארנו עם לא מעט ביקורת.
אז בסרט החדש, השלישי בטרילוגיה הנוכחית של ספיידרמן, לראשונה בהיסטוריה הקולנועית של ספיידרמן, זהותו של הגיבור השכונתי החביב נחשפת והוא כבר אינו יכול להפריד בין חייו הרגילים לבין הסיכונים המלווים את היותו גיבור על, בעוד האנשים הכי יקרים לליבו נמצאים בסיכון.
כאשר הוא מבקש עזרה מד"ר סטריינג' על מנת להחזיר את המצב לקדמותו בטרם העולם ידע מי הוא, הכישוף מייצר קרע בעולמם, ומשתחררים דרכו הנבלים הכי חזקים אשר נלחמו בספיידרמן בכול יקום באשר הוא. עתה על פיטר להתגבר על האתגר הגדול ביותר עמו התמודד עד כה, אשר ישנה לנצח לא רק את העתיד שלו אלא את העתיד של כלל המולטיוורס.
זו, בקווים כלליים, העלילה של הספיידרמן החדש, אבל מה שמעניין באמת, ואולי עדיף לומר מקומם, זה דווקא מה שמתחבא מאחורי הקלעים - המסרים והרעיונות שבאותה מידה היו יכולים להיות לקוחים ישירות מתוך המניפסט הפרוגרסיבי.
פעם סרטי גיבורי על היו נורא פשוטים – יש טובים, יש רעים, תבחר צד. נכון, הוליווד כבר מזמן נהייתה יותר 'מורכבת', אבל ספיידי החדש לוקח את זה לקיצון. כל הרעים, מכל הסרטים, מתקבצים יחד, ונחשו מה? הם לא באמת כאלו רעים. רק צריך להציל אותם שלא ימותו בעולם שלהם. מי רוצה להרוג אותם? ממי צריך להציל אותם? כמובן, מהספיידרמנים המקוריים. 'אלימות המתנחלים' מישהו?
תוסיפו לזה את הקונספט של שכתוב ההיסטוריה, ובכלל, מדובר במניפסט פרוגרסיבי לכל דבר ועניין. למה להפיל פסלים של מנהיגים דגולים ולשכתב את ספרי ההיסטוריה, אם אפשר באבחת מסע קצר בזמן (או במקרה הזה – מסע במולטיוורס) לכתוב את ההיסטוריה מחדש, לשפוט את המעשים של 'אז' לפי הסטנדרט של 'עכשיו' ואת של 'שם' לפי הסטנדרט של 'כאן'. להיות כל כך צודקים ומצקצקים. להיות נער.
כי זה מה שספייידרמן בסופו של דבר, הוא נער. דניאל אמר לי שהסרט נחמד אבל הרגיש לו שאין בו מספיק עומק, ומה שעניתי לו זה שמדובר בבאג מובנה - כמה עומק כבר יכול להיות בסרט שהגיבור הראשי שלו הוא נער? אחד שהדבר שהכי מטריד אותו בעולם זה שחברה שלו לא התקבלה לקולג'. אחד שעדיין לא גילה שיש בעולם אנשים רעים. שהמציאות עוד לא התנפצה לו בפנים.
היו לא מעט סרטי גיבורי על בשנים האחרונות שכן הצליחו לייצר עומק ואופי לדמויות הראשיות שלהן, כשהדוגמאות הטובות ביותר בעיניי הן באטמן (בטרילוגיית האביר האפל) והג'וקר מ2019, או איירון-מן אם להישאר ביקום המארוולי, אבל פה זה פשוט לא עבד להם. למרות שהסרט מתואר כ"סרט ההתבגרות של ספיידרמן" ושיוצרי הסרט ניסו להראות תהליך פנימי שספיידרמן עובר, הדמות שלו נשארת שטוחה למדי לאורך כל הסרט וכבר אחרי כמה דקות היה אפשר לנחש לאיזו הכרעה הוא יגיע בסוף.
ובכל זאת, ספיידרמן החדש פתר את שתי הבעיות הגדולות של מארוול בשנים האחרונות במכה אחת, והוא עשה את זה בגדול. הבחירה בדמות של גיבור על מוכר אחרי רצף של גיבורים אלמוניים למדי כבר הוכיחה את עצמה בשני הסרטים הקודמים של ספיידרמן, אבל עדיין התגעגענו לנוקמים. רצינו לראות חבורה של גיבורי על הולכת מכות ביחד.
את החלל הזה מארוול ניסו למלא עם 'הנצחיים', אבל הניסיון הזה, איך נגיד, פחות עבד. ואז הגיע 'ספיידרמן: אין דרך הביתה' עם הפתרון הגאוני (ספוילר!) - הגיבור הראשי הוא דמות מוכרת, ויש כמה ממנו. לראות את טום הולנד, טובי מגווייר ואנדרו גארפילד, כל אחד בתלבושת ספיידרמן שלו, נאבקים ביחד כנגד הרעים (או, אם נלך עם האג'נדה של הסרט, נגד ה'אנשים שרע להם') הפך את הסרט לחווייתי ומהנה, ובהחלט למשהו ששווה לצאת בשבילו מהבית..
אז נכון, לא מדובר בסרט הכי טוב של השנים האחרונות, ולמעשה, הוא אפילו לא הסרט הכי טוב של מארוול, אבל הוא ללא ספק הסרט הכי טוב של מארוול בשנים האחרונות.