בהתרגשות רבה ליוויתי היום את בתי עינב ללשכת הגיוס. עינב היא הילדה הראשונה שלי שמתגייסת לצה"ל, בתי הבכורה שרון משרתת זאת שנה שלישית במסגרת שירות לאומי כפראמדיקית.
אף על פי שעינב אינה הולכת לתפקיד קרבי, אבל היא בהחלט הולכת לשירות משמעותי, ההתרגשות והשמחה מהולים בחרדה, וגם בעצב.
ברוך בעלי הי"ד אינו איתנו, שכן לפני 7.5 שנים מחבלים נתעבים גדעו את פתיל חייו. הוא אינו איתנו פיזית, אבל הוא איתנו ברוחו, ועינב ירשה מברוך את רוח הלחימה, את הערכים ואת האידיאולוגיה: לתת, לתת כמה שיותר ולתת הכי טוב שאפשר.
ברור לי שאם ברוך היה איתנו הוא כל-כך היה גאה בעינב, אני מאמינה שהוא מסתכל עלינו מלמעלה, מלווה אותנו מלמעלה וגאה.
אנחנו מצידנו בחרנו להמשיך בחיים, גם כבחירה, וגם כי אין ברירה - חייבים להמשיך הלאה, זו לא קלישאה שהחיים חזקים מהכל, אז בחרנו כולנו להמשיך הלאה וללכת בדרכו של ברוך, להצטיין, ולעשות הכי טוב שאפשר בכל תחום, וכמובן, לשמור על המדינה היהודית היחידה שיש לנו.
אני בחרתי להצטרף לפורום "בוחרים בחיים" של המשפחות השכולות, משפחות שבחרו לנתב את השכול למניעת הפיגוע הבא, לפעול למען ענישה קשה יותר והרתעה, כדי שחלילה לא יצטרפו אלינו עוד משפחות. חיילי צה"ל ואנחנו המשפחות נשמור מלמטה, והקב"ה וברוך וכל אלו שנפלו על מזבח הגנת המולדת ישמרו עלינו מלמעלה.