זיוה מאיר
זיוה מאיר צילום: באדיבות המצולמת

הרבה תמימות הולכת להילקח היום. הרבה מחשבות מורכבות. יש פה חושך מאוד גדול, היעדר מאוד גדול, התמודדות לא פשוטה. המון המון הורים פונים ושואלים: מה אומרים לילדים? כי קורים הרבה דברים בחיים, ולא כל דבר צריך לתווך ככה לילדים.

פה מדובר על משהו שקשור לילדים, זה חלק מהחיים שלהם, מהעולם שלהם, מהסיפורים שלהם, מגיל קטנטן. ככה הם למדו מה עושים עם רגשות. אנחנו עכשיו מכניסים לעולם הילדים מושגים שילדים לא ממש מכירים.

בגילאים הקטנטנים, יש ילדים שלא יודעים מה זה פגיעות ומה זה להתאבד. הם בכלל לא מבינים על מה מדובר. הרבה ילדים שואלים איך אדם יכול למות בגלל עצמו. יש גילאים יותר גדולים שבהם ילדים מבינים יותר ושואלים שאלות אחרות.

הרבה הורים כבר רצו לדיון 'האם אנשים הם טובים או רעים', כי אולי הילדים יחשבו שהאנשים בעולם רעים. אבל רגע, הילדים עוד לא שאלו, הם עוד לא שם. לפעמים אנחנו רצים למסקנות. כאילו אנחנו מכינים ארוחה ונותנים לילד צלחת עמוסה בבשר ובסלטים, כאשר עוד אין לו שיניים. רחמנות, מה את שמה לו בצלחת? רגע. אין לו מערכת עיכול עבור זה.

לכן נראה לי שביום הזה (כמו בהרבה ימים אחרים) יש הרבה מקום להקשבה. הרבה מקום לנוכחות. נוכחות והקשבה. להשתדל לענות תשובות מצומצמות, מדויקות, בלי בלה-בלה-בלה. זה כל כך מיותר. גם מערכת העיכול של כולנו לא בנויה לכל כך הרבה אינפורמציה. אנחנו מעמיסים. אני ניסיתי אתמול לקחת כמה נשימות עמוקות כי הרגשתי שהגוף כבר רועד מכל הלחץ והמתח הזה. פשוט לנשום ביום הזה, קודם כל.

אנחנו כהורים, כמבוגרים, צריכים להקשיב ולהגיד אמירות פשוטות כמו: 'ברור שיש דברים שאסור בשום אופן לאדם לעשות. אסור לו לפגוע באחרים, ואסור לו לפגוע בעצמו'. זו אמירה כל כך פשוטה, ששמעתי אתמול מהבת שלי, אסתר אברהם. לגילאים מסוימים זה מספיק. זה מה שצריך לעשות, לפשט את הדברים. לפשט, להקשיב, להיות. בעיקר להשתדל להיות בנוכחות בבית הזה. להיות בבית, להיות פנויים רגשית. זה לא אומר לא לעשות שום דבר, אבל אם ילד רוצה לבכות, לשאול, לקטר, להתעצבן – פשוט להיות שם, בהקשבה ובנוכחות.

אנחנו רוצים שילדים יידעו שמותר וצריך ואפשר לספר ולשתף את ההורים בכל דבר. זה הכי חשוב. אנחנו הכתובת. תירגע, אני הכתובת. אני כאמא, אני כמחנך. הרבה הורים יגידו בלהט 'תמיד תספר לי, אני תמיד שם בשבילך', אבל אפשר לצעוק את זה ולגרום לילד להרגיש שאתה ממש לא הכתובת.

אולי לעת הזאת הגעת למלכות. יש פה רגעים שבהם יש להורים הזדמנות להנכיח שהם באמת הכתובת. איך? בתגובה שלהם, ברגיעה שלהם, בשפיות שלהם, ביכולת ההכלה וההקשבה שלהם. זה הרגע שבו הילדים באמת יפנימו, לא בשכל אלא ברגש פנימה, בתוכם, אם את הכתובת או לא.

אם את מבולבלת, נסערת, מתחילה להסביר דברים בלי שביקשתי, אינפורמציה שלא רציתי לדעת, להעמיס, אז את לא הכתובת. גם אם ילד לא אומר את זה, הוא מבין את זה, הוא זז הצידה. לא משהו אם הוא בן 3 או 13, השאלה מה התדר, האנרגיה. האם יש תחושה של שלווה וביטחון.

זה יכול להיות עם עצב וכאב. הורים הם לא נטולי רגשות ולא תמיד יודעים מה הדבר הנכון. זה אנושי. אבל להשתדל לא להיות בסערה מדיי גדולה, להיות במקום מכוון, מקום אסוף, לא במקום משפריץ ומפוזר ומפחיד. כי זה באמת מפחיד לראות את אמא ואבא שלי כל כך מבולבלים.

מצד שני – חלילה לא לשקר ולא להסתיר. יש להם מספיק מקורות אינפורמציה. יש להם מספיק מקומות כדי לשמוע הכול. הם לא זקוקים להורים עבור המידע. גם ילדים יותר מוגנים ותמימים, עד שבת הם כבר יידעו עוד דברים, לאט לאט. אין לנו שליטה על כל העולם. לכן חשובים שני הדברים: הקשבה ונוכחות. אני כאן בשבילך. אלה הדברים הכי חשובים.

אם ילד מאבד את האמון, צריך לדבר על כך שיש אנשים טובים ויש אנשים רעים, וצריך זהירות, אבל להיות שם לפי מה שהוא שואל, לפי מה שהוא מבקש לאכול, לפי מה שמערכת העיכול שלו יכולה לעכל במידה, בלי כל האינפורמציה והידיעות שאנחנו משפריצים החוצה.

יש גילאים שבהם כבר יש לילד שיניים ללעוס סטייק, ואז צריך לדבר בהרבה הקשבה ורגישות ובירור. לא חייבים לתת את כל התשובות היום. לא חייבים לסתום את כל החורים היום. אפשר לומר: וואו, אתה אומר דברים כואבים, צריך לחשוב על זה, אני רוצה לעבד את זה. הורים חושבים שחייבים לענות כאן ועכשיו, וזה כל כך לא נכון. אמרתי כמה פעמים שאנחנו לא ב'פיתרון הסופי'. אתם יודעים איפה היה הפתרון הסופי... אנחנו עוד ניפגש ונדבר, אני מקשיבה, אני איתך, נתבונן בזה. אפשר לומר: לא חשבתי באמת על הנקודה הזו, ואני רוצה לחשוב עליה, נדבר גם מחר. רק לא לתת אובר-מילים ואובר-רגשות ואובר-אינפורמציה. זה מיותר תמיד, ובטח ביום הזה שבו זה הופך להיות ממש פסולת מיותרת.

וכמובן – המסר לכולם הוא לספר, להתלונן, לפנות לייעוץ. גם הנפגעים שצריכים כמובן לאזור אומץ ולספר ולא לשתוק, אבל גם הפוגעים שצריכים לספר ולבקש ייעוץ. לא לשתוק.