נחמה דינה ארנסטוף
נחמה דינה ארנסטוף צילום: ערוץ 7

בשבוע שעבר הרשת געשה בעקבות הטלת המגבלות על הילולת באבא סאלי שעתידה להתקיים השבוע בנתיבות: פוסטים ארוכים וציוצים נוקבים נכתבו על האפלייה בין אירועים יהודיים לאירועים אזרחיים, על שימוש ציני באסון מירון, על שנאת חרדים, אבל יותר מכל - על הפגיעה במסורת לפקוד את המקום הקדוש - הציון.  

כשלמדתי במדרשה חסידית והתקרבה העת להכין את הדרכון ולנסוע לאומן, שאלות כבדות משקל החלו להעסיק אותי - האם קבר הוא מקום קדוש? האם מותר לשים מתווך ביני ובין הקב"ה? האם מותר לצאת מארץ הקודש לשם תפילה על קבר של צדיק? האם מותר לפי ההלכה לפקוד קברים על מנת להתפלל? מה ההבדל בין קבר של "פשוט עם" לבין "צדיק", ומי בכלל מחליט מי זה מי?  

בעקבות השאלות שלא נתנו לי מנוח והקשו עליי להחליט האם לנסוע או לא, לקחתי על עצמי פרויקט בירור שלקח זמן רב וכוחות עצומים, שבסופו הגעתי למסקנה נחרצת: אני לא פוקדת קברי צדיקים.  

יותר משזו הייתה החלטה הלכתית, בה הבנתי שיש שיקולים הצורכים עיון, זו הייתה החלטה מחשבתית; מה בעצם הקבר מסמל לנו - האנשים החיים. על מה אנחנו שמים דגש ואת מה אנחנו מקדשים - את המוות או את החיים.  

כבני אדם עם צרכים גשמיים אנו צריכים מקום פולחן גשמי ומה יותר טוב מקבר של צדיק שניתן להשטח עליו, להרגיש קרובים אליו ולבקש שזכותו תגן עלינו, כדי לקרב אותנו לריבונו של עולם. אז מה באמת יותר טוב? התשובה לכך היא פשוטה: בית מקדש.  

כיום, אנחנו רגילים להגיע לכותל, למאמע רחל, לאבות הקדושים, לרשב"י וכמובן, גם לבאבא סאלי. החיים שלנו גדושים בקדושה. תיקון הכללי על הקבר הזה, תהילים בקבר השני והפרשת חלה בקבר הנוסף. אך לא כך רצה הקב"ה.  

בוחן כליות ולב, יוצר טבע האדם, ידע שאנו זקוקים למקום גשמי בו נוכל לספר לאיש סוד את צרותנו, לבכות על הזיווג, לבקש על הפוריות ולהודות על הניסים ולכן ציווה עלינו את בניית המקדש. 
מקום הפולחן המרכזי שאליו אנו מכוונים את כל תפילותינו. 

כאשר האדם מיוזמתו מייצר תחליפים, קדושים ככל שיהיו בעיניו, הדבר אינו מקרב אותו אל המטרה העליונה - הבית הגדול והקדוש, "המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב:ה). אלא להיפך, התחליפים מרחיקים אותו הן מהמטרה הגשמית הן מהמציאות הרוחנית הנילוות אליו. וכל זה לא כי אנחנו לא רוצים. בטח שרוצים! בוכים בתשעה באב ושוברים כוס בחתונה, אך הצורך לפעול למען בנייתו הולך ודועך יחד עם מסירות הנפש לפקוד קברי צדיקים.

עם ישראל הצדיק רוצה להרגיש אחדות, שייכות ומטרה משותפת. בהילולות ניתן להרגיש את האחדות באוויר, כיפות סרוגות עם שחורות, ברסלב עם ליטאי, גר וכהן רוקדים יחד, מתפללים ומצפים לגאולה השלימה. אך לא להילולות ייחלנו אלפיים שנה.  

אותה מסירות נפש שעם ישראל הראה בשבוע שעבר כשלא נח עד שהושגה פשרה עם הממשלה, בה נקבע שהמשטרה תדאג לביטחונם של משתתפי ההילולה, תביא בע"ה את הגאולה השלימה כשננתב אותה לבניית בית המקדש.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו