הנה אני שם את נפשי בכפי ללא חשש מפני האפשרות שידביקו לי את הכינוי "ביביסט" כדי לומר: אני אוהב את הדברים שאומר דודי אמסלם. אני מעריץ את הישירות שלו ואין לי כל בעיה, לא עם הסגנון , לא עם הבוטות וגם לא עם נפנופי הידיים שלו.
שמעתי דברים בוטים הרבה יותר מן הצד האחר של המפה הפוליטית ואף פעם לא שמעתי את העיתונאים, אניני הנפש, שהיום מתגוללים על אמסלם, מוחים. חרדתם לניקיונה של השפה העברית, ממש לא משכנעת אותי. האתרוג האווילי של נציגי האוליגרכיה בממשלה בוודאי שלא מוסיף להם אמינות. דברי הבלע שהושמעו, בלשון מלוכלכת פי כמה וכמה, כנגד בנימין נתניהו אף פעם לא הפריעו להם.
אמסלם אומר, לדעתי, דברים שרבים אומרים בלחש, מפה לאוזן, פן יבולע להם. ואת הישירות הזאת יש לכבד; אם חפצי דמוקרטיה פרלמנטרית אנחנו. כלומר, אם אנחנו עדיין רוצים בדמוקרטיה שבה לרצונו של העם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בקלפי, תהיה משמעות.
קראתי את מה שנאמר בפסק הדין על עתירתו של אמסלם; וחשבתי שמישהו חמד לו לצון. שלושת השופטים, מי שדנו אין ספור פעמים בעתירות שעילתן האחת והיחידה הייתה הרצון לנגח את ראש הממשלה המכהן, בעידודו של היועץ המשפטי לממשלה, קבעו שאין לאמסלם "זכות עמידה" ושהוא "רב בריב לא לו".
העתירה שבה נדרש שר הביטחון להשלים את הליכי המינוי של מנכ"ל התעשייה האווירית נדחתה , אפוא, על הסף; וזה למרות שאמסלם היה השר האחראי על רשות החברות הממשלתיות בתקופה שבה בועז לוי, האיש שבו מדובר, עבר את כל ההליכים הדרושים על פי דין.
הייתי ליד עריסתו של הרך הנולד הזה שנקרא "זכות עמידה" בראשית שנות ה- 90'. אביו הרוחני היה , כמובן, אהרן ברק שאף התיר באותה עת ל"עותרים ציבוריים" להיכנס בשעריו של בית המשפט. באותם ימים אהבתי את הרעיון ואף ניצלתיו לא מעט, אם כי לימים הבנתי שנשיא ביהמ"ש העליון הפך את הגישה הפלורליסטית הזאת לקרדום שמסייע להשתלטותה של מערכת המשפט על כל אורחות חיינו.
אבל משהותר הרסן, אי אפשר לנהוג איפה ואיפה. אכיפה בררנית היא רשע אמר, בזמנו, השופט חיים כהן ז"ל, ולכן אין להפלות בין עותרים; אם גישה חופשית, אז לכל דיכפין.
אבל לא רק בזה העניין: הכלים המשפטיים שיצרו לעצמם השופטים, יש מאין, מאפשרים להם, בפועל, כניסה לכל פינה במערכות האחרות; וזה מה שקרה לאחרונה. שופטים החליטו שמותר להם לומר לרמטכ"ל שאסור היה לו לאמץ המלצה של ראש אכ"א להעניש קצין שהתרשל לדעתו. אביב כוכבי התקומם, כמובן, בלשון יותר עדינה, אבל דבריו היו נוקבים לא פחות מאלה של אמסלם.
חברים בחונטה המשפטית, סרת החן, בעיניי, חככו ידיים לנוכח ההשתלטות של מערכת המשפט על מערך הענישה הפיקודית בצה"ל; ואני דווקא ראיתי כדור שלג מתגלגל במדרון.