צריך להפסיק עם האומיקרון. להתייחס אליו כאילו לא קיים. לא אימותים, לא בידודים לא כלום. כמו אל כל וירוס חורפי אחר. כי זו האמת. ברוך השם מסתבר שהאומיקרון אינו אלא עוד וירוס. מדבק יותר, אבל לא יותר מוירוס אחר.
בעת פריצתה של הקורונה, היא הייתה קטלנית. היה בה כל מימד אפשרי של פיקוח נפש. כך היה בגל הראשון. וכך היה גם בדלתא. וכל מה שנקטו אז, לרבות ההפחדות, היה נדרש. גם הסגרים. לא כך היום. האומיקרון הוא לא קורונה. הוא וירוס לא נעים. אבל לא יותר. ומאז הגל הראשון, ישנו ידע רפואי גדול בהרבה.
ההנהגה הישראלית מאבדת את עשתונותיה. בתחילת פריצת גל האומיקרון, היה מקום לבהלה מסויימת. מיד הבינו שהוא מדבק יותר. היה חשש שהוא גם פוגע חלילה קשה בנדבקים. היה בהחלט צריך לנקוט באמצעי זהירות מתבקשים, כולל תו ירוק והגלות נוספות.
אבל הניסיון העולמי והמחקרים הוכיחו עם הזמן, שהאומיקרון אינו זן מסוכן. הוא פוגע קלות. הוא בוודאי לא יותר קשה משפעת או וירוס נפוץ אחר. מרגע זה, היה צריך לשנות לחלוטין את היחס לאומיקרון. היה צריך להכריז שמתייחסים אליו כמו אל כל וירוס חורפי אחר. לעדכן אוכלוסייה בסיכון וממבוגרים. להנגיש את החיסון הרביעי, ולהסתפק בכך.
צריך לשחרר הכל. לנהל את כל החיים כאילו אין אומיקרון. כי האמת היא, שאין אומקירון. לפתוח הכל. כולל כל בתי הספר. להפסיק עם כל ההגבלות. לא לספור בכלל את המאומתים, ולהפסיק עם כל מהלך הבדיקות והבידודים.
ההתייחסות של הממשלה לאומיקרון, מביאה לתופעות גרועות יותר משל האומיקרון עצמו. הפגיעה הנפשית הנוצרת מהבידודים הבלתי פוסקים, מהחרדות של החדשות החרדתיות והמתלהמות, התורים הבלתי נגמרים של הבדיקות, מזיקות הרבה יותר מהקורונה עצמה.
צריך לפתוח את היום ואת סדר החיים מהתעלמות מוחלטת מאומיקרון. ליידע את האוכלוסיה בסיכון מה עליה לעשות, בדיוק כפי שמעודדים חיסון משפעת.
מנהיגות בשעה כזו נמדדת באומץ להבין שצריך לשנות רדיקלית את היחס התחילתי. הנזק החברתי והנפשי העצום. הנזק הכלכלי האדיר. החרדתיות והבהלה כל שעה מרמת ההדבקות, לא נדרשים כלל.
ממילא אין שום אמון של הציבור במערכת. הבידודים לא נשמרים. בדיקות האנטיגן לא מדווחות או לא נעשות. לא ניתן לקבל דרישות שאין הציבור יכול לעמוד בהם.
חבל שהנהגת המדינה לא מבינה את זה. כי פעם הבאה, שחלילה תהיה נדרשת התייחסות לנגיף כפיקוח נפש, לא יאמינו לה יותר.