הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאלצילום: עצמי

בט"ו בטבת נתבקש מורי וחמי, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, לישיבה של מעלה. בציבור הוא היה מוכר בעיקר בעשייה הציבורית שלו כמחדש היישוב היהודי בחברון, כראש ישיבת ניר בקריית ארבע וכאחד מראשי תנועת התחיה. לא רבים הכירו את דרכו האנושית והחברתית, שעליה נעמוד עכשיו.

במהלך השבעה ואחריה שמענו עשרות ומאות סיפורים על מעשי חסד גדולים וקטנים. איך בשמחות שהשתתף בהן היה פונה באופן אישי לכל מלצר שניגש אליו, שאל לשמו ולשלומו והתעניין בעולמו. איך במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים היה מתעניין בשלומו של כל רופא, אחות או עובד שבאו לטפל בו – איש או אישה, יהודי או ערבי. סיפרו על הבית הפתוח לרווחה לכל דכפין, אשר זמנים ארוכים חיו בו אנשים ונשים במצוקה, נערות שעזבו את בית הוריהן, חוזרים בתשובה וכל מי שביקשו תמיכה רוחנית, נפשית או חומרית.

כהולך אחרי מיטתו יכול אני לראות כי מאחורי גאונות החסד הזאת עמדה תפיסת עולם מגובשת כבניין בן ארבע קומות, שעליה נעמוד בדברים הבאים. תפיסת עולם זו התפתחה אצלו באופן אינטואיטיבי והתגבשה והתעמקה בו כאשר פגש את כתבי מרן הרב קוק זצ"ל.

קומת החסד

אם נבקש לתאר את מידת החסד של הרב ולדמן זצ"ל נמצא אותה בספר אורות: "עצמות החפץ של היות טוב לכול, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות ישראל א, ד).

חסד הוא לא דבר שאדם דורש מעצמו אלא הוא נשפך ממנו באופן ספונטני. חסד הוא שאיפת נתינה ללא גבולות – לא ברשימת המקבלים ולא בכמותה של הנתינה. כך היו הבית והיד, ובעיקר הלב, פתוחים לרווחה לכל אדם ואדם.

קומת האהבה

חסד יכול לבוא ממקומות שונים בנפש האדם. חסד יכול לבוא מתוך רצון לתת, כאשר המקבל אינו אלא אובייקט. ויש חסד שבא מתוך אהבה גדולה, אשר רואה את הזולת כסובייקט אהוב ומתוך כך מבקשת להעניק לו מכל טוב.

כך כותב הרב זצ"ל: "כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכול... נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב" (אורות הקודש ג, האחדות והחסד).

אצל הרב ולדמן, החסד בא ממקום של אהבה גדולה. אף אחד לא הרגיש שהוא "עושה לו טובה" אלא חש את עצמו כבן אהוב שעומד מול אביו. מאות אנשים באו וסיפרו במהלך השבעה: איבדנו אבא. וכל אחד מהם התפלא לשמוע שהוא לא היחיד שהרגיש כך.

אהבת ישראל עלולה להישאר ברמת הכלל. יש מי שאוהב את האומה כולה, כפי שנכתב באורות הקודש: "שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי" (אורות הקודש ב, תמד).

אבל אצל הרב ולדמן לא נותרה אהבת ישראל במרומי התשוקה לגאולה קרובה. אהבת עם ישראל באה אצלו לידי ביטוי עז גם באהבה אישית ופרטית לכל ר' ישראל באשר הוא. כך כותב גם הרב זצ"ל: "גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו... אמנם... אין הכלל מעוטר כי אם לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים... המשלימים אותו" (אורות הקודש ב, תמב).

פעל במגמה הפוכה מוועדות הקבלה שנהגו ביהודה ושומרון. הרב אליעזר ולדמן זצ"ל
פעל במגמה הפוכה מוועדות הקבלה שנהגו ביהודה ושומרון. הרב אליעזר ולדמן זצ"לצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

קומת הכבוד

לכולנו כבני אדם יש אנטנות רגישות שיודעות להבחין בין אהבה לאהבה, בין אהבה אינטרסנטית בבחינת "אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה" ובין "אהבה שאינה תלויה בדבר". יודעות הן אף להבחין בין אהבה שיש עמה כבוד לאהבה שבתוכה חבויה התנשאות מה. ישנם אנשים שמתקשים "לקנות" את הדיבורים הרמים שיש בציונות הדתית על אהבת ישראל. לפעמים יש להם תחושה כי הניגון מזייף קמעא מפני שלתחושתם האהבה אינה מלווה במידה ראויה של כבוד.

יש אהבה ויש אהבה. יש מי שאוהב כל יהודי וכל אדם בשל המכנה המשותף שיש ביניהם: מכוחה של סגולת ישראל או מכוחו של צלם האלוקים שיש בכל אדם. ויש מי שאוהב כל אחד גם מצד הייחודיות הפרטית שלו. הוא לא יחשוב על איש כי אישיותו המיוחדת חסרת ערך היא, וכל ערכו אינו נובע אלא מן השייכות שלו לכלל. אצל הרב ולדמן זצ"ל ראינו תחושה עמוקה של כבוד לכל אדם. הוא ראה את הטוב הבוקע מכל יהודי – גם אם עמדותיו הדתיות והפוליטיות היו שונות בתכלית וגם אם הרקע התרבותי שלו היה רחוק ממנו.

נביא דוגמה שבה בא הדבר לידי ביטוי. בשנותיו הראשונות של הרב ולדמן בישיבת מרכז הרב התגבשה חבורה בשם אחווה (במלעיל), שיצאה לשבות בשבתות במושבי העולים שהוקמו זה עתה בנגב. מוקד הפעילות היה במושבים באזור העיר אופקים (בכך קדמה חבורה זו בשנים רבות למפעל הגרעינים התורניים, ובעשרות שנים להקמת מרכז אחווה כמכון מחקר תורני למדיניות חברתית יהודית, וסיפקה להם השראה סמויה). באותה תקופה התקשו מאוד ילידי הארץ לכבד את המנטליות ואת סגנון החיים של העולים מצפון אפריקה. באותם ימים כתב הרב ולדמן לחבריו: "בעבודתנו החינוכית, לא שייך המושג 'להקנות' או 'לתת'. מושגים אלו שייכים רק כשהדבר חסר אצל מישהו וצריכים לתת לו משהו חדש הנמצא מחוצה לו. במקרה שלנו – תהיה זו טעות אם נחשוב שזאת עבודתנו. אין אנו רוצים להכניס משהו מבחוץ פנימה, אלא להוציא החוצה משהו הנמצא בפנים... אנו לא רוצים להקנות חיים, אנו רוצים לגלות את החיים הטמונים בטבע נפשם של העולים. אנו רוצים לעורר את כוחות החיים מתרדמתם".

הוא הרבה להזכיר בהקשר זה את דברי הרב זצ"ל: "האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה... זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההיכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית (תרבותית)... ולאו דווקא בהרגשת המוסר השורשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה. גם בהרגשת האמונה" (אורות קודש ב, שסד).

היה לעמדה זו, של כבוד עמוק כלפי אנשים הנתפסים כפשוטי עם, ביטוי מעשי מאוד. בעוד שרוב יישובי יש"ע הקימו ועדות קליטה במטרה לסנן את הבאים בשעריהם, נקטו הרב ולדמן והרב משה לוינגר מדיניות הפוכה בהקמתה של קריית ארבע. הם פתחו את שעריה בפני כולם: דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, משכילים ואנשי עמל, ואף הכריזו: "פה לא תהיה בני ברק". גם בזמן שכמה מישיבות ההסדר הגבילו קליטת תלמידים מן הפריפריה החברתית של מדינת ישראל, ישיבת ניר בקריית ארבע קיבלה אותם – לא כמי שעושה להם טובה אלא מלכתחילה, מתוך הערכה גדולה לסגולתם המיוחדת.

הרב ולדמן היה רגיל לצטט את דבריו של אחד מנשיאי ארצות הברית, אברהם לינקולן: "א־לוהים אוהב את האנשים הפשוטים, לכן הוא ברא הרבה מהם".

קומת האמונה

הכבוד והאהבה כלפי כל אדם לא צמחו בחלל ריק. שורשיהם נעוצים עמוק באהבת ה' שמילאה את כל ישותו של הרב ולדמן והדביקה את אלה שסבבו אותו. כך כותב הרב זצ"ל: "דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה... מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם... כל היצורים, וכל חוג החיים וההוויה שלהם. אהבת ההוויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות ושבבני אדם... הם שואבים את אהבת כל ההוויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה" (אורות הקודש ב, תמב).

מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדגיש מאוד את הזיקה שבין "אוהב את המקום" ובין "אוהב את הבריות". מי שאוהב את הקב"ה אוהב את כל בריותיו. מי שמאמין בבורא העולם שברא את כולם, מאמין שבכל אדם מופיע טוב אלוקי מיוחד הנמצא דווקא בו. זוהי "האמונה השרויה בעומק האהבה" (אורות, ישראל ותחייתו פרק כו).

לפעמים קשה לראות את הטוב הזה. נדרשת סבלנות רבה כדי להמתין להופעה הגלויה שלו. בהקשר לכך אהב הרב ולדמן להביא את דברי הרב זצ"ל: "הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה. השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד' ודעיכת אור הקודש" (אורות הקודש ג, שיז).

***

הכותב הוא חתנו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז אחווה למדיניות חברתית יהודית

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)