תת-ניצב שמעון נחמני
תת-ניצב שמעון נחמני צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון פרסמה דו"ח ביניים, הממשלה אימצה, שר אחראי להילולת ל"ג בעומר הבאה מוּנה, ולראשונה אפילו פרויקטור לאירוע כבר יש.

רק דבר אחד פעוט שכחו לעשות: תחקיר רשמי כלשהו על הכשלים והמחדלים שגרמו למותם של 45 חוגגים באסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. הפקת לקחים. בעוד 125 ימים תצא לדרך הילולת הרשב"י תשפ"ב, והשבוע התברר כי המפיקה הראשית בפועל, משטרת ישראל, עדיין לא טרחה לבדוק מה בדיוק השתבש בהילולה הקודמת.

שלושים דיונים פומביים כבר קיימה ועדת החקירה בראשות נשיאת בית משפט העליון לשעבר השופטת בדימוס מרים נאור, ומעדות לעדות מחלחלת ההבנה שעדיין מוקדם לסכם. שבוע אחר שבוע נחשפים בפני הוועדה שיאים חדשים של בריחה מאחריות והקטנת ראש - כמעט של כל הגורמים והגופים שהיו שותפים קבועים במשך שנים לקיום ההילולה, ונראה שנאור וחבריה עוד לא ראו הכול.

אבל עם כל הכבוד לכותרות הפוליטיות־רכילותיות שמספקים העדים על בסיס שבועי, למשל על היחסים העכורים בין הקצינים הבכירים בצמרת המשטרה או על התערבות מסוכנת של שרים בהחלטות הדרגים המקצועיים במשרדיהם, ועדת החקירה מתעקשת תמיד לחזור מיד לעניין עצמו ולעסוק במהות. פושים רועשים עוד יצאו מאולמה של השופטת נאור בגן הטכנולוגי מלחה בירושלים. זה נחמד לטראפיק (ספוילר: ההערכה היא כי בשבועות הקרובים יזומנו ויצעדו אל הדוכן גם הפוליטיקאים עצמם כדי להתעמת עם הטענות שהושמעו נגדם ולשטוח את גרסתם), אך אלה יהיו לא יותר מכותרות חולפות שלא באמת ישפיעו על מה שמכונה במשטרה "המירון הבא".

"אני רוצה לדבר על ההילולה שמגיעה עוד פחות מחצי שנה", פנה חבר ועדת החקירה, האלוף במילואים שלמה ינאי לראש חטיבת המבצעים במשטרת ישראל תת־ניצב שמעון נחמני בדיון שהתקיים ביום ראשון השבוע. "האם המשטרה כבר ביצעה תחקיר של ל"ג בעומר תשפ"א?" הקצין הבכיר הודה שהוא אכן הכתובת לעניין ("אני אמון על זה") והדהים את ינאי כשענה בפשטות: "עדיין לא". הוא ניסה להסביר: "הסוגיה הזו - אני מנסה לקבל מדיניות איך לעשות אותה. אני מוכן לעשות את זה והכנתי לזה מתווה. אם אדרש – מחר בבוקר אני אבצע". האלוף ינאי לא הרפה. "למה אתם מחכים?" הוא הקשה, "הרי כל יום שעובר זה יום פחות של הכנות לקראת האירוע. סוגיית התחקיר היא חיונית ומתבקשת כדי להימנע מהדברים, שלא יקרו עוד פעם". נחמני התעקש, הפעם בלועזית: "אני מחכה לדירקטיבה ארגונית. כבר בניתי פורמט לעניין הזה".

אז מה באמת מונע מארגון ביטחוני רציני עם סטנדרטים פיקודיים גבוהים לכאורה כמו משטרת ישראל לעשות את הדבר המתבקש, המינימום הנדרש, ולקיים לכל הפחות תחקיר בסיסי בעקבות אירוע חמור כל כך שאירע תחת אחריותו? לתשובה רמז ראש חטיבת המבצעים בפליטת פה, שחשפה את הפחד מפני מסקנות הוועדה אשר משתק את הקצונה הבכירה. אחרי שנשאל, כאמור, שוב ושוב על ידי האלוף ינאי על דחיית התחקיר, ובתגובה ניסה להגן עליה פעם אחר פעם, נראה שנמצא סוף סוף הדבר שיניח את דעתו ויגרום לו להתניע את התהליך. "כשתעשו את התחקיר, הוא יהיה חסוי מהוועדה", הבהירו היו"ר נאור והחבר ינאי. נחמני, שהבין כי אין חשש שתהליך הפקת הלקחים יפגע בו ובחבריו, התרצה והודה: "זו אמירה חשובה".

זכות "ממשלת השמד"

קו ישיר וברור מחבר בין אסון מירון לאסון חיים ולדר. בתוך חצי שנה חוותה החברה החרדית שתי טרגדיות איומות בסדר גודל היסטורי, לא פחות, ובשני האירועים החמיצה הזדמנות מנהיגותית וחינוכית חד־פעמית לנצל את המשבר הגדול לתיקון.

בשנים האחרונות איבדה הילולת רשב"י כל פרופורציה וגרמה לרבים לבלבל בין טפל לעיקר. פעם היה זה בהתעקשות לקיימה דווקא "בו ביום", גם כשהוא חל במוצאי שבת, באופן שגרם לחילול שבת המוני של אלפי שוטרים, ופעם בדבקות מוחלטת במטרה - הר פתוח ללא הגבלה - למרות התפרצות הקורונה, הסכנות הבטיחותיות ומצוות "ונשמרתם". אם במשטרה אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, מה יגידו עסקני הציבור החרדי? הם הרי זיהו וידעו, אבל במקום להוביל - נגררו, עד שזה התפוצץ להם ולכולנו בפנים. וכשזה קרה, במקום לקחת אחריות ולנצל את האסון הכבד להפקת לקחים ולשידוד מערכות, לתיקון שיחזיר את ההילולה למימדיה הנכונים – הם השתבללו והתכנסו באזור הנוחות שלהם, דואגים רק לגורלם.

עם כל הכבוד לעדויות מסמרות השיער מדיוני ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, הגילוי המדהים והמרעיש ביותר הוא שאם הדבר היה תלוי בנציגים הפוליטיים החרדים – המחדלים לא באמת היו נחקרים. אלמלא חילופי השלטון סביר להניח שאריה דרעי ומשה גפני היו דואגים לטרפד את הקמת הוועדה ומסתפקים לכל היותר ב"בדיקה" על ידי גוף שהם ממנים ושתלוי בהם - ולעזאזל זעקת המשפחות השכולות, שהן בשר מבשרם. למזלן של המשפחות, דווקא "ממשלת השמד" של בנט ולפיד הצילה לבסוף את החרדים מנציגיהם בכנסת. בניגוד לשמועות, ועדת החקירה שהקימה הממשלה עושה עבודה יסודית ורצינית בדרכה הלא פופוליסטית והלא מתלהמת, ובאה בעיקר לתקן ולמנוע את האסון הבא ופחות לחפש אשמים ולערוף ראשים.

וכמו במירון כך אצל חיים ולדר. לא היה - ונקווה שגם לא יהיה - אדם בסדר הגודל של איש החינוך והסופר הנערץ שיוחסו לו מעשים חמורים כל כך, ולבסוף גם שלח יד בנפשו. את הנעשה אין להשיב, אבל במקום לתעל את השבר העצום לתיקון, במקום לראות בו הזדמנות נדירה לעורר שיח בריא על מוגנות ועל מאבק בפגיעות – הפרשה הושתקה. מול גל צונאמי ענקי ששטף את החברה החרדית – מנהיגי הציבור טמנו את הראש בחול. שאנחנו נלכלך את הידיים כדי לטפל ולחקור ולהפיק לקחים? זה לא כל כך נוח.

גם במקרה הזה נזקקו החרדים לאנשי אמת וצדק חיצוניים מושמצים שיצילו אותם, מעיתון הארץ ועד הרב שמואל אליהו - אבל הפעם לא בטוח שזה יספיק. לא כאשר הרב גרשון אדלשטיין, אחד משני המנהיגים הליטאים הבכירים, רומז שהקורבנות שהתלוננו נגד ולדר הם רוצחים משום שדחקו אותו לשים קץ לחייו, ולא כאשר יתד נאמן, השופר הרשמי של ההנהגה הרוחנית והפוליטית, מאדיר את שם הפוגע לאחר התאבדותו. את חברי הכנסת מש"ס ומיהדות התורה שמעתם מתבטאים בנושא? גם אני לא. בעצם כן. מאיר פרוש נשאל על כך בהפתעה בשולי ריאיון בגלי צה"ל ופסק: "כל זמן שהדבר הזה לא נקבע לפי איך שרובנו יודעים שצריכים כשרוצים להרשיע בן אדם - זה לא קרה". כשנשאל האם הפרסומים בנושא מעודדים לכל הפחות חינוך למוגנות בקרב ילדים, למשל אצל נכדיו, השיב כי הוא מקווה שלא, והסביר שאין בכך צורך. "אצלנו יותר מחוסנים בנושאים האלה מאשר אחרים", אמר.

ממשיכים לקרוא את ולדר

וכך, במקום שההזמנות הנדירה תנוצל להקמת מעין פורום תקנה חרדי, דווקא מי שבכוחו לקחת אחריות על פרויקט שכזה הפך את עצמו (במקרה הטוב) למזכ"ל האו"ם. במקום שמטפלים רגשיים ומחנכים יסתערו על ילדי בני ברק כדי לתווך להם את החדשות שמסעירות את העיר - ילדים רבים שרפו את שעות אחר הצהריים והערב בהתגודדות מחוץ לבית המשפחה האבלה כדי לקרוא מעשרות ספריו של המנוח, שהוצבו שם בכונניות לצד נרות נשמה. ובמקום שילמדו להיות ערניים ולהיזהר מפגיעות, וגם לשתף ולספר ולדבר במקרה שחלילה קרה משהו, שהרי "הלב הוא לא מחסן" (ח. ולדר, שם, שם) – "ילדי הנרות" הללו נדחקו עמוק עוד יותר אל תוך הארון. איזו החמצה. איזה פספוס.

ימים אחדים לאחר פרסום התחקיר ב'הארץ' שוחחתי עם כמה עסקני ציבור ומובילי דעת קהל חרדים על השתיקה המוחלטת שגזרו על עצמם בפרשה. "מה אתה מצפה, שנחרוץ את דינו במשפט שדה, ועוד אחרי שמת?" שאל אותי אחד מהם. "הן לא הלכו למשטרה ואין אצלנו פורום תקנה. מה אפשר לעשות?". "תקימו אתם פורום כזה!", עניתי לו. "אם לא עכשיו אימתי. מי אתה חושב שצריך לעשות את זה, אהרן רבינוביץ' מ'הארץ'? קובי נחשוני?". בהמשך שמעתי אפילו תירוץ גרוע יותר: "העיתון השמאלני הזה לא יחנך אותנו, החרדים. אם הוא חשף את העדויות על ולדר אנחנו לא שם. אם זה הופך למאבק של פמיניסטיות אקטיביסטיות - אנחנו בצד השני".

שבוע לאחר פרסום התחקיר של 'הארץ' הטפתי לאיש תקשורת חרדי בכיר: "אם בבני ברק או בירושלים יש אברך אחד - אחד בלבד - שלא שמע על פרשת חיים ולדר ועלול לשלוח אליו את בתו לייעוץ, ואולי בזכות העיתון שלך הוא ייחשף לעניין ויציל את נפש הבת - יש לך אחריות אדירה על הכתפיים. לך בכוחך זה והושעת את ישראל". "עזוב", הוא ענה לי, "אין אחד שלא שמע"... כעבור שעות אחדות התקשר אליי נסער אברך ירושלמי שאני מכיר: "מה אני שומע פה? היה איזה סיפור עם חיים ולדר???"

מאז חלק מכלי התקשורת אומנם תיקנו קצת, וגם רבנים ועסקנים מנסים להוביל מהלכים חשובים להגברת המודעות למוגנות ולטיפול בפוגעים ובנפגעים, אבל זה כנראה לא מספיק. איך אני יודע? השבוע פגשתי, הפעם פנים אל פנים, את אותו אברך. "נו, מה שלום הילדים? איך הם קיבלו את זה?" התעניינתי. "הם בסדר גמור, לא דיברנו איתם על זה מילה, לא אני ולא המלמד שלהם בחיידר", הוא חרז לי מבלי משים, "וכשהם חוזרים הביתה הם ממשיכים לקרוא את חיים ולדר".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו