חגי הוברמן
חגי הוברמןצילום: ללא קרדיט

התנהגות שוטרי משטרת ישראל בשכונת שמעון הצדיק, במיוחד כלפי חבר הכנסת איתמר בן גביר – לא היתה שונה בהרבה משל שוטרי משטרת המנדט הבריטי לפני 74 שנים כלפי האוכלוסיה היהודית בירושלים בכלל, ובשכונת שמעון הצדיק בפרט.

אני מכיר את השכונה הזו היטב. כמה מאות מטרים מהלשכה שהקים ח"כ איתמר בן גביר, נמצא הבית בו גדלה אמא שלי עד גיל 17 – עד מלחמת העצמאות. סבי המנוח, חכם גרשון כהן זצ"ל, היה החכם והמלמד של ילדי השכונה (על שמו רחוב המלמד בשכונת הר-נוף בירושלים).

בעוד שבועיים יציינו תושבי השכונה שעדיין איתנו – רובם, היום בעשור התשיעי או העשירי לחייהם, היו אז ילדים – 74 שנים לעזיבת בתיהם בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. זו לא היתה עזיבה מרצון אלא בכפיה. ב-ג' באדר ב' תש"ח, 14 במרץ 1948, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, פקדו הבריטים על תושבי שכונות 'שמעון הצדיק' ו'נחלת שמעון' לעזוב במהירות את בתיהם. תושבי השכונה פונו לבית מנדלבאום ולבית ספר אליאנס (כי"ח) ליד שוק מחנה יהודה. בספרו 'חכם גרשון מנחלת שמעון' מספר דודי יונה כהן ז"ל על עזיבת היהודים את השכונה (עמ' 111-113, בקיצורים הכרחיים):

"ערבים זרים שאינם מוכרים כלל נראו מסתובבים בשכונת שייך ג'ראח, שהלכה והתרוקנה מתושביה הוותיקים. גם שכנים שרגילים היו לקדם את פני שכניהם היהודים בברכות 'בוקר טוב' ו'ערב טוב' חדלו לברך. על ברכתם של היהודים השיבו בשפה רפה, והתבוננו היטב אנה ואנה לבל ייתפשו 'בקלקלתם'...

"לתושבי השכונה, שהיתה כבר נתונה ליריותיהם של הכנופיות הערביות, ניתנה שעה אחת לפינוי, תוך 'שמירה' על ידי האנגלים. התושבים צחקו ל'שמירה' זו, ביודעם שאין לבטוח בה כלל...

"בחדר המגורים הגדול, ששימש מקום לינה אוכל לתשע נפשות, נערמו כבר בגדים, כלי מיטה ומטלטלין שונים.

"'מה יהיה על כלי המטבח של הפסח, הלא הם חדשים כמעט?' – שאלה האם. כלי הפסח ארוזים היו ומוצנעים בעליית גג קטנה.

"- 'לא יהיה פנאי להורידם משם. יישארו חבויים במקומם. הרי בעוד כמה שבועות תשובו לכאן'...

"...כל רגע גילו ערימה נוספת של בגדים. לא ידעו מה לקחת ומה להשאיר. חכם גרשון בא וזירזם: 'די להסתכן בשל כמה חפצים. ייקח כל אחד מה שיכול לקחת ונמהר למשאית. צאו מיד מהבית...'

"עלו על המשאית שהיתה ריקה יותר ממחציתה. פני כולם הרצינו. התבוננו בדירה, בחצר, בשכונה, בתושבים המזדרזים לצאת. בערבים שעמדו על גג הבתים של השכונה שממול. כאן הם נולדו, כאן ביכרה ילדותם ובחרותם גמלה. מחשבה אחת מילאה חדרי לבם באותה שעה: כמה זמן יעבור עד שנשוב לשכונתנו?"

זה לקח 19 שנה. זה היה יכול לקחת הרבה פחות זמן. בחול המועד פסח כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת שטח השכונות היהודיות. לרגע נדמה היה שחידוש היישוב היהודי במקום מובטח, אולם הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם, כביש ירושלים-שכם, נחוץ להם למעבר הכוחות העוזבים את ארץ-ישראל. הם נתנו את מילתם לפלמ"ח שיעדכנו אותם לכשיסיימו להעביר את גייסותיהם. אולם כשעזבו עידכנו הבריטים רק את הערבים, שמיהרו והשתלטו על המקום.

אחרי קום המדינה ופלישת הלגיון הירדני כבש הצבא הירדני את השכונה. משפחות ערביות התיישבו בשכונה לאחר מלחמת העצמאות ומגוריהם אושרו ע"י ממשלת ירדן.

כך בא הקץ על השכונה היהודית שהוקמה לפני למעלה מ-130 שנה, בשנת 1891, כחלק מתהליך היציאה מהחומות.

חשוב לציין שהיחסים בין תושבי השכונה לבין שכניהם הערבים, לאורך כל השנים, היו תקינים – כולל בימים שאחרי החלטת האו"ם על הקמת המדינה, המועד שמסמל את פרוץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. "לשכונת נחלת שמעון הצדיק איחרה המתיחות לבוא", כותב יונה כהן בספרו (עמ' 110). "עוד חודשים אחדים נהנו תושביה משלוות השקט. מסביב אכלה אש וכאן ישבו יהודים וערבים זה בצד זה..." מי שהלהיט את הרוחות היה המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, ראש וראשון למסיתים הערבים, שהסית את צעירי השכונה הערבים לתקוף את שכניהם היהודים, ומאז הכל היסטוריה.

חוק השבות כן, זכות השיבה לא

אני מכיר היטב את הבית שאמי גדלה בו, הייתי שם פעמים רבות. הפעם הראשונה הייתה לפני 55 שנה – מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הלכתי עם אמא, סבתא והדודים לראות את הבית שאותו הם לא פקדו 19 שנה. אני זוכר את ההתרגשות האדירה של אמא ושל כל המשפחה.

יש לי זיכרון מוקדם יותר, מלפני 56 שנים, קיץ שנת תשכ"ו, 1966. שנה לפני מלחמת ששת הימים. החופש הגדול. אני בשנת המעבר בין כיתה א' לכיתה ב'. כמו בכל חופש גדול המשפחה נוסעת לירושלים – נסיעה שמשתווה כיום לנסיעה לחו"ל מבחינת ההתארגנות ומשך הנסיעה. הלכתי עם ההורים לרחוב שמואל הנביא. מעבר לרחוב היה שדה פתוח, ובמרכזו גדר שחסמה את המעבר מזרחה – גדר הגבול. מעבר לגדר שכנה שכונת נחלת שמעון (היום באמצע המגרש הזה עובר כביש מס' 1 בירושלים). ואני זוכר, גם אחרי למעלה מיובל שנים, את המשפט שהתנגן מפי אמי: "כל כך הייתי רוצה להגיע לבית בו גדלתי...". אלא שהבית הזה, מרוחק רק כמה עשרות מטרים ממקום עומדנו, היה אז מעבר להרי החושך.

פחות משנה חלפה. התפילה נשמעה. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר – ולנחלת שמעון הצדיק. ואמא שלי זכתה לראות את הבית בו גדלה.

שיבת היהודים לשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון, לבתים שיהודים נטשו בבהילות מאונס ולא מרצון לפני ע"ד שנים, היא הדבר הטבעי ביותר, המוצדק ביותר והמוסרי ביותר. וככל שיגדל שם מספר היהודים – הצדק רק יגבר.

אני כבר שומע את הטיעון הנגדי: ואתה מוכן שערבים שנטשו את בתיהם בטלביה, בקטמון ובליפתא, ביפו ובחיפה עיר הולדתי, יחזרו גם הם לבתיהם?

התשובה ברורה: בשום פנים ואופן לא! כי אין סימטריה בין יהודים וערבים בארץ ישראל. אין סימטריה בשני תחומים. הראשון – עקרוני, אידיאולוגי. אין סימטריה בין זכות היהודים על הארץ לבין זכויות הערבים. ליהודים יש זכות בעלות על ארץ-ישראל, לערבים יש לכל היותר זכויות מגורים בארץ. לכן יש את חוק השבות, ואין זכות השיבה. יהודים יחזרו לבתיהם ברובע היהודי ובשמעון הצדיק, ושום ערבי לא יחזור לביתו בירושלים, חיפה, יפו או עכו.

הנושא השני – מעשי. הערבים תקפו את היהודים ולא להיפך. ערבים עד היום רוצחים יהודים, ולא להיפך. ולתוקפן לא מגיע פרס. מי שמחמיץ הזדמנות לרצוח אותי, אני לא מוכן לתת לו הזדמנות שניה. חזרנו לירושלים שמעולם לא היתה ולא תהיה 'שטח כבוש', והצדק ההיסטורי הוא שיהודים מאכלסים מחדש את בתי נחלת שמעון ושמעון הצדיק.

וגם אין שום סימטריה, כמו שעשה באופן לא מוצדק ולא נכון ראש הממשלה נפתלי בנט, בין המהלך הנכון והמוצדק של ח"כ איתמר בן-גביר, שהקים את לשכתו על אדמת יהודים בירושלים, לבין הפרובוקציות של הח"כים הפירומנים אחמד טיבי ועופר כסיף. הם היורשים האידיאולוגים האמיתיים של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהסית להתפרעויות בשכונה בתחילת מלחמת העצמאות.

קשה למצוא דברי איוולת גדולים יותר מדברי שר התיירות יואל רזבוזוב שתקף את ח"כ איתמר בן גביר במילים: "מי שמבעיר את שכונת שייח ג'ראח, לא מגן על התושבים, אלא מסכן את יציבות המזרח התיכון" - וזאת אחרי שפורעים ערבים הציתו 9 פעמים רכב של משפחה יהודית ואח"כ את ביתו, עוד לפני שאיתמר בן גביר הגיע לשכונה, ובלי שהמשטרה תנקוף אצבע. אז מי בדיוק הבעיר את השטח בפועל, כבוד השר?

ועוד הצעה: במקום לדבר על התיישבות יהודית בשכונת שייח' ג'ראח, תאמרו את השם האמיתי: שכונת שמעון הצדיק. ואז פתאום ההתיישבות הזו נשמעת הרבה יותר לגיטימית.

חגי הוברמן הוא עורך השבועון "מצב הרוח"