אם תנסו פעם לשים לב להתנהגות השגרתית שלכם, תוכלו לגלות ממצאים מפתיעים.
ההרגלים היומיומיים שלנו, המילים והמשפטים שאנו רגילים להגיד, המחוות הקטנות, שפת הגוף, כל אלה ועוד משקפים לא פעם אנשים שונים שהשפיעו עלינו. במובן זה האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו, ונוף מולדתו כולל דמויות רבות ושונות שהשפיעו עליו. לעתים, רק במבט לאחור אנו יכולים להצביע על הרגל מסוים ולהגיד בבירור: 'את ההרגל הזה אמצנו בעקבות האדם הזה'.
לדוגמא, כאשר הייתי בכיתה ד', חבר טוב שהתקשרתי אליו העיר לי בעדינות שבמקום להגיד:" הלו, אפשר לדבר עם...", נכון יותר להגיד: "שלום, אפשר לדבר בבקשה עם..." ומאז ועד היום, כאשר אני מתקשר למישהו, אני פותח במשפט המנומס הזה שלמדתי מחבר טוב אחד שידע להאיר את עיניי וכך – שדרג את יחסיי האנוש שלי ועל הדרך, גם את העברית שלי.
בשבוע שעבר, ט"ו אדר א', הלך לעולמו הרב יהושע רוזן זצ"ל, מרבני ישיבת 'מרכז הרב' והישיבה לצעירים. מגדולי תלמידיו של רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שאת יום פקודתו הארבעים ציינו יום קודם כן. כאשר נודע לי על הבשורה הקשה, נזכרתי בגעגוע בתקופה הקסומה בה זכיתי ללמוד בכל שבת בבוקר, לאחר תפילת 'ותיקין', 'שפת אמת' מפי הרב רוזן זצ"ל.
את ההיכרות עם הרב אני חב לידידי היקר והאהוב, סגן עמיחי מרחביה הי"ד, איתו למדתי בישיבת 'מרכז הרב'. באחד הימים, הציע לי בחיוכו הכובש להצטרף לשיעור מיוחד שמתקיים לאחר המניין המוקדם בישיבה בשבת. נדמה לי שהוסיף את המשפט: 'המאמץ משתלם'. והמאמץ בהחלט השתלם. מאז, בכל שבת בה מסיבה כלשהי לא יכולתי להשתתף בשיעור, הרגשתי כאילו לא לגמרי חוויתי את השבת. השבת שלי קיבלה את טעמה מהשיעור הזה, ומהאווירה המיוחדת שאפפה אותו. התום, הפשטות, הארת הפנים, ההתעניינות הכנה בכל לומד, העושר התורני העצום וחדוות הלימוד, כל אלה גרמו לשיעור הזה להיות אבן פינה יקרה בתקופת לימודי בישיבה.
לעמוד בהר סיני
כאשר הרב התפלל איתנו במניין המוקדם בישיבה בשבת, הבחנתי שנהג לעמוד על רגליו לאורך כל הקריאה בתורה. וזאת – על אף שסבל שנים רבות מכאבי גב. ההנהגה הזאת גרמה לי לרצות לאמץ אותה בעצמי, וכך מבלי שאפילו בדקתי אז את המקורות לכך, התחלתי לעמוד גם בקריאת התורה. העמידה הזאת לאורך קריאת התורה, שנותרה בי עד היום, כשריד מאותם ימים, מבטאת עבורי באופן סמלי את יסוד היסודות שהטביע בנו הרב. אז מה עומד מאחורי המנהג הזה?
מגדולי ראשוני אשכנז, המהר"ם מרוטנבורג, נהג לעמוד בקריאת התורה (מובא בדברי תלמידו רבנו שמשון ברבי צדוק, התשב"ץ סימן קפב). הב"ח (או"ח סי' קמא) הסביר את מנהג המהר"ם כמנהג חסידות ולא כחובה מעיקר הדין: "אכן לאו מדינא היה נוהג כך אלא כיון דצריך כל אדם להעלות על דעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני...".
וכך כתב בעל 'סדר היום', מגדולי צפת לפני כחמש מאות שנה, על הנוהגים לעמוד בקריאת התורה: "מה טוב חלקם בחיים ומה נעים גורם כי ודאי בעת כזאת צריך להיות נרתע ירא וזחיל כעת שניתנה תורה לישראל בהר סיני". ואף שרבי יוסף קארו, בעל ה'שלחן ערוך', הכריע שאין צורך שהציבור יעמוד בשעת הקריאה (שו"ע או"ח קמו, ד), הרמ"א (שם) הביא את מנהגו של המהר"ם לעמוד: "ויש מחמירין ועומדין".
ראיתי לנכון לציין את מקורות מנהג העמידה בקריאת התורה, עליו הקפיד רבנו הרב רוזן זצ"ל, ולו בכדי להעביר במשהו את החוויה שהרגשנו סביבו בכל רגע של לימוד: "כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני". היראה העמוקה, הכבוד העצום לכל גדולי ישראל לדורותיהם, יראת השמים הטהורה, כל אלה העמידו אותנו, תלמידיו, ממש על הרגליים, כפירוש מחודש לדברי חז"ל 'והעמידו תלמידים הרבה'.
לא מתמטיקה
בתוך שלל הסיפורים שסופרו על הרב במהלך השבוע, הרעיד את ליבי סיפור אחד שסיפר הרב חנניה רכל, רב הגרעין התורני ברמת השרון, שלמד אצל הרב לפני כשלושים שנה בישיבה לצעירים, ומקוצר המקום אביא רק חלק קטן ממנו:
"הימים היו הימים הראשונים של כיתה ט'. למדנו מסכת גיטין, ובאחד השיעורים, כשהרב חזר על ההסבר פעם נוספת ואני כבר הבנתי, חשבתי 'לנצל' את הזמן ועיינתי בספר מתמטיקה כשהוא מונח על ברכיי, לקראת המבחן במתמטיקה שהיה אמור להיערך בצהריים. באיזשהו שלב הרב שם לב שאני עסוק במשהו אחר, עצר את השיעור, הפנה מבטו אליי ושאל: 'מה זה שם'? כשהוא מצביע אל ברכיי. הייתי נבוך, ניכר היה על פניו שהוא מאוכזב מהתנהגותי, ומיד סגרתי את הספר והנחתי אותו על השולחן. הרב הסתכל ונראה שהוא לא מאמין למראה עיניו. הוא החוויר כסיד, ואני חושב שאפילו רעד. לא הבנתי מה קורה, ואז הוא אמר שלוש מילים שלא אשכח כל ימיי: 'מתמטיקה בשיעור גמרא???'".
לסיפור יש המשך מעניין, אך השאלה המהדהדת הזאת של הרב, כמו מתחברת ישירות למנהגו לעמוד על הרגליים בקריאת התורה. תורה איננה מתמטיקה. היא לא עוד מקצוע. לכן, העיקר הוא היחס הנפשי אליה, הגישה. העמידה על הרגליים מפניה, בדחילו ורחימו, ביראה ובאהבה, "כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני". תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ובחיינו.