'משנכנס אדר מרבין בשמחה', כך אמנם כתוב בתלמוד וכך מפזמים הילדים, אך במשנה הובא שבראש-חודש אדר היו בית דין מכריזים ומזכירים לבעלי השדות לבדוק אם צמחו בשדותיהם כלאיים, 'וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים'.
העיתוי לתזכורת נעשה בתאריך זה משום שבתקופה זו צצים העלים של המינים הגדלים בשדה שנזרעו קודם החורף, וכלאי הזרעים ניכרים מבין התבואה. בתאריך ט"ו באדר היו יוצאים שליחי בית-דין לשדות לבדוק אם אכן נעקרו הכלאיים.
ומה היו עושים שליחי בית-הדין כשהיו רואים שיש כלאיים בגינה?
במשנה מתואר שבהתחלה היו השליחים עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם במקומם, אך בית-דין ביטל פעולה זו משום ש'היו בעלי שדות שמחים שמנכשים להם שדותיהם, ועוד שהיו נותנים אותן לפני בהמתן'. בית-הדין חישב מסלול מחדש והורה לשליחיו שאם הם רואים כלאיים בגינות יש להם הסמכות להפקיר את הגינה בה מצויים כלאיים ובכך האדם לא עובר על איסור, שכן אין איסור כלאיים בשדה הפקר.
דין ההכרזה וההתרעה נוהג גם בימינו, וחלה חובה על בית הדין שבכל עיר ועיר לשלוח שליחים בראש חודש אדר לבדוק את השדות והגינות אם יש בהם כלאיים. אולם כתב ה'חזון איש': 'ובזמן הזה שלא זכינו לבית-דין ושלוחיהן, אין הכלאיים הפקר ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול לעצמו'. כלומר, רשאי כל אדם הרואה כלאיים בגינת חברו לעקור אותם במטרה להפרישו מאיסור כלאים.
האם ראינו בד"צים ומערכות כשרות שמכריזות על הכלאיים ועורכות סיורים עבור כך?
התשובה היא – לא. בימינו מקובל שמערכת הכשרות אחראית על הפרשת תרומות ומעשרות, פיקוח על איסור ערלה בנטיעות חדשות, אך היא אינה מפקחת על איסור כלאיים.
מדוע?
הסיבה לכך טמונה בהבדל המהותי בין איסור כלאיים לאיסור טבל. פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות אסורים באכילה לעומת כלאיים, שאע"פ שאסור לזרוע שני מיני תבואה או ירק בסמיכות, מכל מקום היבול לא נאסר באכילה. ממונה הכשרות דואג שהצרכן יאכל כשר, ולכן מפקח רק על נושאים העלולים לפגוע בכשרותו של המאכל, אבל לא על איסור כלאיים שאינו אוסר את היבול באכילה. כך אנו נחשפים להבדל המהותי בין מערכות הכשרות בימינו, ובין בתי הדין האמיתיים בימי קדם שהיו דואגים לכלל הציבור, למגדל ולצרכן כאחד.
הרב נתנאל אוירבך, מכון התורה והארץ