היום, בשעה הזאת, קולו של בית המדרש ברחוב יסוד המעלה 13 בתל אביב נדם. עליתי לבמה ודפקתי על השולחן בידי הרועדת. קולי נשבר בתחילת המשפט כבר: היה פיגוע. הרב נפצע. נעדכן כשיהיו יותר פרטים לבינתיים הלימוד לרפואתו.
התמרון בין מבול הטלפונים שהגיעו לאחר מכן מהקהילה, מהחברים, מהמשפחה לנשמתי השבורה והמרוסקת היה אחד הדברים הקשים שחוויתי מימיי. כמדומני שעד היום פצעיי לא הגלידו מאותו בוקר, שכן גם בכתיבת שורות אלו דמעותיי פורצות ללא שליטה ואינן פוסקות.
הרב אחיעד היה עבורי הרבה יותר מרב ואילו היה אבא הוא גם היה הרבה יותר מאבא.
דווקא באותו היום כל האברכים הגיעו בזמן, רעש התורה שהרב כל כך אהב נשמע בבית המדרש. כאילו הקירות חיכו לבואו. פני מלאך אדם היו פניו. מביטות ברצפה תדיר. כתפיו שפופות מעבודת הענווה שהרב הנהיג בעצמו.
להט פניו בעת לימודו הבעירו בכיסופים את תלמידיו. כניסתו המהירה לבית המדרש דומה לצבי המדלג על טרדות העולם הזה. תורה וחסד על לשונו בשיעוריו הקבועים לקשישות השכונה במתנ"ס הקהילתי. עד היכן רבינו.
כשעה לפני הפיגוע הנורא הגיעה אישה מבוגרת לפתח הישיבה ונפשה בשאלתה לרב. הרב אמר לי לבוא לפה היום והוא יסביר לי כל מה שצריך לעשות לכבוד פורים. עוד שעה גברת הרב יהיה כאן. והיא הגיעה. היא הגיעה לדמעות ולצעקות. עוברת עלינו ורואה תלמידים המתבוססים בדמי רבם. וזעקותיה עולות על כולנה. איה קדוש. איה. וקול דממה אחרי הזעקה. כי מי ישיבנו. כסא הכבוד בוכה עימנו. מלאכים שואלים זה לזה. פנו מקום לאיש האלוקים כי פניו כפני מלאך ומסירות נפשו כרבי עקיבא. ואנו תלמידיו נשאל: רבינו עד כאן. והרב אחיעד לא יענה כי כבר נלקח ותשובתו ניתנה בדמיו.
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי. הי"ד.