1. כשסבתא רחל רוצה להשתחרר מעול היומיום - היא שומעת הרצאה בתחום שמסקרן אותה או מציירת. כשסבא נחום רוצה לנוח לרגע - הוא פשוט הולך לישון או יושב במרפסת ובוהה באוויר.
אין להם טלוויזיה, הם לא הורגלו בצפייה פסיבית וכך נראית תרבות הפנאי שלהם שמשמרת את מה שהם: בני אדם שמאמינים בדברים מסויימים במשך עשרות שנים.
אח, איזו יציבות אמונית מופלאה. אך אנו, משום מה, לא מצליחים לנוח סתם כך.
קשה לנו. אנחנו צריכים סיפור לצפות בו; סרט, סדרה, סרטונים, כתבות. תנו לנו משהו שאינו קשור לחיינו שיגרה לנו את בלוטות העניין. 'תרבות הפנאי', אנחנו קוראים לזה. מה רע קצת לבזבז את הזמן ולבהות בתוכן כלשהו שמישהו יצר לעולם הרחב?
תנועת הצפיה הפכה אצלנו לאוטומטית וכעת כשהכל נגיש - אנחנו פשוט מחפשים 'משהו לראות' כדי להינפש.
לדור המוצף בשפע תכנים החל מסטטוסים ועד סדרות מושקעות, כל האופציות האחרות להרגעת החושים - נחסמו.
זה לא סוד שלרבים מאיתנו אין כבר כוח לפתוח ספר, ללמוד משהו, להאזין להרצאה, פודקאסט, לבהות, לשחק, ליצור, לעשות ספורט או לישון עוד שעה לנשמה. אנחנו חשים שמדובר בבזבוז זמן בצורה לא אטרקטיבית.
2. המסך המעניין היה שם כבר בשנות ה-90 והציע לנו עניין אטרקרטיבי שהיה קשה לעמוד בפניו. ערוץ 2 הפתוח לכולם הציע לנו עסקת חבילה שבה אמור להיות לנו מעניין כל ערב - בתמורה לצפיה בפרסומות.
דתיים רבים ולאו דווקא חרדים הצליחו להשכיל ולהבין לאן הרוח נושבת ועשו את הבלתי יאמן במושגים דאז: הם זרקו את הטלוויזיה מהבית וויתרו על הרגל הצפיה בחדשות, ספורט ומזג האוויר. דתיים אחרים חשבו שהם חכמים יותר. "מה קרה? מה יש בזה?" הם תמהו. ספק בזלזול ספק בתמימות מחופה בבורות.
היו שניסו להמעיט בעוצמת ההשפעות הזרות שטומן בחובו הערוץ וטענו ש"אפשר לסנן ולא לראות הכל" ושזה "רק חדשות".
חוץ מתרבות הפנאי שקידשה את הבידור - היתה כאן טעות גסה וקשה לא פחות. ביננו, רוב הצופים לא בקיאים באמנות הקולנוע והטלוויזיה ולא משערים בכלל מה אלפי שעות צפיה עושות להם ולבית הדתי הקלאסי שהם מנסים לעצב.
כשחקן, יוצר סרטים ומדיה, למדתי היטב איך לגרום לצופים לבכות, לצחוק ולהזדהות. יש לכולנו בלוטות רגש שאפשר ללחוץ עליהן ולהעביר רעיון ורגש. כן, כואב עד כמה זה כואב. בזמנים ההם, "תכני ילדים ונוער" מכל העולם הגדירו למאות אלפי צעירים דתיים שעמדו על קו התפר מה נכון ומה בזוי.
לפעמים דתיים קלטו שהתכנים 'לא מתאימים' וכיבו. אך שעות ארוכות, שודרו סיפורים תמימים שהגדירו בעקיפין ובלי שנשים לב - מה זאת "אהבה", מהי עדינות, איך מתנהגים, מה חשוב בחיים ועל מה נלחמים. היצירה היא חזות היוצר וכשהדברים מוגדרים ע"י יוצרים מעולמות אחרים - התכנים נמזגים בהתאם, גם אם לא שמים לב לכל ניואנס ומסר סמוי.
כך יצא, שבמשך שנים, שלל הערכים הדתיים המוסכמים על כל שומר מצוות - עמדו על סף התהום מול סל ערכים, הגדרות ומושגים שונים לחלוטין והפוכים לגמרי ממה שניסו ההורים לחנך.
חינוך בית ספרי משעמם, בית דתי עם חוקים מעצבנים - מול כלי מדיה חזקים שיודעים את העבודה - זה פשוט לא כוחות.
שנים עברו ואת התוצאות של משפחות דתיות שלא הצליחו לוותר על הטלוויזיה המעניינת - אפשר לראות על פני השטח.
חלקם הצליחו, איכשהו, לחמוק מזרועות ההשפעה. חלקם לקחו ברצינות את מה ששודר ו"הורידו את הכיפה" ואחרים זרמו עם מה שחונכו אך איפשהו הורידו את הכיפה הפנימית. ביומיום, הם בוחרים - לא תמיד מתוך מודעות - בדברים הנוגדים את אמונתם המוצהרת.
3. כעת אנחנו עומדים בדור בו תכנים פוגעניים נגישים מדי. כן, מה שמשדר אחרת ממה שאת\ה רוצה להיות - הוא תוכן פוגעני.
מה שלא מחזק אותך - מחליש אותך (גם אם אינך שם לב).
מכורח המציאות, המושג "לזרוק את הטלוויזיה" קשה לביצוע והוא עובר לשלב הבא: פיתוח מודעות יומיומית לתרבות הצפיה שלנו.
הגיע הזמן לשאול את עצמנו: למה, בעצם אנחנו צופים בתוכן בכלל? האם אנו כה נואשים עד שלא נותרה לנו ברירה אלא להפקיר את תודעתנו ותודעת ילדינו? וכיצד מפתחים מנטאליות שמסוגלת להירגע גם בלי מסך?
הזלזול הישן ההוא שטען "הכל טוב, מה כבר יש בזה?" עלה לנו ביוקר בלא מעט חניכים דתיים שפספסנו.
מקומם כואב יותר מ"אחינו החילונים" כי הם יודעים כביכול מה זה "להיות דתיים" והחוויה שלהם היא שיעמום, חוקים ותו לא.
איני אומר שביום אחד נהפוך את עורנו ובכל שעה פנויה נשכיל את מוחנו או נאפשר לו לנוח בלי לצרוך תוכן כלשהו.
אך כצעד ראשון עלינו להפנים שתוכן הוא כמו אוכל ויש השלכות לצריכה לא נבונה. לעת עתה, רובה המוחלטת של תעשיית המדיה - אינה שייכת לקטגוריית התוכן 'אוכל שמטיב איתנו'. צעד שני הוא לשאוף להצליח להרגיע את עצמנו שלא על ידי צפיה פסיבית בתבשילי המדיה הנוכחיים ובצורות הבישול שלהם.
עלינו לשנן כי הצפיה הזאת, לא רק שהיא תוקעת אותנו במקום כבני אדם, אלא היא לוקחת אותנו למקומות תודעתיים הפוכים ממה שאנחנו מחפשים. צעירים ומבוגרים.
בלי שאנחנו שמים לב, אנחנו תופשים את המציאות לפי הסיפורים המנוסחים היטב שאנו צורכים. מאחורי כל סיפור עומד יוצר. במקרה הטוב אין לו אג'נדה והוא רק מספר איך הוא תופש מושגים כמו אנושיות, מוסריות, אהבה. במקרה הגרוע - יש לו אג'נדה הפוכה בדיוק מהכיוון שלנו והוא כאן כדי לשכנע אותנו, בהדרגה, שאנחנו טועים, בזמן שאנחנו עייפים ואין לנו כוח להתגונן ולהגן על אמונתנו.
עצם הצפיה בסיפור ודמויות שאינן מעולמנו - מפורר בנו משהו שזקוק לדבר ההפוך בדיוק: חיזוק. אם אנשים חזרו בתשובה כתוצאה מצפיה בהרצאה, עלינו לשאול מה עושה צפיה בעולמות תוכן זרים - להתפוררות הסבלנות והמוטיבציה שלנו לקיים מצוות מסוימות ולהילחם בכל כוחנו להגשמת מאוויינו האמוניים?
לא ביום אחד משתנים, אך צריכת תוכן במשך שנים מציגה בפנינו את העולם הדתי הנוכחי הכולל שלל בעיות מודרניות שלא היינו אמורים לפגוש בהן - ברמה הנוכחית - אם היינו שומרים על תודעתנו נקיה ויהודית: רווקות לא הגיונית, כרסום בערכי המשפחה, מרדף פומבי ולא מתנצל אחרי כסף, כוח, כבוד ואי אבחנה פשוטה בין עיקר לתפל.
כעת, לשבת ולבהות בסיפורים זרים - שרודפים בהם אחרי דברים שאנחנו אמורים להתרחק מהם או לבוז להם - נראה לנו כבר טבעי לחלוטין. "הכל שטויות ובדיוני", אנחנו אומרים בקלילות. "העיקר שזה צנוע!". משוחדים אנו ולא חטאנו, אבל חטאנו.
לא הצלחנו להוריד לרגע את הראש ולהודות: כולנו בני אדם ומושפעים איכשהו - גם אם אנחנו טוענים שלא - ממה שאנו צורכים.
מסכנים אנחנו, בלהט הזמן אנו טובעים בתרבות צפיה שמחריבה את עולמנו העדין והשכוח. זה כיף נורא לשבת ולאכול תוכן. זה מקובל על ההמון האנושי. אך טבעי ונכון לנו - זה ממש, אבל ממש - לא.
הכותב הוא עיתונאי, שחקן ויוצר 'רווק עם אלוקים', 'גלעדי ימכור אותך' וסדרת ההרצאות 'מסדרונות לתעשיה'