אחד עשר נרצחי השבוע האחרון עוזרים לנו לשרטט את קווי הסיפור כולו: נפתח בפיגוע בבאר שבע.
משפחתו של מנחם יחזקאל עלתה לישראל מהודו, בצעירותו. הרב משה קרביצקי עלה מברית המועצות לשעבר. לורה יצחק עלתה ממרוקו בגיל צעיר. משפחתה של דוריס יחבס היא מתוניסיה. המחבל התנקש בארבעה יהודים שמסמלים את קיבוץ הגלויות של דורנו.
בפיגוע בחדרה נרצחו שיראל אבוקרט, שעלתה עם משפחתה מצרפת, ויזן פלאח, בן הכפר הדרוזי
סמיע שבניו כרתו ברית דמים וברית חיים עם ישראל.
בבני ברק נרצחו הרב אבישי יחזקאל ויעקב שלום, שניהם חרדים, אמיר חורי, שוטר נוצרי מנוף הגליל, ושני אזרחים זרים מאוקראינה שבאו לעבוד בישראל, ויקטור סורוקופוט ודמיטרי מיטריק.
ומי הם המחבלים, להבדיל? מוחמד אבו-אלקיען מהישוב חורה נשא תעודת זהות כחולה, הוא ישראלי, ממש כמו הישראלים שרצח. שני המחבלים בחדרה – איברהים ואיימן אגברייה – גם הם אזרחים ישראלים, תושבי אום אל פאחם. ובבני ברק – המחבל הוא דיא חמארשה, פלסטיני.
מה אפשר ללמוד מכל הפרטים הטכניים האלה? שצריך להיגמל מאמירות מכלילות מדיי ולהתחיל להבין מי נגד מי.
שוב ושוב שרים בממשלה מדברים על "שנאה" סתמית שמובילה לפיגועים, על איזו "קיצוניות" או "אלימות" או "פנאטיות", כאילו אין כאן הקשר ורקע. אחרי הפיגוע בבאר שבע רבים כעסו, ובצדק, על השר בר-לב שאמר שהמחבל ייתפס וייכלא, בעוד שהוא כבר חוסל. אבל הסיפור האמיתי לדעתי היה חוסר היכולת שלו לומר בהספד שנשא משהו על כך שמדובר בסכסוך לאומי, שהנרצחים נרצחו בגלל יהדותם. אחת המשפחות השכולות גם הביעה באוזניו את צערה על כך. השר רק תקף איזו "שנאה" כללית שמרחפת בעולם.
אלה לא רק הפוליטיקאים, אלא גם השופטים. נזכיר: שלושה מתוך ארבעת המחבלים השבוע כבר היו בכלא, בידי ישראל. כמה מאמצים הושקעו בלכידתם, בחקירתם, במשפטם – ולצערנו גם בשחרורם לחופשי. פעם אחר פעם השופטים הקלו עמם כי הם "נורמטיביים" ו"רוצים לחזור לחיים תקינים".
הם מתייחסים אליהם כאל אנשים פרטיים שמעדו, כאל עבריין פלילי, ולא כאל אויבים מרים בסכסוך. צעיר שרצה להצטרף לדאע"ש ונכנס לכלא רק לשנתיים וחצי, ושם פגש עוד חברים כמוהו, יצטרף לדאע"ש שוב כשישתחרר.
למה כל כך קשה לנו להכיר בכך שהם שונאים אותנו? המרחם על אכזרים, אומרים חכמינו, מתאכזר לרחמנים. מי שמקל עם מחבל כזה, מאמלל בסופו של דבר את ההרוגים, הפצועים והמשפחות השכולות שיסבלו ממנו כשישתחרר. הרטוריקה הסלחנית הזו, שמעידה על תפיסת עולם שבה הסכסוך הזה אינו לאומי, מסוכנת. האם מישהו במערכת המשפט חזר השבוע לפסקי הדין האלה וערך בדק בית?
עכשיו לאמירות בסגנון "מוות לערבים". הן מקוממות תמיד. אבל כשהן שנשמעו השבוע, אחרי מעשה הגבורה של הערבי אמיר חורי – הן הפכו הזויות. יש כאן בעלי ברית יקרים וחשובים. מתוך 11 הקורבנות, ארבעה לא-יהודים נרצחו השבוע, בגלל הקשר שלהם אלינו. האם נדע לתת תחושת שותפות לדרוזים, לנוצרים וגם למוסלמים כאלה, שבאמת מתנגדים בכל תוקף לטרור?
אז לפני כל השוטרים שנפרסים בשטח, לפני כל הצעדים המעשיים, זו הזמנות קודם כל להתעורר, לנסח ולהגדיר בבירור: זהו מאבק של האויב המוסלמי הקיצוני בעם היהודי ששב לארצו, ובכל מי ששותף לצד שלנו.