ארבע הערות לסיומו של שבוע סוער

א.

כל הכבוד לאל"מ רועי צווייג, בלי ציניות. מלבד חשיבות הדברים שאמר המח"ט ברשת הקשר לפני הכניסה לשכם, אלוף משנה צווייג יודע טוב טוב את המשמעות של דבריו, ואיך הדברים עלולים להתקבל בתקשורת הכללית. לאדם בדרגתו עלולים להיות לדברים כעין אלו השלכות הרות גורל לגבי המינויים הבאים, ולכן יש גבורה מיוחדת באמירת הדברים הכל כך חשובים בעת הזו.

אבל – ואת הדברים יש לומר בלי קשר למה שמגיע למפקד החטיבה. מה שראינו היום בשכם פשוט לא יכול להמשך. עד ימי אוסלו הארורים אנשי השומרון נכנסו לשכם ללא ליווי וללא נשק, קנו שם בשווקים ולמדו שם שיעורי נהיגה. לאחר ימי אוסלו, פעלה ישיבה באופן קבוע במתחם קבר יוסף, עד שהופקר יחד עם מדחת יוסוף לחסדי המשטרה הפלסטינאית, וכיום למעשה אין נוכחות יהודית בקברו של יוסף הצדיק.

במקרה נקלעתי השבוע לחטיבת שומרון וראיתי מהצד את ההכנות לכניסה. היה מדובר במבצע חטיבתי לכל דבר ועניין, סדר כוחות, קבוצת פקודות ומה לא. לא יתכן שככה יתנהלו הדברים בלב הארץ, בקבר יוסף שנמצא בסך הכל בפאתי שכם. אי אפשר לקבל ולהתרגל לכך שכל כניסה כזו דורשת מבצע בסדר גודל חטיבתי שמזכירה כניסה לעזה, ושכניסה לקבר יוסף לאור יום נחשבת כסוג של תעוזה צה"לית יוצאת דופן.

אמש הסתובבתי בכל רחבי גוש עציון. בכל צומת, בכל טרמפיאדה עמדו מספר חיילים חבושי קסדות, חלקם עם נשקים בין כוונות. אכן כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לחיילי צה"ל שמאפשרים לכולנו לחיות בשקט, לערוך קניות ולהתארגן לחג בעוד הם נאלצים לעמוד במשמרות מתוגברות בשמש עם אפוד וקסדה, לסגור ליל הסדר כדי שלכולנו יהיה באמת ליל שימורים.

אבל – אי אפשר כך להמשיך. כך לא בונים הרתעה, כך מקרינים בפועל בעיקר חולשה. אם הגענו למצב כי ההגנה על חיי המתיישבים מחייבת כח צבאי בכל צומת, בכל תחנה ובכל מרכז קניות, זה סימן מצער על הרתעה שנשחקה אנושות, געגוע לקיר ברזל ז'בוטינסקאי שפעם היה כאן עד שהחליד וכמעט קרס. כשהאוייב רואה חייל בכל פינה הוא מבין שהצד שכנגד מוחלש, מפוחד ממגן את עצמו לדעת בעוד הוא, האוייב, נע בחופשיות בכל רחבי יהודה ושומרון בלא מורא וללא פחד.

ב.

את הפולמוס בנוגע לדבריו של בצלאל סמוטריץ' נניח. לא משום שאין על כך מה להגיד, אלא משום ששבענו מדיונים ופוסטים מזדעזעים על אמירה של מאן דהו שנוסחה טוב יותר או פחות. הבריחה של הציבור והתקשורת לויכוח אינסופי על הסגנון במקום לדבר על המהות, להזדעזע מדיבורים יותר ממעשים ולהוקיע ביטויים לא מוצלחים יותר מאשר שקרים מתמשכים הם בעיני הטרגדיה של הציונות הדתית.

הנה משהו על מהות. השבוע ערכתי שיחה עם הגאון הרב יעקב אריאל לטובת ראיון שיפורסם השבת ב'עולם קטן'. הרב אריאל הוא איש הלכה מובהק, אדם שמילותיו שקולות, דיבורו מדוד והוא אינו יכול גם אם היה רוצה להרים את קולו.

כשאדם ממלכתי ואוהב מדינת ישאל כמו הרב אריאל אומר לך בכאב רב כי ממשלת ישראל הנוכחית שנשענת על מפלגה ערבית לא ציונית למעשה אינה עוד ממשלת ישראל אלא סוג של ועד בית זמני, כלשונו, וכעננה שעתידה לחלוף, אתה מבין במעט את השבר הגדול, את הטרגדיה שהביאו עלינו חבורת נבחרי ציבור שמשנאת ביבי ומתאוות שלטון חברו לערבים ולשמאל הכי קיצוני, הפרו הבטחות בסיסיות לבוחר וגרמו קרע עמוק שזמן רב יקח לאחותו.

ג.

ואי אפשר בלי אמירה מהותית על ראיונותיו של בנט לתקשורת. הרבה דברים נאמרו שם, דברים הפוכים ממה שהוא אמר בעבר. אבל בעיני השיא היה בגידופים נגד סמוטריץ' שלא היה קרבי ולכן אסור לו לתת עצות לצבא. גודל הדבשת שבנט גידל כאן עולה על כל דמיון.

אדם שלא למד דקה רפואה לא היסס לכתוב ספר (!) שבו הוא קובע איך מנצחים מגיפה עולמית, אירוע שמתרחש בעולם בממוצע אחת למאה שנים. מגיעות לעם ישראל תשובות רציניות יותר.

ד.

בחג הזה נשב כולנו יחד כאיש אחד לשלחן הסדר. האהבה שיש לנו איש לרעהו אינה מקהה את הביקורת. אין סתירה בין ביקורת, בין תוכחה ומחאה לבין אהבה. חג פסח כשר ושמח, לנו ולכל בית ישראל.