במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו התקיים (חמישי) אחד מהאירועים המרכזיים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה - 'מצעד החיים' - אחרי שנתיים שהתקיים באופן וירטואלי עקב מגיפת הקורונה.

המצעד נערך במתכונת מצומצמת יחסית ובהשתתפות כ-2,500 בני אדם ויעמוד בסימן אחרוני השורדים.

הובילו אותו שמונה שורדי שואה (במקום עשרות בכל שנה), שצעדו עם מצעד החיים במשך שנים רבות וזהו ככל הנראה מצעדם האחרון. המצעד יוקדש גם למאבק באנטישמיות ולהעברת לפיד הזיכרון מדור השורדים לדור הנכדים.

המצעד נחתם בטקס המסורתי על חורבות הקרמטוריום בבירנקאו, בהשתתפות הרב ישראל מאיר לאו, החזן הראשי לצה"ל שי אברמסון, שורדי השואה, הזמר הראל סקעת המייצג את בני הדור השלישי, ומדליקי לפידי הזיכרון לזכר ששת המיליונים.

בטקס שודר נאומו של נשיא המדינה יצחק הרצוג. "אחים ואחיות יקרים, לפני שלוש שנים הייתי כאן כראש משלחת הסוכנות היהודית. צעדתי לצד יהודים ולא יהודים, על מנת לזכור את מיליוני הקורבנות שנרצחו בשואה".

"צעדנו על מנת להצדיע לקורבנות השואה ונספי ניסיונות המרד נגד הנאצים. צעדנו על מנת להנציח את חסידי אומות העולם, אלו שסיכנו את חייהם למען חיינו. צעדנו על מנת לחלוק כבוד לגבורה ולהתמדה של השורדים היקרים. צעדנו ובכינו. בכינו ובכינו", הוסיף הרצוג.

לדבריו, "במשך השנתיים האחרונות לקחנו צעד אחורה מהתופת והאימה, התאבלנו בביתנו, והתחברנו אחד לשניים באמצעות המסכים והזום. אך היום, תודה לאל, אני מדבר אליכם כאן מירושלים, בירת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית כאשר אתם שוב צועדים שם במחנה. אנו צועדים על מנת להתאבל, לזכור ולהצהיר כדי שצעדות המוות שאירעו לפני 80 שנה לעולם לא ישובו ולעולם לא יישכחו. מצעד החיים הינו הרבה יותר ממחווה סימבולית. הנצחת זכר השואה היא חובתו של כל אדם, של כל עם, מכל קצוות העולם. זוהי החובה של הדור שלנו. זיכרון במובן הכי עמוק והקיומי, זה לנקוט בצעדים, בשמם של אלו שלא יצעדו עוד. זה אומר להתבטא נגד האנטישמיות, השנאה, אי סובלנות או גזענות. זה אומר ליישר את המצפן המוסרי שלנו, לנהוג בחמלה, צדקה וחסד, ולראות את צלם האלוהים בכל אדם".

הרצוג הצהיר כי "מדינת ישראל אשר הוקמה לאחר השואה, כהבטחה שלעם היהודי תמיד יהיה בית, תפעל לוודא שלעולם יהודים לא ישובו להיות פליטים. אנו נעשה כל מאמץ על מנת לאפשר לכל יהודי בעולם לחיות חיים יהודיים, גאים, חופשיים ובטוחים. אנו נאבק בניסיונות לזלזל באמת ונמנע מעובדות חלופיות מלהחליף את ההיסטוריה".

"לא נאפשר לעולם לשכוח את עומקי האכזריות האנושית או האחריות של האדם אשר בוצעה על ידי הנאצים ועוזריהם, ונצעד שוב בשנה הבאה. מי ייתן ונצליח למסור את הלפיד גם לדורות הבאים", סיכם הנשיא.

ראש העיר ירושלים, משה ליאון, היה הנואם המרכזי בטקס. "19 משלוחים בלבד הספיקו לנאצים כדי לחסל את יהדות סלוניקי. 90% מיהודי יוון הומתו במחנות ההשמדה. מזל טוב פסח לבית עזרתי, סבתא-רבתא שלי וסבתו של אבי, בנה הרופא מיכאל פסח, שצעד יחד עם מטופליו לגיא ההריגה ובתו דייזי נספו באושוויץ בירקנאו. תאריך הירצחם לא ידוע עד היום".

עוד אמר ליאון בנאומו: "מסילת הברזל הזו, עליה אנו עומדים כעת בתחנת הרכבת אושוויץ, הייתה בתקופת האביב 1944, תחנת הרכבת העמוסה ביותר באירופה. מי שעומד כאן, על מסילת הרכבת הארורה הזו, יכול כמעט לשמוע ולדמיין את בכי האמהות שילדיהן נקרעו מזרועותיהן, את נביחות הכלבים, את הסלקציה הארורה,
לחיים או למוות. את פקודות מקפיאות הדם של השומרים: שנל...מהר. אנחנו איננו ממהרים. אנחנו עם זוכר, וזיכרוננו לנצח"

הוא הוסיף: "אני עומד כאן היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כראש העיר ירושלים, בירת מדינת ישראל, ובירת העם היהודי. הרגע צעדנו במצעד החיים, והכרזנו : היננו כאן. לא צעדנו מאושוויץ אחד לאושוויץ שתים. לא צעדנו מאושוויץ לבירקנאו. צעדנו מן השואה אל התקומה. צעדנו מאושוויץ לירושלים. כל פסיעה במצעד, היא צעד חשוב ומרגש בהיסטוריה של העם היהודי. למרות האנטישמיות המנסה להרים את ראשה גם בימינו, למרות טרור הפיגועים הרצחניים, והניסיונות לערער את שלום ירושלים בירת ישראל, אנחנו העם היהודי, נמשיך לצעוד כעם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. נמשיך לבנות ולפתח את ירושלים כעיר של שלום, עיר של תקוה, עיר של עתיד".

ליאון המשיך בפנייה לאביו שצעד לצדו במצעד החיים. "אני רוצה לפנות אליך, אבא – הניצב כאן איתי כסלע איתן, כחלק משרשרת הדורות. ניצלנו מהשואה בזכות הכמיהה לירושלים. בזכות אביך, סבא משה ליאון, שהחזיק אותך בזרועותיו, כתינוק קטן ועלה יחד איתך, כשהוא חולם על ירושלים. והנה אני עומד כאן היום, גאה ונרגש, כראש העיר ירושלים, בירת העם היהודי ובירת ישראל, בראש משלחת ירושלים. אבא, עיניך הרואות: הרוח היהודית והתפילות לירושלים, הן המנצחות הגדולות של ההיסטוריה! הן אשר ממשיכות להתקיים וּלהתחזק: כמו משפחתנו, כמו העם הכל כך מיוחד שזכינו להיות חלק ממנו, וּכמו העיר המיוחדת בעולם, ירושלים".

במצעד השתתפה גם משלחת של עשרות פליטים מהמלחמה באוקראינה. "לפני שהכוחות הרוסים פלשו לעירנו, חיינו יחד בשלווה. למדנו, עבדנו וחיינו כמשפחה אחת. עכשיו הכל השתנה. המלחמה פיצלה את משפחתנו ואולצנו לעזוב את ארצנו ואת ביתנו", אומר יפים פודליסקי, פליט יהודי מהעיר ויניציה בדרום מערב אוקראינה, "אבל שרדנו ואנחנו חיים! אנחנו כאוקראינים ויהודים מצאנו מחסה ומקלט במדינה אחרת וכעת אנחנו יכולים לצעוד יחד במצעד החיים כדי לומר בקול אחד חזק: אנחנו בחיים. ואף משטר לא ייקח מאיתנו את חירותנו".