אביהו מדינה
אביהו מדינה צילום: עופר עמרם

"בעבר הרגש היהודי היה הרבה יותר חזק. היום מערכת החינוך, התרבות והתקשורת מחנכות אותנו להיות קוסמופוליטיים.

לצערי, ליהודים יש רגשי נחיתות מול הגויים, והם רוצים כל הזמן להוכיח שהם נראים, שומעים, מתלבשים ומתנהגים כמו הגויים, כדי להיות מקובלים. הקוסמופוליטיות הפכה להיות מטרה של כל ילד שגדל בארץ הזאת - ללמוד היטב את דרכי הגויים, וביום מן הימים, אחרי שהוא משתחרר מהצבא, הוא אומר שקשה לו לקנות דירה, קשה לו להתפרנס, קשה לו בלימודים כי זה עולה הרבה כסף - ואז הולך למקום שקל בו יותר ויורד מהארץ. כך אנחנו מפסידים את דור העתיד שלנו".

את התחזית הפסימית הזו משמיע בצער הזמר והיוצר אביהו מדינה, זוכה פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת תשפ"ב, בריאיון מיוחד ל'בשבע'. לצד אותו תהליך קוסמופוליטי שהוא מתאר, הכובש את שאריות הרגש הלאומי של הדורות הבאים, הוא מזהה תהליך חיובי של חזרה לשורשים בתחום המוזיקה. הוא מדבר בסיפוק על התפתחות המוזיקה היהודית כיום. זמרים כמו ישי ריבו, חנן בן ארי ושולי רנד זוכים להצלחות גם בתחנות הכלליות. הוא אומנם שמח בהצלחה שלהם, אבל זה לא כל העניין.

"זה יותר אמיתי, זה יותר עם ישראל. המצב שהיה פעם, שלא הייתה בכלל מוזיקה יהודית בכלי התקשורת, היה מעוות. עם הזמן, התחנות האזוריות וההתמסחרות של כלי התקשורת הם אלו שהובילו לכך שרצון העם התקבל. מה שאתם רוצים לשמוע – זה מה שתקבלו. אבל אני לא חושב שהעם נהיה יותר יהודי. יהדות תמיד הייתה".

למרות הביקורת הנוקבת שלו נגד התרבות המערבית שמצליחה לסחוף את הנוער בישראל, הוא מזהה ניצנים של תקווה. "מבחינה תרבותית, רק לפני עשר שנים לא הבליטו את הכוכבים הישראלים, כל הזמן הראו לנו גיבורי־על בינלאומיים, אלילים של הגויים. 'אלה אלוהיך ישראל'. הם רצו להחדיר את זה כתרבות שלנו. בעשור האחרון התהפכה המגמה, ואנחנו הופכים להיות יותר גאים במה שאנחנו ולא מתנצלים בפני אף אחד. אני מקווה שזה יתגבר. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגורו בחוץ לארץ. בשביל מה באנו לכאן?" הוא תוהה.

חינוך מחדש בתחנות הרדיו

אביהו מדינה (73) נולד בשכונת שבזי בתל אביב כבנם השלישי של אהרן ולאה מדינה. כשהיה בן 12 נפטרה אמו. שנה לאחר מכן התחתן אביו מחדש, ואביהו עבר להתגורר עם אחיו הגדול נדב. בנערותו התחנך בקיבוץ כיסופים, שם ספג השפעות מוזיקליות שרווחו בשנות השישים. למרות זאת, הוא מעיד על עצמו, "לא 'חזרתי' למוזיקה המזרחית ולא 'חזרתי' למוזיקה היהודית; תמיד הייתי שם. הקיבוץ לא פתח לי שום דבר שלא ידעתי מבחינה מוזיקלית, השירים האלה היו מוכרים לי עוד מבית הספר הממלכתי שלמדתי בו. הדבר היחיד שהשפיע עליי מבחינה מוזיקלית, כי הוא היה נוכח אז בכמויות גדולות, היה מקצב המארש הרוסי. כך שכל מה שהושפעתי ממנו, נשארתי איתו. אף פעם לא חשבתי שהכיוון הוא לא טוב, כי אלה הדברים שאהבתי: מסורת, העולם הגדול, מלודיות, פלמנקו, היומיום של האדם, והכי חשוב – האמת".

את הקריירה המקצועית שלו התחיל מדינה בכתיבת שירים. עד כניסתו לתחום הייתה שממה מוזיקלית בז'אנר היהודי־מזרחי. למעשה הוא יצר ז'אנר חדש – וזכה להצלחה. שירו הראשון, 'יעקב התמים' (הידוע כ'אל תירא ישראל') בביצוע משה הלל, זכה במקום השלישי בפסטיבל הזמר המזרחי בשנת תשל"א. לפסטיבלי הזמר המזרחי הבאים נכנסו עשרה שירים נוספים של מדינה, וכולם הגיעו לשלושת המקומות הראשונים. הקריירה שלו כזמר התחילה רק אחרי עשור של כתיבת שירים. הוא פצח בה לראשונה בפסטיבל הזמר המזרחי תש"מ, כאשר ביצע את שירו 'רחל'. את אלבום הסולו הראשון שלו הוציא רק לאחר עשור נוסף, בשנת תש"ן, בגיל 42.

באותן שנים, גלי האתר של תחנות הרדיו היחידות ששידרו - קול ישראל וגלי צה"ל - היו מלאים וגדושים ביצירות ישראליות קלאסיות. במהלך השנים היה מדינה צריך להיאבק לא מעט כדי שהמוזיקה שלו תושמע. "הז'אנר הזה היה תחום שאסור להיכנס אליו, פן יבולע לך מהתקשורת, אם רוצים להיות מפורסמים או מצליחים. מי שרצה לפרסם את היצירות שלו בתקשורת הישראלית היה בבעיה. היא התייחסה לז'אנר הזה כאל משהו שיעבור עם הזמן, ובינתיים נתנה למאזינים שירות של שעה בשבוע. הם חשבו שיצליחו לעשות חינוך מחדש לכל אלה שלא התחנכו בתרבות שלהם, ולהפוך אותם לצרכני תרבות בגוון אירופי".

כשיצאת לדרך הבאת בחשבון את המצב בפלייליסט התקשורתי, או שהופתעת לגלות שזה המצב?

"לא הופתעתי מהמצב, כי גדלתי לתוך זה. כשהתחלתי לכתוב ראיתי שאני לא מקבל יחס שווה לעומת אחרים שנמצאים במוזיקה המערבית. הבנתי שמשהו לא בסדר. לא חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר אלא הבנתי שאין שוויון הזדמנויות, הדמוקרטיה לא חוגגת, אין חופש ביטוי או חופש עיסוק. זה הכול רק אמירות מאוד מרשימות, אבל אף אחד לא מיישם אותן. דווקא ההפך הוא זה שמתיישם. דחיקה, קיפוח, אפליה, התנשאות. כל אלה היו ברקע של התקשורת הישראלית".

מדינה הבין שלא יוכל להסתמך על כלי התקשורת כדי לזכות להכרה ציבורית, ולפיכך גם לא יוכל להתפרנס מתמלוגים, ופנה לאפיק נוסף למטרת פרנסה. לצד פעילותו האומנותית, עסק בליטוש יהלומים ואף היה בעליה של מלטשה, כדי שפרנסתו לא תהיה תלויה בהכנסותיו מהמוזיקה, ש"הייתה רק הובי" באותן שנים ראשונות. "הרווחתי יפה", הוא מסכם את התקופה.

אנחנו נמצאים בעידן של פריחה גדולה במספר האומנים החדשים, שצצים כפטריות אחר הגשם. לרובם לוקח זמן רב לפרוץ, אם בכלל, ובעקבות כך הם נקלעים למשבר כלכלי. ההמלצה החמה של מדינה לאותם אומנים היא להתנהל כמותו לפחות בשלב הראשון, ולהסתמך על אפיק פרנסה חלופי. "זה הגיוני בסך הכול. מי שאין לו הצלחה בשטח מסוים, יחפש את ההצלחה שלו בשטח אחר", הוא מנמק בפשטות. "אצלי עיקר הבעיה לא הייתה הפרנסה, אלא התקשורת שלא עודדה את הז'אנר, את הצד הזה במוזיקה הישראלית. התקשורת הזאת הייתה שייכת לכולם", הוא מזכיר. "זה היה מהמיסים של כולנו. כולנו שילמנו את המיסים, אבל רק החלק המסוים שהתקשורת בחרה קיבל שירות. מי שזה לא היה טעמו – לא קיבל שירות".

המהפך: הקמת התחנות האזוריות

"יש הכרה שעברה דרך התקשורת ויש הכרה שעברה דרך האוזניים, דרך הקלטות והתקליטים", הוא מסביר במבט לאחור את המניע שלו להמשך היצירה חרף קבלת הפנים הצוננת שזכה לה מכלי התקשורת. "היה עם רב שבכלל לא האזין לכלי התקשורת. לא סיפקו שם את טעמם, אז הם ויתרו על זה והיו הולכים לקנות קלטות עם החומרים החדשים שיצאו. במשך הזמן נוצרו שתי תרבויות: תרבות של רדיו ותרבות של האזנה עצמית. כך זה גם היום בעידן האינטרנט. אין הרבה אנשים שצורכים מוזיקה דרך הרדיו. הם מאזינים דרך האינטרנט. כל אחד בוחר את הליין־אפ שלו ועל זה הוא נשען כשהוא רוצה לשמוע מוזיקה". במשך השנים היה מדינה מזוהה עם המאבק שניהל כדי שהשירים שלו ושל זמרים נוספים בז'אנר יושמעו בתחנות הרדיו. טענותיו קיבלו תשובות מתחמקות ולא מספקות. "הם רצו להימנע מהמוזיקה הזאת וחשבו שאם תהיה תקופה של יובש היא תישכח והם יתפטרו מהז'אנר, אבל זה לא עבד להם".

לדבריו, מה שהפיל בסופו של דבר את האסימון היה בעיקר הקמתן של תחנות הרדיו האזוריות בתחילת שנות התשעים. "תחנות הרדיו האזוריות היו מסחריות, וכך גם ערוץ 2 שהוקם יחד איתן. פתאום היה יותר מקום. במקביל, בבת אחת הפרסום התחלק לכלי תקשורת רבים הרבה יותר, מה שגרם לתחנות הרדיו החדשות ולערוצי הטלוויזיה לפנות לקהל שעד אז לא שמע רדיו ולא צפה בטלוויזיה כי לא היתה שם תרבות לטעמו. זה נפתח, ופתאום התגלתה מסה גדולה של חובבי הז'אנר, וזה משך אנשים שעד אז לא היו מחוברים לתרבות בתקשורת, כי פתאום הם התחילו לראות את עצמם מיוצגים. זה היה טוב גם לתחנות וגם למפרסמים, שקיבלו קהל גדול יותר".

כיום הזמר הים־תיכוני מצליח ופופולרי מאוד גם בקרב הציבור האשכנזי. איך אתה מסביר את ההצלחה?

"היום אף אחד לא מחנך אותנו. כל אחד בוחר לעצמו את הטעם המוזיקלי שקרוב לליבו. ברוך ה', כל אחד יכול לשמוע מה שהוא רוצה. זה משנה אם אתה אשכנזי או ספרדי? אני לא אשכנזי ואני אוהב לשמוע מוזיקה חסידית. אני מאוד אוהב מוזיקה יהודית. אני אוהב גם מלחינים קלאסיים כמו מוצרט ובטהובן. יש אצלם גם כן מה לשמוע. אף אחד לא כופה את זה עליי, אני מרצוני אוהב. בכלל, אני אוהב מאוד מוזיקה מלודית ופלמנקו ספרדי. אני חופשי בטעם שלי לשמוע כל מה שאני רוצה. פעם לא היה איפה לשמוע, היום כבר יש".

אתה מרגיש שיש לך חלק בהצלחה הזאת?

"מאז ומעולם הייתי קשור לשורשים היהודיים שלי. תמיד הייתי, ועודני, פטריוט ישראלי. אני גאה במה שאני ובמה שאנחנו ולא מתבייש מאף אחד. אין לי רגשי נחיתות כלפי שום תרבות אחרת בעולם. טוב לי עם מי שאני – ואני רוצה לחזק ולפתח את זה כדי לפרוח".

במהלך השנים, לא מעט מיצירותיו הפכו לנכסי צאן ברזל בחברה הישראלית, ובהן: 'הפרח בגני' (בביצועו של זוהר ארגוב, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי 1982), 'אליך א־לוהיי', 'כינור דוד', 'אל תשליכני', 'סוד המזלות', 'שבחי ירושלים' ועוד. בריאיון שהעניק לבלוג הספרייה הלאומית לפני כשנתיים סיפר מדינה על נסיבות הלחנת השיר 'שבחי ירושלים': "בשנת 1976 התקשר אליי חזן ירושלמי וסיפר לי שעומד להיערך בירושלים פסטיבל פייטנות. הוא ביקש שאכתוב שיר לפסטיבל. 'אני לא כותב פיוטים', הסברתי לחזן. 'המנגינות שלך הן פיוטים, אתה אפילו לא יודע את זה', ענה בתגובה, והציע שהטקסט יהיה מן המקורות. סיכמנו שיחזור אליי בעוד שבועיים לקבל את השיר המולחן. בגלל שידעתי שהאירוע מתקיים בירושלים, ואני מכיר את ספר תהילים, נזכרתי בשתי שורות ממזמור קמ"ז בתהילים. הלחנתי את שתי השורות וחיכיתי לשיחה. שבועיים, חודשיים ואפילו שנתיים עברו, ושום שיחה לא התקבלה. בינתיים שכחתי מהשיר".

תשע שנים לאחר מכן הפיק מדינה אלבום ללהקת 'צלילי הכרם'. במהלך העבודה על האלבום גילה שחסר שיר אחרון. "דקלון הגיע אליי הביתה ושאל, 'אולי בכל זאת יש לך משהו מוכן?' הוא הצביע על סלסלה עמוסה בקלטות. 'אלו רק סקיצות', סיפרתי לו, אבל הוא התעקש. סיכמנו שאני הולך לנוח, ואם הוא ימצא משהו בין הקלטות, שיעיר אותי. ובאמת, אחרי שעה וחצי דקלון מעיר אותי, מנפנף בקלטת בצבע שחור. הוא מנגן ואני שומע: 'שבחי ירושלים'. סיפרתי לו שזה לא שיר, זה פיוט. עד שהשמיע את הקלטת לא זכרתי שהלחנתי את המילים ושההקלטה נמצאת אצלי. דקלון רצה את השיר, וככה נכנסנו לאולפן והקלטנו. זה היה השיר החותם של האלבום". עם הזמן, הפך השיר לקלאסיקה של ציבור דתי ומסורתי, גם בבתי הכנסת, ומדינה בהחלט שמח על כך.

"הפרס אינו בשבילי, אלא לחובבי הז'אנר"

לאחרונה התבשר מדינה על זכייתו בפרס ישראל לזמר עברי על יצירתו הענפה ותרומתו הרבה לעולם התרבות הישראלי, שיוענק לו ביום העצמאות הקרוב. בנימוקיה למתן הפרס ציינה הוועדה כי "מדינה הביא לפריצת דרך משמעותית במוזיקה הישראלית. את מרבית זמנו הקדיש אביהו למען פיתוחו וביסוסו של סגנון המוזיקה הישראלית הנובע מתוך שורשים יהודיים, מסורתיים ותרבותיים". זו אינה ההכרה הישראלית־ממלכתית הראשונה שמקבל מדינה. בשנת תשע"ה הוא נבחר להיות אחד ממדליקי המשואות בהר הרצל. שנה לאחר מכן הוענק לו פרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום המוזיקה.

"אני לא מרגיש תיקון", הוא אומר בהתייחסו לקבלת הפרס. "הפרס הזה לא אישי בשבילי, אלא בשביל קהל ענק של חובבי הזמר הזה. הם שמחים על כך שיש הכרה בז'אנר שהם אוהבים להקשיב לו. לכן הם אלה שקיבלו את ההכרה, וזה מאוד חשוב כדי לשפר את תחושת השייכות של קבוצות מסוימות באוכלוסייה".

שמונה שנים חלפו מאז ראה אור אלבומו האחרון של מדינה, 'רק א־לוהים יודע' – שנים־עשר שירים חדשים, חלקם דואטים עם זמרים כמו שימי תבורי, יואב יצחק ופאר טסי. "כיום אני עדיין ממשיך ליצור", הוא מבקש לעדכן. "אבל לא בקצב של לפני עשרים־שלושים־ארבעים שנה".

בין השנים 2006–2011 כיהן מדינה כיו"ר אקו"ם. לאור ההיכרות המעמיקה עם מנעד רחב של אומנים, בסיומן של שנתיים בצל המגפה, הוא מעניק מבט פוסט־קורונה עם לקח חשוב בצידו. "מי ששמר שקל לבן ליום שחור הצליח לחיות מהרזרבות שלו. כך עשיתי גם אני, ולא הייתה לי בעיה. יש כאלה שהיו להם משימות שהם כל הזמן חשבו לעשות אותן, ובגלל קצב העבודה והעיסוק האומנותי הם דחו אותן שוב ושוב. אני רציתי הרבה שנים לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, והקורונה עשתה לי טוב בזה שהיא פינתה אותי מהעשייה היומיומית הרגילה. כתבתי את האוטוביוגרפיה שלי שנקראת 'קורות ומנגינות' וכבר נמצאת בחנויות".

אחרי שנתיים של קורונה, אתה צופה שהשוק המוזיקלי יחזור לקדמותו?

"מטבע הדברים, כמו בכל דבר אחר, גם בכלכלה יש עליות ומורדות. בדרך כלל אחרי השפל אפשר רק לעלות".

***