יובל אלבשן ואמילי עמרוסי
יובל אלבשן ואמילי עמרוסי צילום: יח"צ

את הגילוי הנאות צריך לפרט פה? נדמה לי שאחרי שש שנים של שידור משותף, כשהחברות שלנו בולטת בתוכנית הרדיו, ומתגבהת מעל התהום האידיאולוגית הנמתחת בינינו – איש לא יביע תדהמה כשאקום להגן על יובל אלבשן, חברי ועמיתי, אותו אני מכירה היטב ומקרוב.

ובכל זאת, חששתי לכתוב. כי הידיעה שחברה כותבת - תפריע לאנשים לקרוא. סתמתי וסתמתי. וישבתי לי בשקט. אבל אלבשן נמצא תחת מתקפה. כותבים עליו שטויות לתפארת הכיעור. מטיחים בו האשמות שאין להן כל קשר לעובדות. והאמת נעדרת. אז הנה הטקסט שלי, חברה שכותבת.

בניגוד לרושם שמפזרים מתנגדיו, אלבשן עבר ועדות מקצועיות מפרכות שבהן נדרש להוכיח את עמידתו בתנאי הסף, ועמד בכולן.

יותר מזה: ועדת האיתור, גוף מקצועי עם סטנדרטים מחמירים של עמידה בתנאים, המליצה עליו פה אחד.

המחלוקת לגביו עלתה - לראשונה ולאחרונה - רק בוועדת המינויים של המוסד לביטוח לאומי, גוף פנימי ללא כל סמכות, שמאוייש על ידי נציגי ההסתדרות והמעסיקים. זו הוועדה שדירגה את אלבשן במקום השני, כשבמקום הראשון הכתירו מועמד שנגדו עומד דוח חמור של מבקר המדינה על תקופתו כמנכל עמידר.

מינוי יובל אלבשן לראשות המוסד לביטוח לאומי הוא לא "ג'וב למקורבים", מהסיבה הפשוטה שהוא לא מקורב. אני יודעת היטב למי הוא מקורב. לעמיר פרץ. לשלי יחימוביץ'. למפלגת העבודה.

אין לו שום קשר לחוגי יש עתיד. הוא לא מכיר את יאיר לפיד. בכל שנותינו בתוכנית – שיח שבועי של שעתיים על פוליטיקה וענייני השעה - הוא מעולם לא פרגן ללפיד, לא קשר לו כתרים, ולא ציין שום דבר חיובי לגביו או לגבי "יש עתיד". גם עם שר הרווחה מאיר כהן אין ליובל שום היכרות מוקדמת.

לפיד וכהן רצו אותו בגלל כישורים, קבלות, קורות חיים מקצועיים, לא בגלל חברות. ייתכן שרצו אותו גם בגלל שהם מעריכים שהשקפותיו הפוליטיות לא הפוכות משלהם. וזה סבבה. ככה עובדת פוליטיקה. פוליטיקאים ממנים בכירים מוכשרים וראויים, שעמדותיהם לא רחוקות משלהם, כדי להביא לידי מימוש את תפיסות עולמם. אבל יובל לא חבר שלהם, לא נמצא במעגלים החברתיים שלהם, ולא עשה להם טובות.

יובל אלבשן הוא האדם הכי רגיש חברתית שאני מכירה. ראיתי אותו מטפל במקרים סוציאליים בעצמו מתוך תחושת שליחות מטורפת (כזאת שראיתי אצל חבריי המתנחלים). הוא אשכרה החליף את המדינה במקרי קצה רבים.

לפני כמה שנים טיפלנו בתוכנית בסיפור של הלום קרב קשה. יובל לקח את זה כפרויקט אישי שלו, הוציא כסף מכיסו, פעל מול כל חלון אפשרי לסדר את הבעיות הרבות שהיו שם, ולא עזב את המשפחה עד היום. הוא אימץ בשקט ובנחישות פצועי צהל. חיילים בודדים. אמהות חד הוריות. הוא תיווך בין אנשים שהמסכנות רשומה בקורותיהם לבין המערכות המסובכות שהערימו עליהם קשיים. לאורך השנים הפניתי אליו סיפורים שהגיעו אליי כעיתונאית – בעיות קשות מול הדיור הציבורי או קשישים סיעודיים שהמדינה לא האמינה להם. הוא תמיד מצא דרכים יצירתיות לפעול עבורם.

יצירתיות. אנחנו צריכים אנשים יצירתיים במערכות האלה. אנשים שמגיעים מהשטח, שידעו להפוך עולם כדי לאתר פיתרונות למצוקות, שהחצר האחורית של ישראל מוכרת להם (ולא ממצגת פאוור-פוינט במשרד). איך הופכים לבכיר-מאוד בשירות הציבורי? אתה רק צריך להיות בכיר לשעבר, והדבר הבא הוא להיות בכיר-מאוד. אבל השירות הציבורי צריך גם מנהלים שהדרך שעשו לא עוברת בין קומה 4 לקומה 5 באותו משרד. אנחנו משוועים למנהלים שחושבים מחוץ לקופסה. כאלה ש"חשיבה מחוץ לקופסה" היא לא משהו שלמדו בהשתלמות (אחרי הבורקס והגזר החתוך), אלא חלק מהדי.אן.איי שלהם. ויובל הוא כזה.

וצריך להתקומם על התרבות הזאת, שכל מי שמקבל מינוי בכיר – מגייסים מולו את כל מיתרי הקול לצרוח שהוא לא ראוי. כל מי שמופיע לרגע על הבמה, אפילו רק כמועמד, ישפכו לו את הדם, ירוקנו לו את הבגאז' של האוטו – רק למצוא למה הוא לא ראוי. די עם הציד הזה. הבנאדם עבר בדיקות, ועדות, מבחנים. די.

וצריך להבין למה הוא כל כך מותקף. במיוחד בחוגי השמאל.

זה האיש שהוציא רגל אחת מחוץ למעגל ולעולם לא יסלחו לו על זה. זה האיש שהעז להגן על אלאור עזריה בשלב הטיעונים לעונש, כשמקהלות השמאל העמידו כיתות יורים מול עזריה. זה האיש שלמרות עמדות השמאל שלו, הגן על זכויות נתניהו בחקירה.

זה האיש שהיה ממונה על החטא הלא נסלח של השכלה לציבור החרדי (בהפרדה מגדרית), ובזכות המאבק שלו והפעולות החכמות שלו - חיים בתוכנו היום עשרות אלפי חרדים וחרדיות בעלי תואר ראשון, שיצא ממעגל העוני. זה האיש שבשידוריו עם אשת ימין מעז להקשיב לה, ולפעמים להסכים. זה האיש שאין לו מחנה, זולת האמת שלו (שלא דומה לאמת שלי).