סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר צילום: עופר חדד

ח"כ מנסור עבאס היה אמור להגיע להתראיין אצלי באולפן השבוע, וביטל. קבענו במקומו מהר עם ח"כ ווליד טאהא. פניתי לגוגל.

כן, למרות שאני מכירה אותו, תמיד טוב להיזכר בקורות החיים, בפרטים ששכחתי. ככה נזכרתי לאחרונה, למשל, לקראת ראיונות, שדובר צה"ל רן כוכב היה מפקד החפ"ק של חיל האוויר באסון המסוקים ופיקד על הפינוי הכואב, ושח"כ מיקי זוהר התייתם מאביו שנהרג בתאונת דרכים בהיותו בן חמש.

כשמגגלים את ווליד טאהא נחשפים דברים אחרים: לפני עשור ביקר את יו"ר הפרלמנט של חמאס אחרי שזה השתחרר ממאסר. בראיון על כך לרשת ב' לא הכחיש שהוא תומך חמאס, וסירב לגנות את הארגון ולהכיר בו כארגון טרור. כעבור שנה היה חלק ממשלחת שביקרה את משפחות המחבלים מפיגוע ליל הקלשונים, שבו נרצחו שלושה חיילי צה"ל.

ב־2018 פירסם פוסט תמיכה בסוריה, ובו כתב שישראל יושבת בגולן על "אדמה סורית כבושה". באותה שנה השתתף בהפגנת תמיכה בצעדות החמאס על גדר המערכת. בשנה לאחר מכן כתב בפוסט שהתנועה הציונית היא פרויקט שנאה גזעני ואכזרי של רצח, גירוש והתעללות. בהזדמנות אחרת אמר שהפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם בעלי הארץ ולא מהגרים כמוהם שהגיעו הנה מרוסיה ואוקראינה, ושוב חזר ואמר: הם עוד יגרשו את הכיבוש. בעקבות בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע אמר בראיון "האסירים בבתי הכלא הם אסירי חופש ומצפון אידיאולוגיים, ששילמו עבור מטרתנו הפלסטינית הצודקת".

ואפשר להוסיף עוד שורה לקורות חייו: אחרי כל הרזומה הזה, השבוע, האצבע שלו לבדה הספיקה כדי להפיל את ממשלת ישראל. מתן כהנא שרק לפני כשנה שיכנע את וועדת הבחירות בלהט למה טאהא ומפלגתו לא יכולים להיכנס בכלל לכנסת ("לתומכי טרור אין מקום בבית הזה"), המתין בנשימה עצורה להחלטת מועצת א-שורא של רע"מ על גורלו שלו. על אנשי הרשימה המשותפת אני אפילו לא רוצה להתחיל לעשות גוגל.

דווקא מי שבעד שותפות עם הציבור הערבי־ישראלי, דווקא מי שחלק מההצהרות של מנסור עבאס נשמעות לו אחראיות וחשובות, אמור להבין שאי־אפשר ששותפות כזו תתחיל באולטימטום שנע בין אל־אקצא, למלך ירדן, לאחים המוסלמים בטורקיה.

אני לא מומחית בתחום. שמרית מאיר, היועצת המדינית הפורשת של בנט, מבינה בכך הרבה יותר ממני. לפני כשנה כתבה במוסף הזה ששילוב של רע"מ לא יביא רק להשתלבות.

במשפט אחד תיארה את "יצר ההרס העצמי של המערכת הפוליטית הישראלית, שהגיעה למצב שהיא נזקקת לתנועה־בת של האחים המוסלמים - רשת פוליטית שמרכזיה הפוליטיים בקטאר, בטורקיה ובעזה, ושמודרת בכל המזרח התיכון - כדי להקים ממשלה". בציוץ נוקב בטוויטר כתבה אז גם כך: "ברוכים הבאים לחיים החדשים שלכם, שבהם אתם קמים בבוקר ומתעדכנים במה החליטה מועצת השורא של התנועה האיסלאמית בנוגע לזהות ראש הממשלה הבא של ישראל".

אז ברוכים הבאים. ושיהיה ברור: ערבים־ישראלים יכולים וצריכים להיות חלק מהמערכת הפוליטית בישראל. אבל מדינת ישראל לא יכולה להיות תלויה באצבע של ווליד טאהא (וכן, הייתי כותבת את זה גם אם נתניהו היה מחכה כך להכרעת מועצת א־שורא שתקבע את עתידו ואת עתידנו. זו נקודה עקרונית, עניינית, בלי "אבל ביבי" או "אבל בן גביר").

לבסוף, בריאיון שלי איתו, טאהא דיבר בכנות: לא מפריע לו שהממשלה כססה ציפורניים בהמתנה למועצת א-שורא והוא גם לא יגלה מה קיבל תמורת המשך החזקת הקואליציה. הוא פשוט ממקסם את הרווחים הפוליטיים שלו עד הקצה. הוא צודק. בסוף הסיפור הזה מלמד עלינו, לא עליו: לא יכול להיות שהיהודים לא מצליחים להסתדר ביניהם, עד שהם חייבים את טאהא. ואפילו לא כעוד שותף, אלא כאצבע ה־60.