בכל בוקר מחדש אני שואל את עצמי, איך קרה שאנשי ימין, ציונים, אוהבי ארץ ישראל - אלה ששמו את היד על ההגה ומשכו ימינה (לטענתם...) – הם אלה שהופכים במו ידם את שעון החול ומחזירים אותנו שנים רבות אחורה?!
איך קרה שדווקא הם מושכים שמאלה הכי חזק שאפשר? איך קרה שהם אלה שעוררו מחדש את ה'סוגיא הפלסטינית' אחרי שכבר עברה ונמוגה כמעט כליל מהעולם?
בואו נניח רגע לשוחד, המרמה והפרת אמונים של הבוחרים שלהם, על כך הם כבר ישלמו כל אחד בתשלומי כפל, ארבעה וחמשה. נשאל רגע את עצמנו, כי זה חשוב. חשוב שנדע מול איזה אוייב מתוחכם אנחנו עומדים.
איך קרה שמי שזעק מרה על נאום שתי מדינות לשני עמים הופכים אותנו למדינה אחת דו לאומית?! בלי ששמו לב (או עם..) הפכו חברי ימינה את עורם. התירוצים על יציבות פוליטית נעלמו בבת אחת בפוסט המשתפך של מתן כהנא. יש בו אימוץ טוטאלי של השיטה, הטרמינולוגיה ו'החזון' של השמאל הכי פרוגרסיבי שיש. על מלא.
התנועה הפרוגרסיבית שאנחנו מתמודדים מולה היום היא אחד האתגרים הקשים ביותר שהיו לנו אי פעם ואולי לאורך כל שנות ההיסטוריה שלנו כעם.
מאז ומעולם ידענו להתמודד מול אלה הקמים עלינו לכלותינו. רבים הם. בכל דור ודור. הם לובשים צורה ופושטים צורה. יש שלא השלימו עם קיומנו וטבחו בנו. בזזו אותנו. זרקו אותנו ליאור, למישרפות ולתאי הגזים. יש שנלחמו עם רוח הקדושה והמוסר שהבאנו לעולם. יש שעולם הטהרה שלנו היו להם לצינים בעיניהם עד שגזרו עלינו גזירות שמד קשות. אסרו עלינו למול, לשמור את השבת לעסוק בדברי תורה ועוד.
הכול אבל כמעט הכול חווינו על בשרנו. ממש. למדנו להתמודד בכל אתגרי הזמן. למדנו להילחם מול כל סוגי חיות הטרף ותתי האדם שארבו לנו. עם האריות, עם הדובים ועם הנמרים השונים. את כולם בסוף ניצחנו. כולם אבדו ונעלמו מעל במת ההיסטוריה. גם אם הצליחו להבליח בנו מכות קשות וכואבות מידי פעם, זכרם מת והיה כלא היה. כך היה מאז יצאנו ממצרים ועד ימינו אלה בין בזמן שבית המקדש היה קיים ובין בכל מסע נדודינו הארוכות בארצות הגולה.
לכולם היה מכנה משותף אחד. ברור. אתם 'עם ישראל' ה'עם הנבחר' - אין לכם זכות קיום! זהו. פשוט 'וקל'. חטאתם. פשעתם. איבדתם את הסגולה המיוחדת שניתנה לכם. 'ברצונו נטלה מכם ונתנה לנו'. אחריתכם – לאבדון!
אולם הרוחות המערביות החדשות מדברות בשפה אחרת. לגמרי אחרת. תוצרי הפוסט מודרנה משאירים אותנו המומים ומשתאים נוכח גלי האהבה שעוטפים אותנו. נוכח ה'עדינות' 'הקסם והיופי' שיש במילים הכול כך רכות ונעימות שנזרקים כאן לחלל האוויר מידי יום.
לא עוד רוחות של מלחמה באוויר. לא עוד שוד ושבר. לא עוד גנים של פלגנות ומחלוקת. אם רק נכופף את הדגל ולו במעט. אם רק נפסיק להיות כאלה הזויים לחשוב שיום יבוא וכל הערבים יהגרו מכאן. אם רק נפסיק לחלום על ירושלים ובית המקדש. אם רק נפסיק להיות כאלה אידאלסטים שמנופפים דגלים בעיר העתיקה (מה קרה? אפשר למצוא דרכים חלופיות... למה סתם להתריס ולהתסיס?!)
אם רק נלמד 'להכיל' את השונה מין במינו ומין בשאינו מינו ולדעת שבסוף הקמנו ממשלה כי 'באנו לעבוד'. לא ח"ו לעבוד את ד' אלא לעבוד בשבילכם – האזרחים! או אז יבוא היום המיוחל ונוכל ללמוד לחיות כאן יחד זה לצד זה בהרמוניה מופלאה. דגל ליד דגל. יהודים. דרוזים ערבים ולהטהביסטים כאחד, בבית החדש – 'הבית למען האזרח'.
זו דרך חדשה ומתוחכמת למדי להכריע אותנו. אין לנו ניסיון בה. אנחנו 'חדשים בתחום'. מעולם לא הרעיפו עלינו כזאת אהבה. אנחנו רגילים ששונאים אותנו. עם זה אנחנו יודעים להתמודד טוב. טוב מאד אפילו. אבל ככה? עם כזאת חמלה ואהבה?!
השמאל הפרוגרסיבי כבר לא מדבר על 'שלום'. כי הנחת יסוד של השלום היא 'הודאה במקצת' לכך שיש אותי ויש אותך ובשביל לחיות יחד אנחנו צריכים להתפשר. הוא איננו רוצה שתי מדינות לשני עמים. אלא מדינה אחת לכולם. לא מדינת ישראל יהיה שמה אלא מדינת האהבה לכל אזרחיה. ללא הבדל גזע דת ומין. כי אין באמת הבדל כזה. הכול זה פיקציה תוצר של הבנייה חברתית שאנחנו בעוכרינו גידלנו וטיפחנו אותה.
מלבד הקיצונים והפורעים שיש בכל מחנה שהם 'נחלת היהודים והערבים כאחד' (הורביץ, על ההתפרעויות בהדסה). מלבדם, הרוב הדומם בסך הכול רוצה לחיות כאן בשקט. מה זה משנה תחת איזה דגל ? דגל ישראל. דגל אש"ף או דגל חמאס. העיקר שיהיה כאן שקט ומי שיעז להפר את השקט הזה ננקוט בו ביד קשה. עם שלוש סימני קריאה!!! שמעתם?! (משום מה, גם לכם זה לא נשמע לא כ"כ מאיים?! ראו ערך שרות ההגנה של המערב המאיימות יום יום בקולן הערב על שר ההגנה הרוסי..).
הרוחות הזרות והרעות הללו מנסרות בחלל האוויר יום יום. שעה שעה. הם מכות בנו, מכרסמות אותנו ואוכלות אותנו מבפנים. כמו מחלה ממארת הם מתפשטות בלי שהגוף הלאומי שלנו שם אליהן לב. הם רוצים לאבד מאיתנו הכול. לטשטש את הזהות העצמית, הלאומית והיהודית שלנו.
משפחה לא חייבת להיות עם אבא ואמא. צה"ל איננו כבר 'צבא ההגנה לישראל' או צבא העם אלא צבא האזרחים, דרוזים יהודים וערבים כאחד. משטרת ישראל אחרי 74 שנה גאה להציג (יפה, עדין נשמר שמה כ'משטרת ישראל') את כמות השוטרים הערבים שלה.
תפקידה ויעודה החדש של המשטרה הוא להביא את השלום המיוחל למזרח התיכון החדש. לא עוד רוחות של מלחמה ומבולקה. תפקידה הוא אך ורק 'להפריד בין הניצים' ולטפל ב 'פורעים' ובקיצונים שקיימים בכל מחנה. אותם צריך למגר ולא לתת להם להשתלט על השיח הערכי והאוהב.
עבאס הוא לא פילגש, הוא אחד משלנו. עבאס זה אח. הח"כ הערבי הראשון שביקר בבית הכנסת מנופץ לרסיסים בלוד! הייתם מאמינים?! עזבו את זה רגע, שהמצביעים שלו הם אלה שחיבלו בו. תתרכזו במטרה. כוונתם הייתה לטובה אך מעשיהם אינם רצויים. הם באמת סובלים מדיכוי אזרחי עמוק. לאורך שנים מדינת ישראל הזניחה אותם ולא השלימה עם קיומם כאן.
בפעם הבאה נלמד אותם להתפרע בצורה קצת יותר אלגנטית.
ואז מגיעה חברת הכנסת רינא זועבי והורסת את החגיגה הצבעונית. היא מרגישה שמשהו כאן מסריח. בניגוד למנסור עבאס היא אומרת את האמת בפרצוף - היא לא מוכנה לקפל אף דגל. יש לה את הר הבית והיא מאמינה במוחמד וברמדאן. מבחינתה שוטרים לא יעזו לגעת בערבים והומואים לא יקבלו הכרה ולא זכויות.
מעניין איזה רעיון יציעו יאיר לפיד וחבריו לרינא זועבי בראשם הקודח? מעניין איזה הנדסת תודעה חדשה הם ישלפו לה מהכובע? זה לא יהיה להם קל. האם גם אותה הם יצליחו לשבות בקסם הפרוגרסיבי?!
מחכה ליום שחברנו הטובים, 'אנשי הימין', אלה שעוד ריחות של אידואלגיה, ערכי אמת ונצח עוד נישאים על כתפיהם יפנימו שהם בסך הכול חותמת גומי של ניסיון חיסול למדינת ישראל מהשורש. ניר, עדין לא מאוחר.
הכותב, הרב ישראל אביטן ר"מ בישיבת גבעת אולגה