הדגל שלי

בימים האחרונים החלה סערת הנפת הדגל, כאשר מפגינים רבים הניפו את דגלי אשף, לציון יום הנכבה בקמפוס אקדמי.

אותה הנפה הייתה באישור הנהלת המוסד האקדמאי ונעשתה לאחר הנפת אותם דגלים באירועים והמחאות השונות הפוקדים אותנו, כאין הלווייתה של הכתבת שירין אבו עקלא. המשמעות של אותם דגלים אינה דבר פעוט של פיסת בד צבועה בצבעים גרידא, אלא אותו רצון הטמון בחובו.

בכל מהלך ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא את אותו אקט של ניצחון כאשר לאחר מאבקים עיקשים ורווי דם, אותה פיסת בד בעלת צבעים וסמלי מעצמות שונות, הונפה בראש התורן כסמל לניצחון. או לחילופין אותה פיסת בד לבנה אשר הונפה כסימן לכניעה על ידי הצד השני.

הנפת דגלה של מדינה, הינה הזדהות לאומית קולקטיבית בעלת שאיפות לאומיות. כאשר הלב מתרחב מגאווה בעת הנפת הדגל בעתות של שמחה, ניצחון, ואירועים שונים לצד ההמנון, או לא עלינו, הורדת הדגל לחצי התורן בעתות משבר ואסון, כאקט סימבולי המבטא את ההשתייכות העמוקה של הסובבים והתייחדות לאומית עם העצב האופף אותנו.

בכל סכסוך בין שתי קבוצות אתניות על פיסת קרקע, הדגלים מוצבים בראש התורן ומתנופפים ברוח בגאון ובעוז, כאשר מטרתם להציג ולסמן הייטב את המעמד והשטח של כל אחד מהצדדים.

הנפת דגל אויב, בתוך שטח ריבוני של מדינת ישראל חייב להיפסק ולהיות מוקע מכל קצוות הקשת. הרי לא יעלה על הדעת להניף דגל של מיעוט אתנית בשטח מדינה ריבונית. האם הבסקים, היו מניפים דגלם ברחובותיה של ספרד וזאת ללא תגובה הולמת של הממשל? האם הנפת דגל אירלנד ברחובותיה של הממלכה, היה מתקבל בחיוך ואהדה מצד הבריטים?

השתיקה של הרוב הישראלי, אל מול הנפת דגלי אש"ף בכל הזדהות, היא אצבע בעין לדמוקרטיה הישראלית. היהודים החיים בארץ ובעולם רואים את מדינת ישראל כמולדת העם היהודי. מדינתנו אשר הוקמה לפני 74 שנים, היא חזון הנביאים והגשמת הבטחה לעם היהודי לשוב לארצו ולמולדתו לאחר 2000 שנות גלות. העם היהודי בנה מדינה לתפארת, הקים יישוביים והפריח את השממה, תוך שהוא מסלק את המנטליות הגלותית והרכרוכית שאפיינה אותו בגלותו בעולם.

ההתעסקות האין סופית בהמנון הלאומי, בחוק הלאום, בהנפת הדגל ועוד, איינה משרתת אותנו כעם, אלא מעודדת את אויבנו במאבקם. עם ההבנה שאין באפשרותם לשלוט בנו, הם יקבלו על עצמם את מעמדם כמיעוט בעל זכויות. דברים הזכורים הייטב לכל מי שלמד, את קיר הברזל של ז'בוטינסקי בשיעורי האזרחות.

אני עומד נפעם אל מול אזרחי ארה"ב אשר כמעט בכל חצר בית מתנוסס לו דגל ארה"ב כל ימות השנה בגאווה.

כולי תיקווה שכל בית בישראל ישים דגל על מפתן דלתו, וכל נהג הנוסע בכבישי ארצנו אשר ברכבו מתנוסס דגל, לא יהיה עם תהיות בליבו האם האזור הזה בטוח או שמא עדיף להוריד את הדגל מחשש לחייו בשל אותם קומץ לאומי מוסת. שכל הפוגעים בסמלי המדינה ובכללם הדגל, שורפים קורעים מבזים, יענשו בהתאם למען יראו ויראו כל מבקשי רעתנו כי אנו חזקים, איתנים ונחושים לשמור על ביתנו ועצמאותנו ולא ניתן פרס לאותם מחבלים ומשלחיהם.

לסיכום, דגל כחול לבן, הוא הדגל שלי! שלנו! של כולנו! הנפת דגל ישראל בכל מקום ובכל שעה, הוא סמל לחירות, עצמאות וגאווה. הוא הכבוד אותו אנו רוחשים לאותם נופלים, גיבורים וגיבורות אשר חרפו נפשם במטרה אחת כדי שנוכל להניף בגאון ובעוז את דגל מדינתנו, מדינת ישראל.

סטיב בלחסן, דוקטורנט במדעי המדינה, התמחות באיראן