"גם המובן מאליו, צריך שייאמר לפעמים," אמר רה"מ לשעבר מנחם בגין, ודומה שאין עיתוי מתאים יותר לומר את המובן מאליו מאשר יום ירושלים.
זהו עיתוי סמלי המאפשר פעולה סמלית, אך רווייה במהות: הנפת דגל ישראל בערש לידתה של היהדות – העיר העתיקה בירושלים. דווקא הפעולות הסמליות, הקטנוניות לכאורה האלה, הן אלה המחברות אדם לאמונה, למקום ולמקורות. מכאן חשיבותן העצומה.
האדם בשר ודם זקוק לפעולה מתווכת בינו לבין רעיונות ערטילאים וגדולים ממנו כמו ריבונות או מקום. בערב שבת מברכים "המוציא לחם מן הארץ". נכנס מאוזן אחת, יוצא מהשנייה – אך החלה הטבולה במלח מתפצפצת בפה, ותהליך החיבור מגיע להשלמה. "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנו", מקוננת מגילה איכה, אך רק כאשר המילים מתחברות לתחושת המצוקה הפיזית בצום המונע מהגוף את שגרתו, מגיע האדם להבנה.
פעולה מתווכת זו דרך החומר פוגשת את האדם בכל פינות החיים בפעולות סמליות, החל במצות בפסח המחברות ליציאת מצרים וכלה בהנפת דגלי הלאום בהתייחס לשיבת ציון. המעמידים פנים שאלה פעולות שוליות, מכעיסות ומיותרות – לא קישרו זאת מעולם ליין טוב המהווה תירוץ לקירוב חברתי, או לחיבור שיוצרת מוסיקה קאמרית בנגינה משותפת. הם לא מחברים את המשמעות הטמונה בפעולה למסר הגדול שהיא משרתת.
הבעיה העיקרית של המתנגדים הפעילים והקולניים למצעד הדגלים איננה מצויה בתוואי שעובר דרך שער כזה או אחר וגם לא בגורמי שוליים שמצטרפים אליו. זוהי רק העילה שמכסה על הסיבה האמיתית: התנגדות יסודית ללאום, כלומר לזהותה של ישראל לא רק כדמוקרטיה, אלא כמדינת הלאום של העם היהודי שמגלמת זהות זו בחוקיה ובריבונותה.
זרמים פרוגרסיביים ובינלאומיים, שחלחלו אט אט מארצות הברית שם הם מסמנים כמטרה פסלים של אבות האומה האמריקאים או את קיומם של גבולות בין-מדינתיים בתור סמל לגזענות, צוברים השפעה הולכת וגדלה בתור טון בשיח הציבורי. הם מנתחים כל מרכיב בסיסי בריבונות ובלאום דרך משקפיים פוסט-מודרניות שרואות בו חתירה תחת תרבות הצרכנות, הפייסנות וקניית השקט. קהל היעד שלהם איננו אידיאולוגים, אלא דווקא הרוב השקט: הישראלי הממוצע, היומיומי, שקם לעבודה וטרוד בגן של הילדים ובאוטובוס ליוגה בערב. אלה מטרה נוחה מאוד לטקטיקת "לא נעים להיות רוב", כמאמרה של נעמי שמר.
פה טמונה הסכנה העיקרית: הכרסום ההדרגתי והשיטתי באתוס הלאומי דרך החלת נורמות חברתיות חדשות שמוציאות אט-אט סמלים כמו הדגל מגבולות הנורמה המקובלת. מובן שרוב הישראלים, כולל נבחרי ציבור מהמרכז ומהשמאל המתון שמתנגדים למצעד, לא רואים את דגל ישראל כביטוי לגזענות ולעליונות. אמירות כאלה עודן קשות לעיכול בקרב הציבור הרחב (אל דאגה, זה השלב הבא באסטרטגיה). כרגע, הם מרוכזים בטקטיקה קלה הרבה יותר לעיכול: קניית שקט.
זהו מסלול עוקף להתנחלות בלבבות של הרוב השקט: לא משכנעים אותם שהנטיעות בנגב, עלייה להר הבית, דגל הלאום ואף להתגורר ביפו ובלוד אינם בלתי-תואמים לאג'נדת "מדינת כל אזרחיה", חלילה; פשוט כרגע, ממש בעיתוי הזה, הם לא מתאימים. המצב הביטחוני רגיש מדי, העיתוי בעייתי והמיקום נפיץ, הם טוענים. אותו סטנדרט שחל על הרוב, כמובן, אינו חל על המיעוט: תושביה היהודים של רמת אשכול "מייהדים את לוד", אך באותה נשימה ערביי העיר מסתובבים בחופשיות בכל רחובותיה וקונים נדל"ן היכן שברצונם. שירת התקווה בטקס חלוקת תואר בקמפוס מוחלפת ב"אני ואתה נשנה את העולם" כדי לא לפגוע ברגשות המיעוטים, אך באותה נשימה קריאות "בדם ואש נפדה את אל-אקצא" ביום הנכבה באותו קמפוס ממש מוכלות ומתקבלות. אותם גורמים יצאו בצדק נגד ביטול מצעד הגאווה בנתיבות בשל איומים; אך באותה נשימה, היו בעד ביטול מצעד הדגלים בירושלים מסיבות זהות ממש. הנפת אלפי דגלי חמאס על הר הבית תוך קריאות אנטישמיות והצהרות תמיכה במחמד דף אינן בעייתיות כמו "טרור יהודי" – יהודים שעולים להר בפסח עם דגלי ישראל ונעצרים מייד. הכל, כדי לקנות עוד יום של שקט.
זו השיטה: הטיפה חוצבת מסלע לא מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה. כך, לאט לאט, כל "עז" כזו מסומנת בתור מטרה, פרובוקציה, "תנודה המפריעה לשקט". יש נבחרי ציבור שטוענים שישראלים מחפשים לחיות בשקט חיים של הנאה, וכך ממסגרים כניעה להתפרעויות בנגב בעת הנטיעות בתור "היגיון בריא". זו טעות חמורה. ישראלים לא מחפשים שקט; הם מחפשים משמעות.
התנהגות כזו של פייסנות ורפיסות איננה מגדילה את מרחב התמרון האסטרטגי של ישראל. בניגוד למה שמסופר, קניית שקט לא דוחה את העימות, להיפך – היא מזמינה אותו. ראיית הזהב היא בדיוק הדיון סביב מצעד הדגלים לפני שנה: מערכת הביטחון לא הייתה מעוניינת בבלאגן במשמרת שלה, שינתה את תוואי המצעד כדי שלא יעבור בשער שכם ואף שקלה לבטלו כליל, רק בשל איומי חמאס – ועדיין, חמאס ירה על ירושלים וערביי העיר קיימו התפרעויות אלימות.
במקביל, ההתרעה שהורדת הדגל בירושלים תוביל להורדת הדגל ביתר הארץ, על משקל השולט בהר שולט בארץ, התקבלה בביטול ובזלזול במרחבי התקשורת והטוויטר. זה לעולם לא יקרה, טענו, מדובר רק בשער שכם או ב"התרעות נקודתיות". אך המצב כיום הוא תוצאה ישירה של הרפיסות דאז, והיה קל לצפות אותו: אלפי דגלי פלסטין ללא גרם של הרתעה, בקמפוסים בתל אביב ובבאר שבע, ברחובות לוד ובירושלים, פוגשים מאבטחים שאוסרים על סטודנט להיכנס לקמפוס עם דגל ישראל.
אותו עיקרון חל לגבי איראן, שאמנם זעמה על יציאת טראמפ מהסכם הגרעין אך לא העזה להפר את התחייבויותיה; רק בתקופת ממשל ביידן, שחתר לקניית שקט דרך הסכם הגרעין, התרופפה ההרתעה והתבצעה עיקר העשרת האורניום.
יש בשיח הישראלי בלבול מכוון בין סיבה לתוצאה, במסגרתו הפרוגרסיבים מפילים את האשמה במצב לא על חתרנות אסלאמיסטית, אלא על אותם סמלים לאומיים שהם מערערים בתחכום ובשיטתיות. זהו בדיוק תהליך הכרסום הבלתי מודע בחיבור של עם ישראל לזהותו ולארצו. לא דרך אמירות קיצוניות; דרך הכנסת נורמות חדשות לשיח באופן הגיוני לכאורה, שרוב הישראלים לא יזהו בתור תהליך מסוכן של ניתוק מכוון מזהות. האויב מחפש לייצר משוואת הרתעה ג'יהאדיסטית שהפרוגרסיבים מתרגמים למשוואת הרתעה חברתית.
כניעה לאיומים ולסחטנות היא אסטרטגיה מנותקת מהמזרח התיכון, בבחינת ציפייה ללכת בגשם מבלי להירטב. אך יש פה הרבה מעבר לכיבוי שריפות של אירוע נקודתי: זוהי מלחמת התשה שאסור לנו להיכנע לה. דגל ישראל הוא ביטוי לאתוס לאומי, שהוא מרכיב יסודי בביטחון הלאומי – לא רק "כיצד נלחמים", אלא "לשם מה נלחמים?". קשה לראות זאת בתרבות הפוליטית קצרת-הטווח של ישראל של שנת 2022, אך הרבה מאוד נמצא על כף המאזניים. העולם המערבי התמכר לשקט, ודווקא ישראל יכולה להיות מגדלור של תקווה לערכים ולזהות. בדיוק בגלל זה אנו מתייצבים עם דגלי ישראל כדי לחזק לא רק את עצמנו, אלא את הרוב הגדול בציבור שזקוק להפגנת עוצמה זו. אחרת, מאיזו סיבה אנחנו בירושלים – כדי להעביר את היום, או כדי לשוב לציון?
הכותב: ראש מחלקת המחקר, תנועת "הביטחוניסטים"