"פיגוע מוצלח מאוד"
לעתים קרובות, בעיקר אחרי פיגועים גדולים, יש בי צד הדורש בתוקף לצמצם את היקף הדיווחים על הפיגוע. השידורים הקשים, תמונות ההיסטריה והכאב, מספרי הנפגעים ההולכים ומתרבים בכל רגע - כל אלה מטפחים את המורל והמוטיבציה בצד האויב, ובכך גורמים לנו נזק ביטחוני עצום. נדמה לי, שנכון יותר היה להסתפק בעדכונים קצרים ויבשים, ובעיקר להוציא את תוכניות הבידור מלוח המשדרים לטובת, נניח, שירים שקטים.
אבל גם במצב הקיים היום, כשכתבי החדשות מגרדים את פצעינו במשך שעות אחרי פיגועים גדולים, עדיין יש דברים שאפשר לצפות מהם. העיתונאים חייבים להבין את הכוח הטמון בפיהם להשפיע על יחסי הכוחות הנפשיים בינינו לבין הפלשתינים. לא רק להיקף הדיווח מהפיגוע יש משמעות, אלא גם לסגנון, למצב הרוח, ולא פחות חשוב - לטרמינולוגיה.
השבוע, אחרי הפיגוע הכפול בתל-אביב, התבטא אחד ממגישי הרדיו באופן שהקפיץ לי את הפיוזים: "אין ספק שזהו פיגוע מוצלח מאוד, פיגוע איכותי, פיגוע מורכב". לא בפעם הראשונה מנתח עיתונאי פיגוע כאילו היה סרט קולנוע סקנדינבי, תוך שימוש בביטויים בעלי קונוטציה חיובית מדי.
לא נעים לציין, אבל קשה לי יותר להתרגל למינוח כמו 'פיגוע איכותי' מאשר לפיגוע עצמו. האמת היא, שאין שום דבר איכותי ברצח המוני, וזאת גם לא פעולה מי-יודע-מה מורכבת. אפילו הצירוף "פיגוע מוצלח" נשמע צורם. פיגוע התאבדות בקרב אנשים וילדים תמימים הוא מעשה ברברי, פחדני וגזעני. אם רוצים דווקא לתאר את היקף הפיגוע, אפשר לעשות זאת גם במינוחים אובייקטיביים (מה דעתכם על "פיגוע גדול"? גאוני, לא?). גם כך הרים הטרור את ראשו ביום זה, ואין צורך עוד להוסיף ולהניח עליו כתרים.
גם לנעמי מותר לשתוק
למרות שאחד מתפקידיה העיקריים הוא הביקורתיות, פעמים רבות חוטאת התקשורת הישראלית באימוץ מוחלט של הנחות יסוד, מבלי לערער עליהן או לבחון את מידת נכונותן. הנה כמה משפטי-מחץ שנטחנו לאחרונה בתקשורת והתקבלו על ידה כתורה למשה מסיני, בצירוף הסתייגותו המיידית של כותב מדור זה:
א. "לאיש ציבור אסור לשמור על זכות השתיקה". זוהי טענה לא מוסרית. זכות השתיקה ניתנת לכל אזרח הנחקר באזהרה, כדי לסייע לו להתמודד עם הטריקים והשטיקים של חוקרי המשטרה. הזכות נובעת מחשש שהנחקר יודה במעשה שלא ביצע, והרי חשש זה קיים גם כשמדובר באיש ציבור. בן דודו של המשפט הראשון הוא הטיעון האווילי: "למה נעמי בלומנטל שותקת אם אין לה מה להסתיר?". להזכיר לכולם: זכות השתיקה לא נוצרה בשביל אנשים שיש להם מה להסתיר, אלא בשביל אנשים שאין להם מה להסתיר.
ב. "נבחרת הנכים מביאה לישראל לא פחות כבוד מאשר זכייה בגביע אירופה של מכבי תל-אביב". קשה שלא לאהוב ולהעריץ את השחיינים הנכים שלנו, הן בזכות כוח הרצון ושאר-הרוח שלהם, והן בזכות יכולתם להגיע להישגים גדולים בלי לשחד אף חבר מרכז. אבל עם כל הכבוד למאתיים המדליות של קרן ליבוביץ', הכבוד שהיא עושה לנו בעולם הוא בסך הכול די מוגבל, ובוודאי קטן יותר ממה שעשו לנו הערלים האפמן ופארקר. אי אפשר להשוות את הפופולריות של ספורט הנכים לזו של הכדורסל האירופי. ומי שלא מסכים, מוזמן לשלוח לי בפקס שם של ספורטאי נכה לא ישראלי אחד.
ג. "פרשנים מעריכים, כי עליית הדולר נובעת מהשלמת הכנותיה של ארצות-הברית למלחמה עם עיראק". הסבר מעניין, במיוחד לאור העובדה שרק לפני חודש - לדעת אותם פרשנים - ההכנות למלחמה עם עיראק הביאו לירידת הדולר. אני חולם על היום, שבו יעלה הכתב הכלכלי לשידור ויודיע: "הדולר ירד היום בשלוש עשיריות האחוז, והאמת היא שלאף אחד כאן אין מושג למה".
ד. "לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל אסור לנהוג באלימות כלפי אוהד המתגרה בו". נו, באמת. אפשר לחשוב שקפטן נבחרת הוא לפחות תואר אצולה. קפטן בכדורסל הוא בעיקר האיש שמניף גביעים, מתווכח עם שופטים ומארגן שביתות שחקנים. לעתים קרובות אדם מתמנה לקפטן בגלל תכונותיו כמנהיג, אבל אף שחקן לא מתמנה למנהיג בגלל תכונותיו כקפטן. חוץ מזה, אם תואר הקפטן הוא באמת כל כך מכובד, לא ייתכן שכל זב חוטם בן 17 יתגרה בקפטן ויחלל את זכר אביו, ואילו זה ימחל על כבודו וישתוק.
יודע את מקומי
זוג חברים התארח אצלנו באחת מסעודות השבת. אחרי ששוחחנו ארוכות בענייני דיומא ("למי אתה מצביע?"; "את חייבת לתת לי את המתכון של הפשטידה"; "אני עדיין מתלבט בין המפד"ל לליברמן"; "אני אבקש בשבילך את המתכון בחנות שבה קניתי אותה"), נזכרתי שחברינו הביאו עימם את צאצאם בן השנתיים. הסתובבתי וראיתי את הינוקא יושב על השטיח ומשחק בקוביות משחק גדולות שהוכנו שם מבעוד מועד.
"ירון שלכם מאוד שקט", החמאתי לבני הזוג.
"הגיע הזמן", נאנחה אמו של הקטן, "בזמן האחרון הוא בוכה בלי הפסקה. כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא נורמלי אצלו".
העפתי מבט מודאג בילד. אם הוא שמע את דבריה של אמו, אין ספק שנורמלי הוא כבר לא יהיה.
"זה לא רק הבכי", הוסיף חברנו, האב הצעיר, "הוא גם הולך מכות עם כולם. ירון הוא ילד מאוד קשה".
"תיזהרו, נראה לי שהוא מקשיב", אמרה אשתי. מסתבר שלא רק אני חששתי מהעניין.
"מה פתאום", הגיבה ידידתנו בביטול, "כשירון משחק בצעצועים שלו, העולם מת". והבעל
הוסיף: "אני לא חושב שהוא מבין מה אנחנו מדברים".
"למרות שהמטפלת בטוחה שהוא גאון", אמרה האשה.
"כי יחסית אליה, הוא איינשטיין", הגיב האיש, והשניים המשיכו להחליף ביניהם חוויות על המטפלת של ירון. אני עדיין חששתי שהילד שומע את השיחה, והחלטתי לנסות אותו. "ירון, אולי אתה רוצה לאכול עוגה?" שאלתי.
"תי'תי איית מ'ביות", ענה הקטן בלי למצמץ, והוריו חזרו להביט בו.
"בנית בית מהקוביות?" תרגמה האם בחביבות, "כל הכבוד!". אני וזוגתי הבטנו זה בזה ונשמנו לרווחה. נכון שה'בית' שבנה הילד מקוביות נראה יותר כמו סוג נדיר של נחש צפע, אבל לפחות הוא לא שמע מה נאמר עליו קודם לכן. אולי בכל זאת הוא יסתדר בחיים בלי טיפול פסיכולוגי.
"ירון", פניתי אליו שוב בטון מתיילד, "יש עוגה למנה אחרונה. אתה רוצה עוגה טעימה מאוד-מאוד?"
ירון קם מהשטיח, ניגש אליי וחבט בעוצמה בגבי. "אית לך, 'ני אטן". אמר, ושני הוריו החווירו.
"מה, מה הוא אמר?" שאלתי תוך שאני מתקפל מעוצמת המכה.
"אני לא בטוחה", מלמלה האם, "אבל נדמה לי שהוא אמר: 'יחסית אליך, אני איינשטיין'".
לעתים קרובות, בעיקר אחרי פיגועים גדולים, יש בי צד הדורש בתוקף לצמצם את היקף הדיווחים על הפיגוע. השידורים הקשים, תמונות ההיסטריה והכאב, מספרי הנפגעים ההולכים ומתרבים בכל רגע - כל אלה מטפחים את המורל והמוטיבציה בצד האויב, ובכך גורמים לנו נזק ביטחוני עצום. נדמה לי, שנכון יותר היה להסתפק בעדכונים קצרים ויבשים, ובעיקר להוציא את תוכניות הבידור מלוח המשדרים לטובת, נניח, שירים שקטים.
אבל גם במצב הקיים היום, כשכתבי החדשות מגרדים את פצעינו במשך שעות אחרי פיגועים גדולים, עדיין יש דברים שאפשר לצפות מהם. העיתונאים חייבים להבין את הכוח הטמון בפיהם להשפיע על יחסי הכוחות הנפשיים בינינו לבין הפלשתינים. לא רק להיקף הדיווח מהפיגוע יש משמעות, אלא גם לסגנון, למצב הרוח, ולא פחות חשוב - לטרמינולוגיה.
השבוע, אחרי הפיגוע הכפול בתל-אביב, התבטא אחד ממגישי הרדיו באופן שהקפיץ לי את הפיוזים: "אין ספק שזהו פיגוע מוצלח מאוד, פיגוע איכותי, פיגוע מורכב". לא בפעם הראשונה מנתח עיתונאי פיגוע כאילו היה סרט קולנוע סקנדינבי, תוך שימוש בביטויים בעלי קונוטציה חיובית מדי.
לא נעים לציין, אבל קשה לי יותר להתרגל למינוח כמו 'פיגוע איכותי' מאשר לפיגוע עצמו. האמת היא, שאין שום דבר איכותי ברצח המוני, וזאת גם לא פעולה מי-יודע-מה מורכבת. אפילו הצירוף "פיגוע מוצלח" נשמע צורם. פיגוע התאבדות בקרב אנשים וילדים תמימים הוא מעשה ברברי, פחדני וגזעני. אם רוצים דווקא לתאר את היקף הפיגוע, אפשר לעשות זאת גם במינוחים אובייקטיביים (מה דעתכם על "פיגוע גדול"? גאוני, לא?). גם כך הרים הטרור את ראשו ביום זה, ואין צורך עוד להוסיף ולהניח עליו כתרים.
גם לנעמי מותר לשתוק
למרות שאחד מתפקידיה העיקריים הוא הביקורתיות, פעמים רבות חוטאת התקשורת הישראלית באימוץ מוחלט של הנחות יסוד, מבלי לערער עליהן או לבחון את מידת נכונותן. הנה כמה משפטי-מחץ שנטחנו לאחרונה בתקשורת והתקבלו על ידה כתורה למשה מסיני, בצירוף הסתייגותו המיידית של כותב מדור זה:
א. "לאיש ציבור אסור לשמור על זכות השתיקה". זוהי טענה לא מוסרית. זכות השתיקה ניתנת לכל אזרח הנחקר באזהרה, כדי לסייע לו להתמודד עם הטריקים והשטיקים של חוקרי המשטרה. הזכות נובעת מחשש שהנחקר יודה במעשה שלא ביצע, והרי חשש זה קיים גם כשמדובר באיש ציבור. בן דודו של המשפט הראשון הוא הטיעון האווילי: "למה נעמי בלומנטל שותקת אם אין לה מה להסתיר?". להזכיר לכולם: זכות השתיקה לא נוצרה בשביל אנשים שיש להם מה להסתיר, אלא בשביל אנשים שאין להם מה להסתיר.
ב. "נבחרת הנכים מביאה לישראל לא פחות כבוד מאשר זכייה בגביע אירופה של מכבי תל-אביב". קשה שלא לאהוב ולהעריץ את השחיינים הנכים שלנו, הן בזכות כוח הרצון ושאר-הרוח שלהם, והן בזכות יכולתם להגיע להישגים גדולים בלי לשחד אף חבר מרכז. אבל עם כל הכבוד למאתיים המדליות של קרן ליבוביץ', הכבוד שהיא עושה לנו בעולם הוא בסך הכול די מוגבל, ובוודאי קטן יותר ממה שעשו לנו הערלים האפמן ופארקר. אי אפשר להשוות את הפופולריות של ספורט הנכים לזו של הכדורסל האירופי. ומי שלא מסכים, מוזמן לשלוח לי בפקס שם של ספורטאי נכה לא ישראלי אחד.
ג. "פרשנים מעריכים, כי עליית הדולר נובעת מהשלמת הכנותיה של ארצות-הברית למלחמה עם עיראק". הסבר מעניין, במיוחד לאור העובדה שרק לפני חודש - לדעת אותם פרשנים - ההכנות למלחמה עם עיראק הביאו לירידת הדולר. אני חולם על היום, שבו יעלה הכתב הכלכלי לשידור ויודיע: "הדולר ירד היום בשלוש עשיריות האחוז, והאמת היא שלאף אחד כאן אין מושג למה".
ד. "לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל אסור לנהוג באלימות כלפי אוהד המתגרה בו". נו, באמת. אפשר לחשוב שקפטן נבחרת הוא לפחות תואר אצולה. קפטן בכדורסל הוא בעיקר האיש שמניף גביעים, מתווכח עם שופטים ומארגן שביתות שחקנים. לעתים קרובות אדם מתמנה לקפטן בגלל תכונותיו כמנהיג, אבל אף שחקן לא מתמנה למנהיג בגלל תכונותיו כקפטן. חוץ מזה, אם תואר הקפטן הוא באמת כל כך מכובד, לא ייתכן שכל זב חוטם בן 17 יתגרה בקפטן ויחלל את זכר אביו, ואילו זה ימחל על כבודו וישתוק.
יודע את מקומי
זוג חברים התארח אצלנו באחת מסעודות השבת. אחרי ששוחחנו ארוכות בענייני דיומא ("למי אתה מצביע?"; "את חייבת לתת לי את המתכון של הפשטידה"; "אני עדיין מתלבט בין המפד"ל לליברמן"; "אני אבקש בשבילך את המתכון בחנות שבה קניתי אותה"), נזכרתי שחברינו הביאו עימם את צאצאם בן השנתיים. הסתובבתי וראיתי את הינוקא יושב על השטיח ומשחק בקוביות משחק גדולות שהוכנו שם מבעוד מועד.
"ירון שלכם מאוד שקט", החמאתי לבני הזוג.
"הגיע הזמן", נאנחה אמו של הקטן, "בזמן האחרון הוא בוכה בלי הפסקה. כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא נורמלי אצלו".
העפתי מבט מודאג בילד. אם הוא שמע את דבריה של אמו, אין ספק שנורמלי הוא כבר לא יהיה.
"זה לא רק הבכי", הוסיף חברנו, האב הצעיר, "הוא גם הולך מכות עם כולם. ירון הוא ילד מאוד קשה".
"תיזהרו, נראה לי שהוא מקשיב", אמרה אשתי. מסתבר שלא רק אני חששתי מהעניין.
"מה פתאום", הגיבה ידידתנו בביטול, "כשירון משחק בצעצועים שלו, העולם מת". והבעל
הוסיף: "אני לא חושב שהוא מבין מה אנחנו מדברים".
"למרות שהמטפלת בטוחה שהוא גאון", אמרה האשה.
"כי יחסית אליה, הוא איינשטיין", הגיב האיש, והשניים המשיכו להחליף ביניהם חוויות על המטפלת של ירון. אני עדיין חששתי שהילד שומע את השיחה, והחלטתי לנסות אותו. "ירון, אולי אתה רוצה לאכול עוגה?" שאלתי.
"תי'תי איית מ'ביות", ענה הקטן בלי למצמץ, והוריו חזרו להביט בו.
"בנית בית מהקוביות?" תרגמה האם בחביבות, "כל הכבוד!". אני וזוגתי הבטנו זה בזה ונשמנו לרווחה. נכון שה'בית' שבנה הילד מקוביות נראה יותר כמו סוג נדיר של נחש צפע, אבל לפחות הוא לא שמע מה נאמר עליו קודם לכן. אולי בכל זאת הוא יסתדר בחיים בלי טיפול פסיכולוגי.
"ירון", פניתי אליו שוב בטון מתיילד, "יש עוגה למנה אחרונה. אתה רוצה עוגה טעימה מאוד-מאוד?"
ירון קם מהשטיח, ניגש אליי וחבט בעוצמה בגבי. "אית לך, 'ני אטן". אמר, ושני הוריו החווירו.
"מה, מה הוא אמר?" שאלתי תוך שאני מתקפל מעוצמת המכה.
"אני לא בטוחה", מלמלה האם, "אבל נדמה לי שהוא אמר: 'יחסית אליך, אני איינשטיין'".