הדשא בכיכר המדינה ירוק יותר. בצהרי יום חורף שטוף-שמש הוא מזמין רביצה נינוחה מתחת לעץ הדקל הנישא, לצד שיחי השושנים הלבנות. קול ציוץ הציפורים הוא הקול הנשמע, והוא הופך את שאון מנועי המכוניות להד מרוחק. כאילו היית בכפר היושב בשוליו של כביש מהיר.
כיכר עצומת ממדים, עגולה למהדרין. בועה כמעט בלתי הגיונית בלבה הצפוני השבע של תל אביב. שיניהם של כרישי הנדל"ן טרם נגסו בה. תכניות הבינוי היו לאחרונה על סדר היום הציבורי, שעה ששתי תכניות הגיעו לשלב הסופי שלפני הבחירה ונמצאו כמובן המתנגדים מכאן ומשם. היכן שהאינטרס הכלכלי גדול, גדול גם המאבק מסביב. וכך, רגע לפני ששנים של הסתבכויות ארגוניות ותכנוניות הגיעו לקצן, רגע לפני שהתכניות לבנות לכיכר קרמו כבר עור וגידים, הגיעו הפולשים ונטו עליה את אוהלם.
אוהלים נגד הממסד
מקום טוב להטות בו אוהל. אלה התמקמו על הקשת הדרומית, במקום שבו שרחוב ויצמן נשפך אל הכיכר. מול הרחוב הרימו שלו מאולתר: "כיכר הלחם". לא לשווא כיוונו אל כיכר המדינה. הנה זו הגדולה והפתוחה, כמו מזמינה, לא רק שיושבת בעיר המרכזית, הרוחשת פעילות ואספרסו, בשכונה שאינה יודעת מחסור, מוקפת חנויות שבחלונן תיקים שעלותם כשכרו החודשי של פועל, אלא גם נושאת את השם המחייב: כיכר המדינה. הנה לכאן, סברו הפולשים, תשא המדינה את עיניה. מכאן נציג לראווה את קלונה, את התנשאותה, את שחיתות מידותיה, את אטימותה ואת קושי לבבה.
באו בקיץ. קבוצה קטנה, מזג אוויר נעים, והתיישבו. בראשם עמד ועדיין עומד ישראל טוויטו מגבעת שמואל. טוויטו הוא בעל ניסיון בהתיישבות חלוצית בלתי חוקית. השליחות איננה ציונית אידיאולוגית כשל התיישבות יש"ע. מהי השליחות? על כך חלוקות הדעות. על כל פנים, על פי טוויטו וחבריו, המדינה אשמה בכל. מה זה הכל? כל מה שלא טוב בעיני מי שבחר לבוא ולהתיישב בכיכר שאינה שייכת לו. ומה לא טוב בעיניהם? הם אינם שבעי רצון ממה שהמדינה מעניקה להם, מהאפשרויות שהמדינה מציבה בפניהם, מהתמיכה הכלכלית שהם זוכים לה מן המדינה.
כל מי ששוחחתי עמו מבין דיירי הכיכר, לצורך הכנת הכתבה, נהנה בצורה כזו או אחרת מכספים המועברים אליו מקופת המדינה. לכולם אין זה מספיק, לכולם טרוניות אל המדינה ומוסדותיה. כולם רואים את השחור, נאחזים בנימוקים מנימוקים שונים באשר למחויבות המדינה כלפיהם, מחויבות שהופרה, לדעתם.
ישראל טוויטו נלחם לדבריו כבר ארבע וחצי שנים. "אני עובר השפלות על ידי הממסד והמערכת. נפצעתי בצבא, ומדינת ישראל התנערה מאחריות. הייתי נאיבי עד שהגעתי לרחוב. יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת 14. הגעתי אתם לרחוב והמדינה ניסתה לקחת לי אותם". המדינה כגוף על דורסני וחורש רע תופיע כחוט השני אצל הדוברים כולם. כולם קופחו על ידה. רבים מהם נכים באחוזים גבוהים. טוויטו מספר כי התחיל לעזור לאנשים מתוך מצוקותיו שלו. התחיל להכיר את המוסדות, את דרכי הפעולה בסבך הביורוקרטי. היה מגיע לכנסת "ועוזר לאנשים בכל מקום בארץ". על מנת לעורר תהודה פתח במסע מחאה למען עבודה בכבוד מול חוות השקמים. משמרת מחאה אחרת הקים מול ביתו של סילבן שלום בסיסמא "בלחם יבש את סילבן נגרש". בגבעת שמואל ליכד תושבים כנגד מנהל מקרקעי ישראל.
כריזמה ללא כיסוי
טוויטו, מנהיגם הבלתי מוכתר של מתנחלי הכיכר, מדבר ברהיטות רבה, בשטף שקשה לעצרו. יש לו סובארו מודל 86 שאותה הוא מחנה בכיכר מול פתח האוטובוס בית שלו, צמוד לבית יותר מכל אדם אחר בתל אביב. סידרו לעצמם כניסת מכוניות אל הבועה העגולה. הוא כריזמטי ובעל פוטנציאל גבוה לעבור טוב מסך. יש בו ממידת העממיות המשרתת אותו כדובר של קבוצה עממית, בשילוב עם התנסחות משובחת ורהיטות.
מרוב רהיטות ותחושת שליחות קשה לו למקד את מחאותיו. אלו, במידה ואכן קיימות, נבלעות בבליל של טענות סמי-פילוסופיות אודות התשתית החברתית הלקויה של מדינת ישראל, אודות הציבור, אודות המנהיגים. טענותיו שובות אוזן, רובן אגב נכונות. אחרי הכל, בשבוע שעבר נבחר מנהיג שידי בנו טבולות בשמנת שמייצר השלטון. שמנת פיגולים שגם חותמת כשרות עליה לא תוכל להכשירה מוסרית. אחרי הכל, מנהלי חברות ציבוריות משתכרים משכורות שאין להגדירן אלא כשחיתות.
העיריות והמועצות המקומיות מתנהלות ללא דין שעה שכספים עוברים בעיקר בין מקורבי צלחת ומשכורות נשפכות לכיסיהם של הולכי בטל הנושאים במשרות של כלום. וזה מאוד מרגיז את טוויטו.
הנושא הרשמי של המחאה הוא 'הבעיה החברתית' מן ביטוי שכזה המעורר סימפאטיה מיידית. כולנו הרי אנשים בעלי לב ושוחרי חברה ושוויון. תחת צמד המילים הזה יכול לחסות כל מי שהגורל לא האיר פנים אליו. כל מי שנכשל במרוץ שכופה החברה המודרנית, כל מי שחייו האישיים הסתבכו, כל מי שלא הצליח לרכוש לו קורת גג משלו, כל מי שישב בהזדמנויות שונות מול העובדת הסוציאלית. וטוויטו, בתור דובר הקבוצה, יורה מילים לכל הכיוונים. העובדים הזרים הם, על פיו, הסיבה לכך שאין עבודה לישראלים. בעלי ההון הם הסיבה לכך שמפעלים מועברים למדינות שכנות, בהן שכר העובדים נמוך בהרבה. הביטוח הלאומי אשם בכך שהקצבאות אינן מספיקות לקיום. הדיור הציבורי אשם בכך שאין אפשרות דיור מכובדת לכל אדם. האחריות האישית מוזזת לקרן זווית, היא איננה קיימת בלקסיקון של טוויטו. ההישרדות בדרך חוקית היא אופציה השמורה בעיקר לחזקים ולעשירים, ואילו החלשים אינם זוכים למספיק תמיכה מן המדינה. "הציבור הישראלי אדיש למצב שלו עצמו. בתוכנו אלפי מקרים קשים של קשישים, נכים, אימהות הנאלצות לעסוק בזנות כדי לפרנס את ילדיהן, פשיעה גואה, אלימות בבתי ספר והרס משפחות". ומתוך כל המכלול הזה, שהוא למעשה המסגרת והתוכן של משרד הרווחה, לא מצליח המאזין לאתר את הנקודה האדומה, את המהות האמיתית של ניסיון המאבק הזה.
הציבור לא נרתם
ואכן, כמעט שישה חודשים של שהות בכיכר ושום סחף ציבורי לא נוצר. התקשורת, הנוטה לשתף פעולה עם מחאות שכאלה, עשתה ועושה כך גם במקרה זה והמחאה איננה ממריאה. היא לא ממריאה כי אין לה כנפיים. ובמקום שלא צומחות כנפיים מן התמיכה, אולי אין כלל בסיס ליצירת תמיכה.
לב יהודי חומל מסייע לנזקק. כך גם יושבי הכיכר זוכים לסיוע מיהודים טובים המניחים אצלם פרטי ריהוט, בגדים ישנים ובעיקר מזון טרי. המזון מגיע יום-יום מבעלי באסטות שוק הכרמל, כולל בשר וחומוס אחלה. המקרר הישן שבאוהל שומר את שדורש קירור, למרות שקר מספיק גם כך. אתם נותנים לבאסטונרים משהו בתמורה? אולי עזרה, ניקיון? "לא, לא נותנים כלום". מקבלים. הרגל נוח.
המחנה מתרכז לצד השביל הציבורי החוצה את הכיכר. השביל ועוד קטע מגונן הוא השטח הציבורי היחיד בכיכר. הבעלות על כיכר המדינה היא פרטית, ומתחלקת בין כמאה וחמישים בעלי מגרשים. השטח משמש לצורכי ציבור ומתוחזק על ידי עיריית תל אביב. עיריית תל אביב היא גם זו המספקת חשמל למקום, והיא זו שסגרה את השאלטר לאחרונה, בעקבות התחברות המתנחלים למערכת החשמל באופן מסוכן. עכשיו השביל שרוי בעלטה עם רדת החשיכה, ואספקת החשמל למקום מגיעה מהגנרטור הרעשני. עדיף בלי הרעש הטורדני, אבל מצד שני זה מגביר את אווירת ההתנחלות. חבית גדולה שבצידה נקרע חלון הפכה לקמין שכונתי, והיא מוזנת בקרשים המלבים אש חזקה ויעילה. באוהל המטבח טלוויזיה ישנה וערוץ שתיים מרצד ברקע.
מסביב אווירה רגועה ביותר. השביל החוצה את הכיכר אינו ציר הליכה משמעותי. מפעם לפעם חולפות זוג קשישות או גבר המטייל עם כלבו. בשעות היום מנסים היושבים לגייס אם לא תמיכה אז לפחות תשומת לב מהעוברים ושבים. פונים לעובר בשביל וכמעט וכופים עליו שיחה. "למה שלא תלכו לעבוד?" משיב להם אחד, "מצוקות יש גם לי, לא רק לכם, אבל אני מתמודד". תשובה עניינית לא קיבל, בקשה לתרומה של "עשרים ליטר דלק לגנרטור" דווקא כן. "שאני אתרום לכם כסף? גם לי אין". "לא ביקשנו כסף, ביקשנו דלק", השיבו לו.
הפרצה בחוק קוראת למשתלטים
לפני כשבועיים פינתה המשטרה מספר קרוונים שהוצבו במקום בעקבות תלונת בעלי הקרקע. קרוון אחד הוכתר על ידי המתנחלים כבית כנסת, אולי כמקדם ביטחון מפני פינוי. מבנה ארעי זה ואחרים פונו. נותרו אלה שהוצבו במקום בקיץ: שני אוטובוסים עם גלגלים שלא נוסעים לשום מקום, אוהלים גדולים על תקן של חדר אוכל, מתנ"ס ואוהלי מגורים מהם אוהלי ברזנט גדולים שיכול אדם לעמוד בהם ברווחה זקוף-ראש ומהם אוהלי שטח דקיקים הפרושים מסביב.
הסיבה לפינוי רק חלק מן המבנים של הפולשים היא חוקית: מותר לבעל המגרש לפנות מיזמתו פלישה לשטחו בתוך 30 יום. לאחר תקופה זו אין לו עוד זכות חוקית, אלא רק באמצעות פנייה לבית המשפט ואז לעירייה (במקרה של שטח ציבורי) או למשטרה. הפולשים ללא ספק מכירים את הפרצה הזו בחוק, שלמעשה מפקירה בעל רכוש בידי בעלי זרוע. השיטה הרווחת בישראל בכל פינה, של הקמת מבנה ארעי בלתי חוקי מסכן שהופך ברבות הימים למבנה של קבע ולקלף מיקוח לעת פינוי, שימשה רבים בעבר והוכיחה את עצמה כמוצלחת ומשתלמת לפולש. הנה כי כן, גם ישראל טוויטו וחבריו לוקים בהיתממות יזומה שעה שהם מדברים על המעשה הבלתי חוקי שלהם, על הפגיעה בנכס של הזולת על מנת לקדם את ענייניהם שלהם. "זה לא שטח פרטי על פי ההגדרה", מסובב טוויטו את המציאות על אצבעו, "יש בעלי מגרשים, אבל תראה כמה כסף העירייה שופכת פה על הגינון והאחזקה, זה כסף פרטי זה? אתה יודע כמה אנשים אפשר לשקם בכסף הציבורי הזה? הרי יכולתי למלא את השטח הזה בנרקומנים. בעלי הקרקע צריכים להושיט לנו יד. אין לנו כוונה לגזול מהם קרקע. הם ביקרו פה. אמרתי להם: אתם שותפים לקידום צמצום הפערים החברתיים בארץ. בסוף זה יהיה גם לטובתכם. אנחנו מבקשים מכם לקחת את היד המושטת". היד המושטת של מי שהתיישב בניגוד לחוק על שטחם לא ממש עושה עליהם רושם. נראה שגם ארגונים חברתיים לא ממש מתרשמים בשלב זה מהמאבק המבוסס על רמיסת החוק.
אל הגרעין הוותיק מצטרפים פה ושם אנשים נוספים. האוטובוס שבכיכר מוריד ומעלה נוסעים. עלי לציין שבשני הביקורים שערכתי במקום היו רוב האוהלים רכוסים ובלתי מאוישים. לדברי טוויטו מתגוררים שם כחמישים איש. להערכתי כמחצית. למקום מגיעים יותר אנשים לעת ערב, מתגודדים, מתחככים בשונה, רוצים לעזור שלא מכיסם. קל לתרום מכיסה המרוחק של המדינה.
ויטק: דווקא רוצה לעבוד
ויטק גר באוטובוס בכיכר. "מאז יום ח"י למחאה". חמישה חודשים. ויטק גורפינקל. אדם. בהתקלף שכבות החומר נותר האדם. ההישרדות היומיומית, הכמיהה אל האנושי, אל הבית שהיה, אל זה שאולי יהיה פעם. לויטק יש אופניים והוא מסתובב אתם ברחבי העיר, יום וגם ליל. נובר בערמות, הופך בפחים. מחפש נחושת וברזל. "הכל אני מוצא. אתה יודע מה שאנשים זורקים? אתמול מצאתי K300 חדש, מלא לגמרי". לויטק יש ידיים מיובלות ושרוטות וציפורניהן ארוכות ושחורות. נוגע בעולם ללא חשש.
לפני שנים עלה לארץ מפולין. היה פחח תעלות מיזוג אוויר. היו שנות שפע יחסי, כולם תיעלו את תקרותיהם למען מזג את מצחם שלא יידע יזע. הזיע הרבה עד שנת 1995. "מאז יש בשוק פחות עבודה, יותר בעלי מקצוע טובים והמחיר ירד לרצפה". ויטק מוגבל, נכה 75%, פיסית ונפשית בחלוקה כמעט שווה, אבל לא מתחמק מעבודה, מבקש אותה. פרוד מאשתו המגדלת את שני ילדיהם. כאן במחנה טוב לו. אנשים ממחנהו סביבו. האוטובוס בו הוא גר מחולק לשלוש יחידות מגורים נפרדות. שתי הדלתות המקוריות פונות לצד אחד, ודלת נוספת נפתחה בצד השני. בלוק עם שלוש כניסות.
בשבוע שעבר הוכה קשות בראשו עם קרש. הלך ברחוב וזרק מילה לחבורת קלפנים המרמים את העוברים ושווים. נפל. "הרגליים שלי נהיו מרגרינה". שותת דם נישא אל ספסל סמוך בידי שלושה רוסים שנזפו בו. אוטובוס סירב להעלות אדם שותת דם, מונית סירבה לקחתו לבית החולים עד שאנשי מג"ב שהזדמנו למקום הצמידו תחבושת אישית לראשו עד שבא האמבולנס. אושפז לשלושה ימים עם שטף דם קל במוח ובעין. הרופא אמר שעם מכה כזאת היה לו הרבה מזל. צמוד לאוטובוס הוא מחזיק עגלת סופרמרקט כחולה. עגלת חייו העמוסה רכוש רחוב. "קניתי אותה מלאה בבקבוקים בשלושים שקל מנרקומן אחד. היה סיפור. הוא רץ אלי אחר כך, שכח בין הבקבוקים את שקית הסם שלו, שבע מאות גרם".
מארק: עושה המהפכות
מארק. שבועיים פה. גר באוהל הירוק. אוהל גדול יחסית, משפחתי. "אבל אני גר לבד כי יש לי שם הרבה ניירת ואני לא רוצה שייגעו. פעם גנבו לי את כל הניירת של שש שנים, לכן לא מכניס מישהו לאוהל".
עלה ממרוקו בשנות השבעים בעליית הנוער, לבדו. גר פה, גר שם, התפרנס. היה מלצר במסעדות. חיפש את מזלו באילת, אז הדרום השכוח. "הייתי מלצר מקצועי. הגעתי במלצרות לטופ שבטופ. בעל עסק ידע שאפשר לסמוך עלי בכל. הייתי עובד רצוף משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה". ערב אחד תקף אותו בסכין נרקומן ברחוב ופגע לו בעורק הצוואר. מארק מת מוות קליני וחזר לחיים. כתבו על זה בעיתון של 1982. הוא לא הכיר את התוקף והתוקף לא הכיר אותו. טירוף, סכין, דם, מוות. התוקף נשפט ונדון לשמונה שנות מאסר. כעבור חודשיים התאבד בכלאו. מארק חי, נע ונד.
"בגלל המוות שלי אני מסתכל על העולם בצורה חיובית. אני אוונגרדיסט. צריך לעשות מהפיכה על ידי חיבור כל הגופים יחד, שלכל אחד יהיה שוויון." את ישראל טוויטו הוא מכיר מזמן. "גרתי אצלו באוטובוס בגבעת שמואל. שם היו תנאים טובים, גם מקלחת". הוא מעריך אותו עד גבול מסוים, אבל קובע "שאינו מספיק מעמיק על מנת להוליך מהפיכות". מארק עצמו דווקא מכיר ביכולתו שלו להגות ולבנות תשתית מהפכנית ישימה. מהפכנות חברתית אשר תציל בסופו של דבר את מדינת ישראל.
במשך היום הוא מסתובב בספריית בית אריאלה, "קורא ובודק למה הגענו למצב כזה". פעם בשבוע הולך לשוחח עם סטודנטים בפקולטות השונות למשפטים "שיעזרו לי בעניינים שלי מול המדינה. אני נכנס להרצאות, שומע. כל יום אני לומד משהו בחיים".
גם הוא נכה 75% ומתקיים על קצבה של כ-2,000 ש"ח בחודש. לכיכר הגיע מאוטובוס מסודר שעומד בצומת ליד נתב"ג בצמוד למגרש לממכר כדים. היה עוזר קצת לבעלים וקיבל את המגורים. לפני כן קיבל מעמידר דירה בערד, התגורר בה שנים אחדות ועזב, לדבריו "בגלל הנרקומנים". מהמדינה שסידרה לו דיור וממנת לו קצבה חודשית הוא מצפה ליותר "בגלל שלא היתה צריכה לשחרר את האיש שתקף אותו, שהוגדר קודם לכן כמסוכן לציבור" הוא גם רוצה להוון את קצבתו ולקבלה בסכום אחד גדול ומיידי. בגלל זה יש לו הרבה ניירת וסטודנטים למשפטים שמתחלפים. "המטרה שלי שמדינת ישראל תהיה מדינה שנותנת זכות קיום לכל אזרחיה". בינתיים הוא מקיים סדנאות המסבירות את משנתו: "אם אתה רוצה לראות אופק, אני רואה אופק. תבוא ותשמע. יש לנו פה סדנא עם אנשי קיבוצים, שהבינו שהם צריכים ללמוד איך לתרום לעצמם. הבינו שהפוליטיקאים לא יצילו אותם מהבוץ. המשימה שלנו היא ללמוד לעקור את הבעיות מהשורש ולא לעשות קוסמטיקה. עיקר הבעיות הן המובטלים והחינוך. התוכנית היא לעשות למובטלים איגוד. כל אחד שמצטרף לאיגוד הופך להיות קבלן משנה ומרוויח על-פי תפוקתו. בחינוך, אני שואף שלכל ילד יהיה חינוך משלו. יש לבנות מכללות במקומות מוכי אבטלה ואז מורים מובטלים יעברו ללמד שם". יש לו גם תכנית לגבי מפעל פניציה בירוחם, שייצר בקבוקי זכוכית ונסגר. "נפעיל את המפעל מחדש עם תשלום הולם לפועלים. נייצר בקבוקים מעוצבים שיימכרו במחיר גבוה. בסביבה יש חומר גלם רב לייצור זכוכית".
מארק, קטן-קומה וכובש בדיבורו האיטי עם המבטא הצרפתי, מעשן הרבה, עד האצבע. מביט בך מעל למשקפיו המונמכים. "אנחנו נילחם עד הסוף ולא נוותר. עד עכשיו לא השגנו כלום. עכשיו אני הצטרפתי לעזור להם בדרך לבניית חברה חדשה. חברה בה יהיו רק שלוש מפלגות. די לסקטוריאליות, לקיטוב, לפילוג. אחדות היא הכוח, אחרת לא נשרוד. העשיר חייב לדאוג לעני".
קטרינה: אומנות ללא בית
קטרינה סטרוגונוב. שם שכמו לקוח מספר של טולסטוי. כמעט כולה רוח שקופה. מדברת בשקט כמו רוח הערב. נערונת בת 23 אבל עם ניסיון חיים עשיר, מכל הטעמים, בעיקר מר. לארץ הגיעה לפני עשר שנים עם אמה, שחקנית תיאטרון. זו חזרה לרוסיה לאחר חמש שנים, ומאז היא כאן לבד. מגיל 13, מרגע שהגיעה, היא עובדת. במקביל סיימה את לימודיה במגמת אומנות וציור. ציירת בחסד. בדיו שחור היא רוקמת על הדף עולמות הבוקעים מתוך צבועים ודובים, רוחשים פעילות כקן נמלים, עמוסים באלפי פרטים מילימטריים. סבלנות של ברזל ונפש מרחיקת ראות. נערה בת 18 בארץ בית שהיא ארץ זרה. לבדה. נדדה בכה ובכה, הטלטלה בדרכים. הייתה מלצרית, חופפת, קופאית, קונדיטורית, מוכרת. עד שהגיעה לאשפוז בבלינסון, מרזון ואפיסת כוחות. מכאן שלחו אותה לאשפוז בבית החולים גהה לבריאות הנפש. "לא קיבלתי כדורים. זו הייתה מן חופשה טובה לאגירת כוחות. מקום נחמד מאוד".
הנה הגיעה לפני חודשים אחדים, לא זוכרת כמה, וגרה באוהל קטנטן. "עברתי במונית שירות וראיתי את המחנה הזה. מצא חן בעיני ובאתי". קודם גרה עם חבר בחלק הקשה של יפו, עד שנפרדו. שירותים ומקלחת אין בסביבה. את צרכיה היא עושה בסיר באוהל ואחר כך שופכת. בשביל מקלחת היא הולכת לאיכילוב או לפעמים לים, גם שם יש מקלחות. "נכון שקר, אבל אחר כך ההרגשה נפלאה". מוטו המאבק שלה: שייתנו לחיות. בכסף שהיא משתכרת אינה יכולה לדבריה לגור ולכלכל את עצמה. רוצה סיוע קבוע למגורים. "אפילו קרוון שייתנו לי. הייתי מוכנה בכל מקום לגור בו, אפילו פה".
תגובות
ממשרד דובר עיריית תל אביב מסרו כי נושא הפלישה לקרקע בכיכר המדינה מטופל ע"י בעלי הקרקעות וע"י המשטרה. "זו קרקע פרטית ואיננה בסמכותנו. ניתקנו את החשמל בכיכר ובדקנו אם בין המתגוררים שם ישנם תושבי תל אביב או ילדים ומצאנו שאין. אנחנו לא חוששים שזה יהפוך למטרד של קבע מפני שהמאבק לאורך חודשים לא תפס תאוצה והם יתפנו בסוף.
ד"ר כהן, נציג קבוצת בעלי הקרקעות בכיכר: "כשהם התיישבו בתחילה במקום חשבנו שזו תנועת מחאה ונמנענו מלגרשם באופן מיידי. עשינו שטות. לא ידענו שעלינו לטפל במשיגי גבול בתוך שלושים יום. מה שהיינו צריכים לעשות אז הוא להביא מול כנופיית גבעת שמואל הזאת, כנופיית שומרים בתשלום מפרדס כץ שיזרקו אותם משם. לישראל טוויטו יש עבר מזהיר בתחום הזה. כשהוא מדבר על הלחם הוא בעצם מדבר על עוגה עם קצפת. הוא מלקט סביבו אנשים והם לא מצליחים בשום מאבק מחאה. אנחנו הגשנו תלונה למשטרה ותביעה משפטית נמצאת בטיפול. אנחנו גם מסתייעים בחברת חקירות. היה לי עימות טלוויזיוני עם טוויטו בערוץ שתיים אצל אשרת קוטלר, וקרעתי את המסכה מעל פניו. הוכחתי שהוא מקצוען, משתלט קרקעות סדרתי. עם ישראל אינו טיפש, ועובדה שהוא אינו קונה את הסיפורים שלו למרות שהתקשורת משתפת פעולה איתו. בסופו של דבר זה הכל סיפור של כסף".
משטרת מחוז תל אביב: במשטרת מרחב ירקון נחקרות תלונות שהגישו בעלי הקרקע בתחום כיכר המדינה בגין השגת גבול. כיוון שמדובר בפלישה שאיננה טרייה (מעל 30 יום) בעלי הקרקע הופנו לבית המשפט לצורך הוצאת צו פינוי. משטרת ישראל סייעה בביצוע פינוי מחלקה אחת במקום, בה הייתה פלישה טרייה.
כיכר עצומת ממדים, עגולה למהדרין. בועה כמעט בלתי הגיונית בלבה הצפוני השבע של תל אביב. שיניהם של כרישי הנדל"ן טרם נגסו בה. תכניות הבינוי היו לאחרונה על סדר היום הציבורי, שעה ששתי תכניות הגיעו לשלב הסופי שלפני הבחירה ונמצאו כמובן המתנגדים מכאן ומשם. היכן שהאינטרס הכלכלי גדול, גדול גם המאבק מסביב. וכך, רגע לפני ששנים של הסתבכויות ארגוניות ותכנוניות הגיעו לקצן, רגע לפני שהתכניות לבנות לכיכר קרמו כבר עור וגידים, הגיעו הפולשים ונטו עליה את אוהלם.
אוהלים נגד הממסד
מקום טוב להטות בו אוהל. אלה התמקמו על הקשת הדרומית, במקום שבו שרחוב ויצמן נשפך אל הכיכר. מול הרחוב הרימו שלו מאולתר: "כיכר הלחם". לא לשווא כיוונו אל כיכר המדינה. הנה זו הגדולה והפתוחה, כמו מזמינה, לא רק שיושבת בעיר המרכזית, הרוחשת פעילות ואספרסו, בשכונה שאינה יודעת מחסור, מוקפת חנויות שבחלונן תיקים שעלותם כשכרו החודשי של פועל, אלא גם נושאת את השם המחייב: כיכר המדינה. הנה לכאן, סברו הפולשים, תשא המדינה את עיניה. מכאן נציג לראווה את קלונה, את התנשאותה, את שחיתות מידותיה, את אטימותה ואת קושי לבבה.
באו בקיץ. קבוצה קטנה, מזג אוויר נעים, והתיישבו. בראשם עמד ועדיין עומד ישראל טוויטו מגבעת שמואל. טוויטו הוא בעל ניסיון בהתיישבות חלוצית בלתי חוקית. השליחות איננה ציונית אידיאולוגית כשל התיישבות יש"ע. מהי השליחות? על כך חלוקות הדעות. על כל פנים, על פי טוויטו וחבריו, המדינה אשמה בכל. מה זה הכל? כל מה שלא טוב בעיני מי שבחר לבוא ולהתיישב בכיכר שאינה שייכת לו. ומה לא טוב בעיניהם? הם אינם שבעי רצון ממה שהמדינה מעניקה להם, מהאפשרויות שהמדינה מציבה בפניהם, מהתמיכה הכלכלית שהם זוכים לה מן המדינה.
כל מי ששוחחתי עמו מבין דיירי הכיכר, לצורך הכנת הכתבה, נהנה בצורה כזו או אחרת מכספים המועברים אליו מקופת המדינה. לכולם אין זה מספיק, לכולם טרוניות אל המדינה ומוסדותיה. כולם רואים את השחור, נאחזים בנימוקים מנימוקים שונים באשר למחויבות המדינה כלפיהם, מחויבות שהופרה, לדעתם.
ישראל טוויטו נלחם לדבריו כבר ארבע וחצי שנים. "אני עובר השפלות על ידי הממסד והמערכת. נפצעתי בצבא, ומדינת ישראל התנערה מאחריות. הייתי נאיבי עד שהגעתי לרחוב. יש לי שלושה ילדים, הגדולה בת 14. הגעתי אתם לרחוב והמדינה ניסתה לקחת לי אותם". המדינה כגוף על דורסני וחורש רע תופיע כחוט השני אצל הדוברים כולם. כולם קופחו על ידה. רבים מהם נכים באחוזים גבוהים. טוויטו מספר כי התחיל לעזור לאנשים מתוך מצוקותיו שלו. התחיל להכיר את המוסדות, את דרכי הפעולה בסבך הביורוקרטי. היה מגיע לכנסת "ועוזר לאנשים בכל מקום בארץ". על מנת לעורר תהודה פתח במסע מחאה למען עבודה בכבוד מול חוות השקמים. משמרת מחאה אחרת הקים מול ביתו של סילבן שלום בסיסמא "בלחם יבש את סילבן נגרש". בגבעת שמואל ליכד תושבים כנגד מנהל מקרקעי ישראל.
כריזמה ללא כיסוי
טוויטו, מנהיגם הבלתי מוכתר של מתנחלי הכיכר, מדבר ברהיטות רבה, בשטף שקשה לעצרו. יש לו סובארו מודל 86 שאותה הוא מחנה בכיכר מול פתח האוטובוס בית שלו, צמוד לבית יותר מכל אדם אחר בתל אביב. סידרו לעצמם כניסת מכוניות אל הבועה העגולה. הוא כריזמטי ובעל פוטנציאל גבוה לעבור טוב מסך. יש בו ממידת העממיות המשרתת אותו כדובר של קבוצה עממית, בשילוב עם התנסחות משובחת ורהיטות.
מרוב רהיטות ותחושת שליחות קשה לו למקד את מחאותיו. אלו, במידה ואכן קיימות, נבלעות בבליל של טענות סמי-פילוסופיות אודות התשתית החברתית הלקויה של מדינת ישראל, אודות הציבור, אודות המנהיגים. טענותיו שובות אוזן, רובן אגב נכונות. אחרי הכל, בשבוע שעבר נבחר מנהיג שידי בנו טבולות בשמנת שמייצר השלטון. שמנת פיגולים שגם חותמת כשרות עליה לא תוכל להכשירה מוסרית. אחרי הכל, מנהלי חברות ציבוריות משתכרים משכורות שאין להגדירן אלא כשחיתות.
העיריות והמועצות המקומיות מתנהלות ללא דין שעה שכספים עוברים בעיקר בין מקורבי צלחת ומשכורות נשפכות לכיסיהם של הולכי בטל הנושאים במשרות של כלום. וזה מאוד מרגיז את טוויטו.
הנושא הרשמי של המחאה הוא 'הבעיה החברתית' מן ביטוי שכזה המעורר סימפאטיה מיידית. כולנו הרי אנשים בעלי לב ושוחרי חברה ושוויון. תחת צמד המילים הזה יכול לחסות כל מי שהגורל לא האיר פנים אליו. כל מי שנכשל במרוץ שכופה החברה המודרנית, כל מי שחייו האישיים הסתבכו, כל מי שלא הצליח לרכוש לו קורת גג משלו, כל מי שישב בהזדמנויות שונות מול העובדת הסוציאלית. וטוויטו, בתור דובר הקבוצה, יורה מילים לכל הכיוונים. העובדים הזרים הם, על פיו, הסיבה לכך שאין עבודה לישראלים. בעלי ההון הם הסיבה לכך שמפעלים מועברים למדינות שכנות, בהן שכר העובדים נמוך בהרבה. הביטוח הלאומי אשם בכך שהקצבאות אינן מספיקות לקיום. הדיור הציבורי אשם בכך שאין אפשרות דיור מכובדת לכל אדם. האחריות האישית מוזזת לקרן זווית, היא איננה קיימת בלקסיקון של טוויטו. ההישרדות בדרך חוקית היא אופציה השמורה בעיקר לחזקים ולעשירים, ואילו החלשים אינם זוכים למספיק תמיכה מן המדינה. "הציבור הישראלי אדיש למצב שלו עצמו. בתוכנו אלפי מקרים קשים של קשישים, נכים, אימהות הנאלצות לעסוק בזנות כדי לפרנס את ילדיהן, פשיעה גואה, אלימות בבתי ספר והרס משפחות". ומתוך כל המכלול הזה, שהוא למעשה המסגרת והתוכן של משרד הרווחה, לא מצליח המאזין לאתר את הנקודה האדומה, את המהות האמיתית של ניסיון המאבק הזה.
הציבור לא נרתם
ואכן, כמעט שישה חודשים של שהות בכיכר ושום סחף ציבורי לא נוצר. התקשורת, הנוטה לשתף פעולה עם מחאות שכאלה, עשתה ועושה כך גם במקרה זה והמחאה איננה ממריאה. היא לא ממריאה כי אין לה כנפיים. ובמקום שלא צומחות כנפיים מן התמיכה, אולי אין כלל בסיס ליצירת תמיכה.
לב יהודי חומל מסייע לנזקק. כך גם יושבי הכיכר זוכים לסיוע מיהודים טובים המניחים אצלם פרטי ריהוט, בגדים ישנים ובעיקר מזון טרי. המזון מגיע יום-יום מבעלי באסטות שוק הכרמל, כולל בשר וחומוס אחלה. המקרר הישן שבאוהל שומר את שדורש קירור, למרות שקר מספיק גם כך. אתם נותנים לבאסטונרים משהו בתמורה? אולי עזרה, ניקיון? "לא, לא נותנים כלום". מקבלים. הרגל נוח.
המחנה מתרכז לצד השביל הציבורי החוצה את הכיכר. השביל ועוד קטע מגונן הוא השטח הציבורי היחיד בכיכר. הבעלות על כיכר המדינה היא פרטית, ומתחלקת בין כמאה וחמישים בעלי מגרשים. השטח משמש לצורכי ציבור ומתוחזק על ידי עיריית תל אביב. עיריית תל אביב היא גם זו המספקת חשמל למקום, והיא זו שסגרה את השאלטר לאחרונה, בעקבות התחברות המתנחלים למערכת החשמל באופן מסוכן. עכשיו השביל שרוי בעלטה עם רדת החשיכה, ואספקת החשמל למקום מגיעה מהגנרטור הרעשני. עדיף בלי הרעש הטורדני, אבל מצד שני זה מגביר את אווירת ההתנחלות. חבית גדולה שבצידה נקרע חלון הפכה לקמין שכונתי, והיא מוזנת בקרשים המלבים אש חזקה ויעילה. באוהל המטבח טלוויזיה ישנה וערוץ שתיים מרצד ברקע.
מסביב אווירה רגועה ביותר. השביל החוצה את הכיכר אינו ציר הליכה משמעותי. מפעם לפעם חולפות זוג קשישות או גבר המטייל עם כלבו. בשעות היום מנסים היושבים לגייס אם לא תמיכה אז לפחות תשומת לב מהעוברים ושבים. פונים לעובר בשביל וכמעט וכופים עליו שיחה. "למה שלא תלכו לעבוד?" משיב להם אחד, "מצוקות יש גם לי, לא רק לכם, אבל אני מתמודד". תשובה עניינית לא קיבל, בקשה לתרומה של "עשרים ליטר דלק לגנרטור" דווקא כן. "שאני אתרום לכם כסף? גם לי אין". "לא ביקשנו כסף, ביקשנו דלק", השיבו לו.
הפרצה בחוק קוראת למשתלטים
לפני כשבועיים פינתה המשטרה מספר קרוונים שהוצבו במקום בעקבות תלונת בעלי הקרקע. קרוון אחד הוכתר על ידי המתנחלים כבית כנסת, אולי כמקדם ביטחון מפני פינוי. מבנה ארעי זה ואחרים פונו. נותרו אלה שהוצבו במקום בקיץ: שני אוטובוסים עם גלגלים שלא נוסעים לשום מקום, אוהלים גדולים על תקן של חדר אוכל, מתנ"ס ואוהלי מגורים מהם אוהלי ברזנט גדולים שיכול אדם לעמוד בהם ברווחה זקוף-ראש ומהם אוהלי שטח דקיקים הפרושים מסביב.
הסיבה לפינוי רק חלק מן המבנים של הפולשים היא חוקית: מותר לבעל המגרש לפנות מיזמתו פלישה לשטחו בתוך 30 יום. לאחר תקופה זו אין לו עוד זכות חוקית, אלא רק באמצעות פנייה לבית המשפט ואז לעירייה (במקרה של שטח ציבורי) או למשטרה. הפולשים ללא ספק מכירים את הפרצה הזו בחוק, שלמעשה מפקירה בעל רכוש בידי בעלי זרוע. השיטה הרווחת בישראל בכל פינה, של הקמת מבנה ארעי בלתי חוקי מסכן שהופך ברבות הימים למבנה של קבע ולקלף מיקוח לעת פינוי, שימשה רבים בעבר והוכיחה את עצמה כמוצלחת ומשתלמת לפולש. הנה כי כן, גם ישראל טוויטו וחבריו לוקים בהיתממות יזומה שעה שהם מדברים על המעשה הבלתי חוקי שלהם, על הפגיעה בנכס של הזולת על מנת לקדם את ענייניהם שלהם. "זה לא שטח פרטי על פי ההגדרה", מסובב טוויטו את המציאות על אצבעו, "יש בעלי מגרשים, אבל תראה כמה כסף העירייה שופכת פה על הגינון והאחזקה, זה כסף פרטי זה? אתה יודע כמה אנשים אפשר לשקם בכסף הציבורי הזה? הרי יכולתי למלא את השטח הזה בנרקומנים. בעלי הקרקע צריכים להושיט לנו יד. אין לנו כוונה לגזול מהם קרקע. הם ביקרו פה. אמרתי להם: אתם שותפים לקידום צמצום הפערים החברתיים בארץ. בסוף זה יהיה גם לטובתכם. אנחנו מבקשים מכם לקחת את היד המושטת". היד המושטת של מי שהתיישב בניגוד לחוק על שטחם לא ממש עושה עליהם רושם. נראה שגם ארגונים חברתיים לא ממש מתרשמים בשלב זה מהמאבק המבוסס על רמיסת החוק.
אל הגרעין הוותיק מצטרפים פה ושם אנשים נוספים. האוטובוס שבכיכר מוריד ומעלה נוסעים. עלי לציין שבשני הביקורים שערכתי במקום היו רוב האוהלים רכוסים ובלתי מאוישים. לדברי טוויטו מתגוררים שם כחמישים איש. להערכתי כמחצית. למקום מגיעים יותר אנשים לעת ערב, מתגודדים, מתחככים בשונה, רוצים לעזור שלא מכיסם. קל לתרום מכיסה המרוחק של המדינה.
ויטק: דווקא רוצה לעבוד
ויטק גר באוטובוס בכיכר. "מאז יום ח"י למחאה". חמישה חודשים. ויטק גורפינקל. אדם. בהתקלף שכבות החומר נותר האדם. ההישרדות היומיומית, הכמיהה אל האנושי, אל הבית שהיה, אל זה שאולי יהיה פעם. לויטק יש אופניים והוא מסתובב אתם ברחבי העיר, יום וגם ליל. נובר בערמות, הופך בפחים. מחפש נחושת וברזל. "הכל אני מוצא. אתה יודע מה שאנשים זורקים? אתמול מצאתי K300 חדש, מלא לגמרי". לויטק יש ידיים מיובלות ושרוטות וציפורניהן ארוכות ושחורות. נוגע בעולם ללא חשש.
לפני שנים עלה לארץ מפולין. היה פחח תעלות מיזוג אוויר. היו שנות שפע יחסי, כולם תיעלו את תקרותיהם למען מזג את מצחם שלא יידע יזע. הזיע הרבה עד שנת 1995. "מאז יש בשוק פחות עבודה, יותר בעלי מקצוע טובים והמחיר ירד לרצפה". ויטק מוגבל, נכה 75%, פיסית ונפשית בחלוקה כמעט שווה, אבל לא מתחמק מעבודה, מבקש אותה. פרוד מאשתו המגדלת את שני ילדיהם. כאן במחנה טוב לו. אנשים ממחנהו סביבו. האוטובוס בו הוא גר מחולק לשלוש יחידות מגורים נפרדות. שתי הדלתות המקוריות פונות לצד אחד, ודלת נוספת נפתחה בצד השני. בלוק עם שלוש כניסות.
בשבוע שעבר הוכה קשות בראשו עם קרש. הלך ברחוב וזרק מילה לחבורת קלפנים המרמים את העוברים ושווים. נפל. "הרגליים שלי נהיו מרגרינה". שותת דם נישא אל ספסל סמוך בידי שלושה רוסים שנזפו בו. אוטובוס סירב להעלות אדם שותת דם, מונית סירבה לקחתו לבית החולים עד שאנשי מג"ב שהזדמנו למקום הצמידו תחבושת אישית לראשו עד שבא האמבולנס. אושפז לשלושה ימים עם שטף דם קל במוח ובעין. הרופא אמר שעם מכה כזאת היה לו הרבה מזל. צמוד לאוטובוס הוא מחזיק עגלת סופרמרקט כחולה. עגלת חייו העמוסה רכוש רחוב. "קניתי אותה מלאה בבקבוקים בשלושים שקל מנרקומן אחד. היה סיפור. הוא רץ אלי אחר כך, שכח בין הבקבוקים את שקית הסם שלו, שבע מאות גרם".
מארק: עושה המהפכות
מארק. שבועיים פה. גר באוהל הירוק. אוהל גדול יחסית, משפחתי. "אבל אני גר לבד כי יש לי שם הרבה ניירת ואני לא רוצה שייגעו. פעם גנבו לי את כל הניירת של שש שנים, לכן לא מכניס מישהו לאוהל".
עלה ממרוקו בשנות השבעים בעליית הנוער, לבדו. גר פה, גר שם, התפרנס. היה מלצר במסעדות. חיפש את מזלו באילת, אז הדרום השכוח. "הייתי מלצר מקצועי. הגעתי במלצרות לטופ שבטופ. בעל עסק ידע שאפשר לסמוך עלי בכל. הייתי עובד רצוף משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה". ערב אחד תקף אותו בסכין נרקומן ברחוב ופגע לו בעורק הצוואר. מארק מת מוות קליני וחזר לחיים. כתבו על זה בעיתון של 1982. הוא לא הכיר את התוקף והתוקף לא הכיר אותו. טירוף, סכין, דם, מוות. התוקף נשפט ונדון לשמונה שנות מאסר. כעבור חודשיים התאבד בכלאו. מארק חי, נע ונד.
"בגלל המוות שלי אני מסתכל על העולם בצורה חיובית. אני אוונגרדיסט. צריך לעשות מהפיכה על ידי חיבור כל הגופים יחד, שלכל אחד יהיה שוויון." את ישראל טוויטו הוא מכיר מזמן. "גרתי אצלו באוטובוס בגבעת שמואל. שם היו תנאים טובים, גם מקלחת". הוא מעריך אותו עד גבול מסוים, אבל קובע "שאינו מספיק מעמיק על מנת להוליך מהפיכות". מארק עצמו דווקא מכיר ביכולתו שלו להגות ולבנות תשתית מהפכנית ישימה. מהפכנות חברתית אשר תציל בסופו של דבר את מדינת ישראל.
במשך היום הוא מסתובב בספריית בית אריאלה, "קורא ובודק למה הגענו למצב כזה". פעם בשבוע הולך לשוחח עם סטודנטים בפקולטות השונות למשפטים "שיעזרו לי בעניינים שלי מול המדינה. אני נכנס להרצאות, שומע. כל יום אני לומד משהו בחיים".
גם הוא נכה 75% ומתקיים על קצבה של כ-2,000 ש"ח בחודש. לכיכר הגיע מאוטובוס מסודר שעומד בצומת ליד נתב"ג בצמוד למגרש לממכר כדים. היה עוזר קצת לבעלים וקיבל את המגורים. לפני כן קיבל מעמידר דירה בערד, התגורר בה שנים אחדות ועזב, לדבריו "בגלל הנרקומנים". מהמדינה שסידרה לו דיור וממנת לו קצבה חודשית הוא מצפה ליותר "בגלל שלא היתה צריכה לשחרר את האיש שתקף אותו, שהוגדר קודם לכן כמסוכן לציבור" הוא גם רוצה להוון את קצבתו ולקבלה בסכום אחד גדול ומיידי. בגלל זה יש לו הרבה ניירת וסטודנטים למשפטים שמתחלפים. "המטרה שלי שמדינת ישראל תהיה מדינה שנותנת זכות קיום לכל אזרחיה". בינתיים הוא מקיים סדנאות המסבירות את משנתו: "אם אתה רוצה לראות אופק, אני רואה אופק. תבוא ותשמע. יש לנו פה סדנא עם אנשי קיבוצים, שהבינו שהם צריכים ללמוד איך לתרום לעצמם. הבינו שהפוליטיקאים לא יצילו אותם מהבוץ. המשימה שלנו היא ללמוד לעקור את הבעיות מהשורש ולא לעשות קוסמטיקה. עיקר הבעיות הן המובטלים והחינוך. התוכנית היא לעשות למובטלים איגוד. כל אחד שמצטרף לאיגוד הופך להיות קבלן משנה ומרוויח על-פי תפוקתו. בחינוך, אני שואף שלכל ילד יהיה חינוך משלו. יש לבנות מכללות במקומות מוכי אבטלה ואז מורים מובטלים יעברו ללמד שם". יש לו גם תכנית לגבי מפעל פניציה בירוחם, שייצר בקבוקי זכוכית ונסגר. "נפעיל את המפעל מחדש עם תשלום הולם לפועלים. נייצר בקבוקים מעוצבים שיימכרו במחיר גבוה. בסביבה יש חומר גלם רב לייצור זכוכית".
מארק, קטן-קומה וכובש בדיבורו האיטי עם המבטא הצרפתי, מעשן הרבה, עד האצבע. מביט בך מעל למשקפיו המונמכים. "אנחנו נילחם עד הסוף ולא נוותר. עד עכשיו לא השגנו כלום. עכשיו אני הצטרפתי לעזור להם בדרך לבניית חברה חדשה. חברה בה יהיו רק שלוש מפלגות. די לסקטוריאליות, לקיטוב, לפילוג. אחדות היא הכוח, אחרת לא נשרוד. העשיר חייב לדאוג לעני".
קטרינה: אומנות ללא בית
קטרינה סטרוגונוב. שם שכמו לקוח מספר של טולסטוי. כמעט כולה רוח שקופה. מדברת בשקט כמו רוח הערב. נערונת בת 23 אבל עם ניסיון חיים עשיר, מכל הטעמים, בעיקר מר. לארץ הגיעה לפני עשר שנים עם אמה, שחקנית תיאטרון. זו חזרה לרוסיה לאחר חמש שנים, ומאז היא כאן לבד. מגיל 13, מרגע שהגיעה, היא עובדת. במקביל סיימה את לימודיה במגמת אומנות וציור. ציירת בחסד. בדיו שחור היא רוקמת על הדף עולמות הבוקעים מתוך צבועים ודובים, רוחשים פעילות כקן נמלים, עמוסים באלפי פרטים מילימטריים. סבלנות של ברזל ונפש מרחיקת ראות. נערה בת 18 בארץ בית שהיא ארץ זרה. לבדה. נדדה בכה ובכה, הטלטלה בדרכים. הייתה מלצרית, חופפת, קופאית, קונדיטורית, מוכרת. עד שהגיעה לאשפוז בבלינסון, מרזון ואפיסת כוחות. מכאן שלחו אותה לאשפוז בבית החולים גהה לבריאות הנפש. "לא קיבלתי כדורים. זו הייתה מן חופשה טובה לאגירת כוחות. מקום נחמד מאוד".
הנה הגיעה לפני חודשים אחדים, לא זוכרת כמה, וגרה באוהל קטנטן. "עברתי במונית שירות וראיתי את המחנה הזה. מצא חן בעיני ובאתי". קודם גרה עם חבר בחלק הקשה של יפו, עד שנפרדו. שירותים ומקלחת אין בסביבה. את צרכיה היא עושה בסיר באוהל ואחר כך שופכת. בשביל מקלחת היא הולכת לאיכילוב או לפעמים לים, גם שם יש מקלחות. "נכון שקר, אבל אחר כך ההרגשה נפלאה". מוטו המאבק שלה: שייתנו לחיות. בכסף שהיא משתכרת אינה יכולה לדבריה לגור ולכלכל את עצמה. רוצה סיוע קבוע למגורים. "אפילו קרוון שייתנו לי. הייתי מוכנה בכל מקום לגור בו, אפילו פה".
תגובות
ממשרד דובר עיריית תל אביב מסרו כי נושא הפלישה לקרקע בכיכר המדינה מטופל ע"י בעלי הקרקעות וע"י המשטרה. "זו קרקע פרטית ואיננה בסמכותנו. ניתקנו את החשמל בכיכר ובדקנו אם בין המתגוררים שם ישנם תושבי תל אביב או ילדים ומצאנו שאין. אנחנו לא חוששים שזה יהפוך למטרד של קבע מפני שהמאבק לאורך חודשים לא תפס תאוצה והם יתפנו בסוף.
ד"ר כהן, נציג קבוצת בעלי הקרקעות בכיכר: "כשהם התיישבו בתחילה במקום חשבנו שזו תנועת מחאה ונמנענו מלגרשם באופן מיידי. עשינו שטות. לא ידענו שעלינו לטפל במשיגי גבול בתוך שלושים יום. מה שהיינו צריכים לעשות אז הוא להביא מול כנופיית גבעת שמואל הזאת, כנופיית שומרים בתשלום מפרדס כץ שיזרקו אותם משם. לישראל טוויטו יש עבר מזהיר בתחום הזה. כשהוא מדבר על הלחם הוא בעצם מדבר על עוגה עם קצפת. הוא מלקט סביבו אנשים והם לא מצליחים בשום מאבק מחאה. אנחנו הגשנו תלונה למשטרה ותביעה משפטית נמצאת בטיפול. אנחנו גם מסתייעים בחברת חקירות. היה לי עימות טלוויזיוני עם טוויטו בערוץ שתיים אצל אשרת קוטלר, וקרעתי את המסכה מעל פניו. הוכחתי שהוא מקצוען, משתלט קרקעות סדרתי. עם ישראל אינו טיפש, ועובדה שהוא אינו קונה את הסיפורים שלו למרות שהתקשורת משתפת פעולה איתו. בסופו של דבר זה הכל סיפור של כסף".
משטרת מחוז תל אביב: במשטרת מרחב ירקון נחקרות תלונות שהגישו בעלי הקרקע בתחום כיכר המדינה בגין השגת גבול. כיוון שמדובר בפלישה שאיננה טרייה (מעל 30 יום) בעלי הקרקע הופנו לבית המשפט לצורך הוצאת צו פינוי. משטרת ישראל סייעה בביצוע פינוי מחלקה אחת במקום, בה הייתה פלישה טרייה.