תגובה
במאמרו של גיל רונן "אגדה פמיניסטית" המהווה תגובה למאמרי "קול דמי אחיותינו", ביקש המחבר לבטל את המיתוס הרווח, לדידו, כי קיימת תופעה רחבת ממדים של אלימות כלפי נשים. כבמאמרו הראשון "תנו להם אקדחים", אף כאן נשענים עיקרי דבריו על נתונים סטטיסטיים חד-צדדיים, חלקיים ונטולי רגש אנושי. לאחר שנוכח כי טענותיו בעניין רצח נשים בידי בעליהן הופרכו, הוא החליט לעבור לנושא המקיף יותר של אלימות.
רונן ביקש להמעיט מהיקף התופעה של נשים מוכות בטענה כי אין הנתונים עולים בקנה אחד עם המציאות הידועה מתוך חדרי המיון. יש לומר תחילה כי האלימות הפיזית כלפי נשים אינה מתבטאת תמיד בשבירת עצמות או אברים, כי אם בכוויות ובסימני גוף אחרים. אבל זה רק ההסבר החלקי. לא סוד הוא כי פעמים רבות נשים חוששות לחשוף את האלימות המופנות כלפיהן ולדווח עליה. הכותב לא הזכיר כלל את המקלטים לנשים מוכות, ולא נתן את דעתו לכך שהצורך שהתעורר בשעתו היה בהקמת מקלטים לנשים דווקא. בשנים האחרונות מתגלים מקרים שונים של אלימות פיזית באמצעות הבלניות במקוואות, אשר קשובות לסימני התעללות, מודעות שלא הייתה קיימת בעבר. איני יודעת אם ניתן כלל לדעת בוודאות מה המספר המדויק של נשים מוכות, אולם כל אישה מוכה היא עולם שחרב.
האלימות כלפי נשים לובשת צורות נוספות שרונן לא הזכיר, והתעללות פיזית אינה אלא השתקפות אחת בלבד של תופעה זו. נשים רבות מספור הן קרבן להתעללות נפשית קשה, והן נושאות עמהן לאורך זמן את הצלקות שנחרתו בנשמותיהן. ואל תתבלבלו: תופעת האלימות כלפי הנשים נפוצות במידה בלתי מבוטלת בקרב הציבור הדתי, ומרבית המקרים אינם מגיעים לידיעת הרבים.
לא שזו תופעה חדשה. אברהם גרוסמן בספרו "חסידות ומורדות" העלה את העדויות מימי הביניים באשר לאלימות כלפי נשים בקהילות יהודיות שונות. התופעה המקבילה של אלימות נשים כלפי גברים כמעט שלא נודעה. אם אמנם קיימת בתקופה האחרונה אלימות בקרב נשים, הרי שיש לראות בה תגובת שרשרת לאלימות רבת השנים שהנשים חוו על בשריהן.
שני מאמריו של רונן "תנו להם אקדחים" ו"אגדה פמיניסטית" זרועים ייאוש ופסימיות, ואין מצוי בהם כל ניסיון בונה וחיובי לעמוד על פשרן של התופעות, מהותן ושורשיהן, או כל הצעת דרכי פתרון אפשריות. אכן הציבור בכללותו לא גברים בלבד ולא נשים לבדן נזקק לעריכת חשבון נפש נוקב בדבר תופעות האלימות הפושות והמתפשטות בקרבנו. בעניין זה נדרש הציבור הדתי, האמור להיות אמון על רמה מוסרית גבוהה יותר, לגלות רגישות במידה יתרה.
לאחרונה בעקבות חשיפת מקרים חמורים אחדים, בעיקר בידי פמיניסטיות דתיות, עלתה למודעות הציבורית ביתר שאת ההכרה בדבר הצורך הדחוף להתמודד פנים אל פנים עם המציאות הקשה. לפני כשנה התקיים יום עיון בנושא האלימות במשפחה מטעם ארגון רבני "צוהר" וכן נערכו ימי עיון דומים נוספים. העלאת התופעה לתודעת הרבים ודרכי פעולה נוספות שננקטו בהם בזמן האחרון, כגון הקמת פורום נשי אליו יכולות נשים לפנות, הם צעדים בכיוון הנכון, אף כי התופעות טרם מוגרו.
דומה כי הכלל האמור להדריך כל יחיד ויחיד במאמציו האישיים לחתירה לקראת ביטול התופעות הנדונות מצוי כבר בדברי הרמב"ם בהתייחסותו למצוות "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז): "הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו" (ספר המצוות, לא תעשה רצז, מהד' הרב שוול עמ' שע). ולוואי וישמשו חילופי המאמרים והדברים בין גיל רונן לביני חומר למחשבה ונקודת זינוק להגברת המודעות ולעשייה בתחום זה.
במאמרו של גיל רונן "אגדה פמיניסטית" המהווה תגובה למאמרי "קול דמי אחיותינו", ביקש המחבר לבטל את המיתוס הרווח, לדידו, כי קיימת תופעה רחבת ממדים של אלימות כלפי נשים. כבמאמרו הראשון "תנו להם אקדחים", אף כאן נשענים עיקרי דבריו על נתונים סטטיסטיים חד-צדדיים, חלקיים ונטולי רגש אנושי. לאחר שנוכח כי טענותיו בעניין רצח נשים בידי בעליהן הופרכו, הוא החליט לעבור לנושא המקיף יותר של אלימות.
רונן ביקש להמעיט מהיקף התופעה של נשים מוכות בטענה כי אין הנתונים עולים בקנה אחד עם המציאות הידועה מתוך חדרי המיון. יש לומר תחילה כי האלימות הפיזית כלפי נשים אינה מתבטאת תמיד בשבירת עצמות או אברים, כי אם בכוויות ובסימני גוף אחרים. אבל זה רק ההסבר החלקי. לא סוד הוא כי פעמים רבות נשים חוששות לחשוף את האלימות המופנות כלפיהן ולדווח עליה. הכותב לא הזכיר כלל את המקלטים לנשים מוכות, ולא נתן את דעתו לכך שהצורך שהתעורר בשעתו היה בהקמת מקלטים לנשים דווקא. בשנים האחרונות מתגלים מקרים שונים של אלימות פיזית באמצעות הבלניות במקוואות, אשר קשובות לסימני התעללות, מודעות שלא הייתה קיימת בעבר. איני יודעת אם ניתן כלל לדעת בוודאות מה המספר המדויק של נשים מוכות, אולם כל אישה מוכה היא עולם שחרב.
האלימות כלפי נשים לובשת צורות נוספות שרונן לא הזכיר, והתעללות פיזית אינה אלא השתקפות אחת בלבד של תופעה זו. נשים רבות מספור הן קרבן להתעללות נפשית קשה, והן נושאות עמהן לאורך זמן את הצלקות שנחרתו בנשמותיהן. ואל תתבלבלו: תופעת האלימות כלפי הנשים נפוצות במידה בלתי מבוטלת בקרב הציבור הדתי, ומרבית המקרים אינם מגיעים לידיעת הרבים.
לא שזו תופעה חדשה. אברהם גרוסמן בספרו "חסידות ומורדות" העלה את העדויות מימי הביניים באשר לאלימות כלפי נשים בקהילות יהודיות שונות. התופעה המקבילה של אלימות נשים כלפי גברים כמעט שלא נודעה. אם אמנם קיימת בתקופה האחרונה אלימות בקרב נשים, הרי שיש לראות בה תגובת שרשרת לאלימות רבת השנים שהנשים חוו על בשריהן.
שני מאמריו של רונן "תנו להם אקדחים" ו"אגדה פמיניסטית" זרועים ייאוש ופסימיות, ואין מצוי בהם כל ניסיון בונה וחיובי לעמוד על פשרן של התופעות, מהותן ושורשיהן, או כל הצעת דרכי פתרון אפשריות. אכן הציבור בכללותו לא גברים בלבד ולא נשים לבדן נזקק לעריכת חשבון נפש נוקב בדבר תופעות האלימות הפושות והמתפשטות בקרבנו. בעניין זה נדרש הציבור הדתי, האמור להיות אמון על רמה מוסרית גבוהה יותר, לגלות רגישות במידה יתרה.
לאחרונה בעקבות חשיפת מקרים חמורים אחדים, בעיקר בידי פמיניסטיות דתיות, עלתה למודעות הציבורית ביתר שאת ההכרה בדבר הצורך הדחוף להתמודד פנים אל פנים עם המציאות הקשה. לפני כשנה התקיים יום עיון בנושא האלימות במשפחה מטעם ארגון רבני "צוהר" וכן נערכו ימי עיון דומים נוספים. העלאת התופעה לתודעת הרבים ודרכי פעולה נוספות שננקטו בהם בזמן האחרון, כגון הקמת פורום נשי אליו יכולות נשים לפנות, הם צעדים בכיוון הנכון, אף כי התופעות טרם מוגרו.
דומה כי הכלל האמור להדריך כל יחיד ויחיד במאמציו האישיים לחתירה לקראת ביטול התופעות הנדונות מצוי כבר בדברי הרמב"ם בהתייחסותו למצוות "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז): "הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו" (ספר המצוות, לא תעשה רצז, מהד' הרב שוול עמ' שע). ולוואי וישמשו חילופי המאמרים והדברים בין גיל רונן לביני חומר למחשבה ונקודת זינוק להגברת המודעות ולעשייה בתחום זה.