כמעט בכל בוקר, בערך בשעה שבע, תוקף את תהילה כאב בטן מוזר. תהילה בת התשע מתפתלת מכאבים, וההורים המודאגים שוב מחליטים לא לשלוח אותה לבית-הספר. בסביבות תשע בבוקר כאב הבטן נרגע מעטף ובעשר היא שוכחת ממנו לגמרי. בעשר וחצי היא מתייצבת בכיתה ובידיה פתק שיגרתי ובו התנצלות על האיחור. כאב הבטן של תהילה הוא לא כתוצאה ממחלה אלא מחרדה. היא פוחדת מן ההפסקה הגדולה בבית-הספר. בהפסקה הגדולה רצים, צועקים, דוחפים ולפעמים הולכים מכות. תהילה, והרבה ילדים כמוה, לא אוהבים את שעת ההפסקה. חלק קטן מילדים מתנהג כמו תהילה ומנסה בכל דרך להתחמק ממחצית השעה הסוערת הזו. ד"ר רות פליסהאור חושבת שזה מצב שחייב ויכול להשתנות.
"בארץ יש איזו תחושה שאלימות היא משהו שאי אפשר להתמודד אתו. אם מספיק חושבים על זה, אפשר, לדעתי, להתמודד עם האלימות. ניתן לראות לדוגמא מה שקרה בניו יורק: בעיר הייתה רמת פשע גבוהה מאד. החליטו לטפל בפשע ברצינות, מתוך העיקרון שטיפול בפשעים ה'קטנים' יפחית גם את הפשעים החמורים. כדי להפחית את כמות הפשע ה'קטן' צריך להחליט שאין סובלנות כלפי אלימות מכל סוג. אז בניו יורק התחילו להיות קשוחים. אם מישהו צייר גרפיטי על הקיר, הוא קיבל דו"ח. על גניבה של מוצר קטן מהסופר יש תגובה. בכל מקרה של קטטה בין שתי קבוצות ברחוב, אפילו אם זו קטטה קטנה, יש התערבות של החוק. הם עשו שינוי בתפיסה: אין אלימות! אין אלימות בצחוק, אין אלימות במשחק, אין אלימות שלא בכוונה. התוצאה הייתה ירידה משמעותית ברמת האלימות והפשע ה'קטן'. גם רמת הפשע הגדול ירדה, כולל שיעור מקרי הרצח. זה אחד העקרונות שעליהם התכנית שלנו מבוססת: אין סובלנות לאלימות!"
תכנית להפסקת האלימות
ד"ר רות פליסהאור נולדה בהולנד, שם עברה את השואה כילדה. היא נשארה שם גם לאחר השואה, שם הכירה את בעלה ויחד הם הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת תשל"ה הם עלו לארץ, כיוון שלא רצו לחנך את ילדיהם בהולנד, בין גויים. בארץ נולדו להם שישה נכדים.
כשהגיעה פליסהאור לארץ היא עבדה בתחום הפסיכיאטריה במוסדות ופנימיות לנוער שעבר התעללות. היא הבחינה שבית-הספר הוא מקום שבו ילדים נחשפים להמון אלימות. היא ראתה זאת בשטח בבתי-ספר שונים, עובדה שאושרה גם במחקרים. יחד עם ד"ר ויקי לוי היא למדה את הנושא של מניעת אלימות, ובנתה תכנית שנקראת 'מוגנות ואחריותיות'. מטרת התכנית היא להפוך את בית-הספר למקום מוגן עבור כל אחד מהתלמידים והמורים, על ידי הדגשת האחריות של צוות המורים ושל כל אחד מן התלמידים למצב ולאווירה בבית-הספר.
מאז החלה התכנית לפעול לפני כעשר שנים היא הוכנסה לכ-150 בתי-ספר בכל רחבי הארץ. ד"ר פליסהאור וד"ר ויקי לוי הכשירו צוות של יועצות, שנכנסות לבתי-ספר ומכשירות את המורים לעבוד לפי עקרונות התכנית. הן החלו בבאר שבע בלבד, וכיום הן עובדות בכל הארץ. השנה עובדת ד"ר פליסהאור בין היתר בבית שמש, בפסגות ובגולן, בבתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים דתיים. הבעיות קיימות בבתי-ספר מכל המגזרים, גם במגזר הדתי. משרד החינוך אימץ את השיטה, והוא מפעיל אותה מטעמו בכ-60 בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים בכל הארץ בריכוזה של עדינה אורנשטיין משפ"י (שירות פסיכולוגי יעוצי). במשך השנים הן ראו הצלחות רבות. לדברי ד"ר פליסהאור, רמת האלימות יכולה לרדת פלאים תוך חודשיים של עבודה, והאווירה בבית-הספר משתפרת מאד.
רק דוגמא קטנה: באחד מבתי-הספר נדהמה המדריכה שהגיעה להנחות את המורים בעקרונות התכנית מהאופן בו ילדים שועטים אל החצר בהפסקה. היא הבהירה לצוות המורים שזה חייב להשתנות. המורים אמרו לה שאין מה לעשות, וכי ההרגל לרוץ חזק מכל. בכל זאת ביקשה המדריכה לדון בכך, והוחלט שילד שירוץ בהפסקה ייעצר ויחויב ללכת עשרה צעדים אחורנית ולספור עד עשר. כעבור שלושה ימים התקשרה מנהלת בית-הספר: "הם הולכים", היא דיווחה בהתרגשות, "היחידים שעוד רצים פה הם מורים"...
סנקציות בבית-ספר
התכנית 'מוגנות ואחריותיות' רואה את בית-הספר כארגון שמופעל על ידי צוות חינוכי מגובש, כולל המחנכים המקצועיים (כפי שקוראת ד"ר פליסהאור למורים המקצועיים). הצוות חייב לדבר בשפה אחידה, כלומר לנקוט באותם אמצעי משמעת ולנהוג על פי אותם חוקים ונהלים. לכל בית-ספר יש חוקים נוקשים, ונהלים שהם גמישים יותר. חוק ברזל הוא האיסור לנהוג באלימות, ונוהל יכול להיות משהו כמו: אסור לאחר, או חובה לאכול בישיבה. החוקים כוללים גם סנקציות ברורות וקבועות על מעשי אלימות.
הסנקציה הנפוצה היא שליחת תלמיד ל'חדר פסק זמן', שם הוא נדרש לכתוב מדוע נהג באלימות ולחתום על כך. ילד לא יכול להתחמק מלהגיע ל'חדר פסק זמן', כי הוא נשלח לשם באמצעות דוח שנכתב במספר העתקים. העתק אחד מגיע למחנך, שיבדוק אם הוא הגיע לחדר או לא. אחרי שהיה ב'חדר פסק זמן', המורה תזמן אותו לשיחה וייתכן שהוא יקבל עונש, כמו שלילת הזכות לצאת לשחק בהפסקה, או חיוב הילד להישאר צמוד למבוגר כל זמן ההפסקה. בנוסף ישנו מדרג של סנקציות: שליחת מכתב להורים, זימון ההורים לשיחה, וכו'. לאחר שלוש פעמים, משרד החינוך מאשר למנהל בית-הספר להשעות את התלמיד למספר ימים על מנת לעשות חשבון נפש וכדי שלבית-הספר תהיה שהות להתארגן כדי למנוע מעשים כאלה. אגב, זה לא תסריט שחוזר על עצמו פעמים רבות. אם ילד מושעה מספר פעמים מבית-הספר, הוא יקבל טיפול אישי וייחודי. לדברי ד"ר פליסהאור, ילדים שמכים פעמים רבות למרות התכנית הם מועטים, אולי שניים-שלושה בבית-ספר, והם סובלים מבעיות מיוחדות מאד. אין סיבה שילד נורמלי ינהג באלימות.
להתייחס בחומרה לכל המקרים
האם זה לא ברור שאין הצדקה לאלימות? התכנית צריכה לחדש את זה?
"ברגע שמתחילים להתייחס לחלק ממעשי האלימות כאל מעשי משחק ומקבלים כחלק מהנורמה משחקים 'גבריים' שהם אלימים, יש בעיה. דחיפות, 'כפות' ו'הורדות ידיים' הם משחקים אלימים. ברגע שמעשים שנעשו לא בכוונה מקבלים יחס שונה, וכל מורה צריך לברר ולבדוק האם המכה הייתה בכוונה, יש בעיה. היה לא מזמן אירוע בו ילד אחד פגע בעין של ילד אחר באמצעות חוד העיפרון. גם אם זה לא קרה בכוונה, לילד השני נפגעה עין! ילדים צריכים לקחת אחריות על תוצאות המעשים שלהם. אני מבקשת מהמורים להתייחס לכל מעשה אלימות, גם אם זה בצחוק. יכול להיות ששני ילדים שמשחקים ב'מכות' או ב'ערימת ילדים' נהנים מזה, אבל הילד השלישי מפחד".
ואם הילד האלים סובל מאיזה קושי או בא למשל מבית הרוס?
"ומי שבא מבית הרוס יכול לנהוג בצד שמאל של הכביש? אין לזה כל קשר! צריך לדעת שהחוקים הללו הם גם לטובת הילד המכה. הדבר שהכי מרגיע אדם שבא מבית קשה והרוס הוא גבולות ברורים. זה לטובתו. הוא מוכרח גם ללמוד להביע מצוקה בדרכים אחרות. אני באה מהעמדה של אנשי המקצוע בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, שמדברים על קבלה ועל הבנה של התנהגות חריגה. אני חושבת שאולי גרמנו נזק בזה, גם לסביבה שנפגעת וגם לילד האלים. הוא לא למד להתמודד עם המצוקה בדרך אחרת. אני כן חושבת שבית-הספר צריך לדאוג לילדים בעלי קשיים לתכניות מיוחדות. ילדים כאלה זקוקים לאבחון ולטיפול, ועם כל זה צריך לזכור שאין סיטואציה שמצדיקה פגיעה בזולת".
גבולות למען הילד
מורים מעידים שילדים תוקפניים שהיו מפליאים את מכותיהם בילדים אחרים נוהגים יותר בעדינות מאז הפעלת התכנית. בהתחלה הילדים נמנעו מאלימות רק מתוך פחד, ובשלב שני חלקם הגדול הפנים את המסרים נגד האלימות. ילדים מגיעים לאחר ההפסקה בהבעה מאושרת ואומרים: "התאפקתי". הגבולות הברורים מרגיעים אותם, נותנים להם כוח.
לא רק תלמידים כי אם גם מורים חשים מוגנים יותר בתוך בית-הספר. מנהלת בית-ספר במרכז הארץ בו מופעלת התכנית מעידה שהתכנית "חוללה שינוי בחייה ובחיי בית-הספר". במכתב שכתבה למדריכה אודות התכנית היא מעידה שכמנהלת ותיקה היא השחיתה זמן רב לטיפול בנושא האלימות ולעתים הרגישה כעובדת במפלג הנוער של המשטרה. התכנית שיחררה אותה מעיסוקים אלה ואפשרה לה לעסוק בתכנים האמתיים של הניהול. המורים והמורים קיבלו תחושת עצמה, שמאפשרת להם לטפל בבעיות שבכל זאת מתעוררות. מורה שמרגיש מאוים מהתלמידים או מהתערבות של הורים כבר לא מצליח לתפקד טוב. אף אחד לא מתפקד טוב מתוך פחד.
ד"ר פליסהאור זוכרת מורה שעבדה בחינוך המיוחד ושאלה אותה : "אז בעצם, אני לא צריכה להיות שק האגרוף של התלמידים? מותר לי להגיד לילדים 'לא'?". אותה מורה כנראה חשבה שלספוג מכות זה חלק מהעבודה שלה... ד"ר פליסהאור רואה בכך תופעה חמורה. לדבריה אסור שילד ירביץ למורה, לא בטעות ולא בכוונה. ד"ר פליסהאור מדגישה: "זה חשוב לא רק למורים אלא בעיקר לילדים. ילד שמרביץ למורה לא מזיק רק למורה. הוא עצמו נפגע מכך מאד. ילד צריך לדעת שהמבוגר מגן עליו, שהוא מקור של עוצמה וסמכות. כשילד פוגע במבוגר הוא נבהל מהכוח של עצמו ומרגיש שאין לו על מי לסמוך. אם הוא מסוגל לפגוע במורה, איך הוא יכול לראות במורה מקור של הגנה וסמכות?"
לתלמיד יש אחריות
מורים גם נתקלים לא אחת בדילמה כיצד עליהם להגיב לאלימות, באין תכנית ברורה ומובנית. מדריכה שמפעילה את התכנית סיפרה על מקרה, בו ילד אחד טוב ועדין מכיתה ב' ניסה להוריד כדור שנתקע על גבי עץ. בלי להפעיל שיקול דעת הוא זרק אבן על הכדור והאבן פגעה בראש של חבר שלו.
לפני הפעלת התכנית המורה, שהייתה ידועה כמורה מבינה וסובלנית, היתה מתלבטת כיצד להגיב. כיום, עם התכנית, ברור שהילד יצטרך לדווח על המקרה ב'חדר פסק זמן', כי זה החוק בבית-הספר. החוק הזה משחרר את המורה מהדילמה. גם ההורים מכל הצדדים תמכו מאד במורה, כי הבינו שיש כאן מדיניות מערכתית ולא התנכלות לילד שלהם.
לעתים מורים, ובעיקר מורות, נפגעים פיזית בזמן שהם מנסים להפריד בין ילדים שרבים. ד"ר פליסהאור מנחה את הצוותים בבתי-הספר להחליט על דרכי פעולה ברורות כדי להפריד מריבות מבלי להיפגע. למשל: מורה תשרוק במשרוקית להזעיק עזרה, ואז שתי מורות יחד יפרידו בין המתקוטטים כשכל אחת תופסת אחד מהם. לשם כך צריך תמיד לדאוג שיהיו מורים בכוננות, כדי שיעזרו למורה התורנית.
חמישים שנה אחורה
ד"ר פליסהאור, איך הגענו למצב כזה שבו בית-הספר הוא לא תמיד מקום מוגן עבור תלמידים ומורים?
"יש המון סיבות. בין היתר, אולי גם העובדה שבנינו פה משהו שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה ועלו לפה אנשים שגדלו בדיקטטורות ולא ידעו איך להתנהג בדמוקרטיה. נוצר ערעור של הסמכות, ואנשים גם למדו איך 'לסדר' את הסמכות. יש המון תיאוריות איך הגענו למצב כזה, אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין אותי. הגענו, זאת עובדה. עכשיו צריך לשנות את זה".
איך משנים? מהם העקרונות של התכנית?
"האמת היא שהעקרונות של התכנית כל-כך פשוטים, אין בה שום דבר מתוחכם. זה אל"ף בי"ת בחינוך, ואיבדנו את זה. כך היה בבתי-הספר לפני חמישים שנה. אחר כך החלה תקופה שבה פיתחו את האגו של הילד וחשבו שאם לילד יהיה טוב אז הכל יהיה בסדר. בתכנית שלנו אנחנו מנסים לצור אינטגרציה בין הדברים. היא חוזרת למה שהיה לפני חמישים שנה, בהבדל הגדול שאנחנו נותנים כבוד לילד. אנחנו נותנים לו את האפשרות לבחור ואת האחריות על מעשיו".
"לתת לילד את האפשרות לבחור זה אומר להגדיר מראש את החוקים בבית-הספר ואת העונשים. ילד בבית-הספר 'מתאמן' כדי לצפות מה עלול לקרות כתוצאה ממעשה ללא מחשבה, כמו למשל טריקת דלת שעלולה לגרום לפציעה. כאשר הוא עושה מעשה הוא יודע מראש מה יהיו ההשלכות שלו, ולא יהיה נתון לחסדי המורה התורנית וינסה לחמוק מעונש בהצטדקויות שונות".
זקוקים להשגחה
ד"ר פליסהאור מדגישה מאד את החשיבות של השגחת מבוגר על התלמידים. מורה צריך להיות בכיתה בדיוק בזמן ועדיף לפני הזמן. זה יחסוך הרבה 'תקריות'. היא חושבת שרוב התקריות קורות בהעדר השגחה מספקת. הסעות למשל, הן בעיה רצינית, כי אין בהן השגחה. לאחרונה התקינו במכוניות הסעה בגליל מצלמת וידאו, והתלמידים יודעים שההתנהגות שלהם מתועדת. כך משיגים השגחה מסוימת. שעה חשובה מאד שאין בה השגחה היא השעה שבין שבע לשמונה בבוקר. יש ילדים שמגיעים לבית-הספר מוקדם, ואילו המורים מחויבים להגיע רק בסביבות רבע לשמונה. הזמן הזה מועד לפורענות, ולפעמים המורה מגיע כשכבר יש מריבה גדולה. באחד מבתי-הספר שבהם עבדה ד"ר פליסהאור ארגנו 'מועדון תה' בין שבע לשמונה. אחד המורים קלט את הילדים, דיבר אתם והכין להם תה. זה עזר מאוד להורדת רמת האלימות .
אולי צריך לתת קצת יותר אמון ביושר הפנימי של הילד?
"מערכת החינוך צריכה לפנות לכלל הילדים, ולא רק לשלושה או חמישה אחוזים של ילדים, שיהיו טובים בכל מקרה. ככה זה. גם חברת המבוגרים מבוססת על השגחה. מערכת של חוק, משפט, השגחה חברתית".
היא לא מתנגדת לחלוטין לעצמאות של התלמידים ולמתן אמון, אבל זה חייב לבוא מתוך תכנון. המורה צריכה לשקול האם הכיתה בשלה לקבל אחריות ולהיות לבד, ולא להשאיר את הכיתה לבד כיוון שהיא רוצה לגמור את הקפה שלה. גם בשיטות הלימוד החדשניות, לפיהן חלק מהתלמידים עובדים בקבוצות מחוץ לכיתה, היא רואה בעיה. אמנם השיטות האלה מעניינות יותר מהשיטה הפרונטלית שבה השתמשו פעם, אבל פעם לפחות ידעו היכן המורה והיכן התלמידים בכיתה. כיום יש שיטות לימוד שדורשות מהמורה ללוות כמה קבוצות של תלמידים במקומות שונים, ולדבריה, זה גורר הרבה בעיות.
בעייתיות בהערכה
שרת החינוך לימור לבנת ומנכ"לית המשרד רונית תירוש רואות בנושא צמצום האלימות אחד הנושאים המרכזיים במערכת החינוך. לשם כך הן הפעילו ברחבי הארץ את 'מוגנות ואחריותיות', תכניתה של ד"ר פליסהאור. אולם תכנית זו אינה התכנית היחידה למניעת אלימות. משרד החינוך פיתח כארבעים(!) תכניות כאלה, וכל מנהל בית-ספר נדרש לבחור אחת מן התכניות ולהפעיל אותה בבית-ספרו. השנה הכריז משרד החינוך גם על תחרות בנושא יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות.
בתי-הספר המבקשים להשתתף בתחרות, מתבקשים להציג תכנית מערכתית ארוכת טווח ולציין את התהליכים, הפעולות והתכניות שהיא מכילה.
על פי ממצאי דוח בנבנישתי, שחקר את נושא האלימות בבתי-הספר בשנה שעברה, נמצא שיש ירידה ברמת האלימות ובמספר מקרי האלימות, אם כי רמת האלימות עדיין גבוהה. האם התכניות שיופעלו בעתיד יורידו עוד את רמת האלימות? מלשכת דוברת המשרד נמסר שאין מחקר שמדד את היעילות של התכניות לפני שהופעלו. התכניות שמופעלות כיום בבתי-הספר ייבדקו, ולאחר שיופעלו בבתי-הספר יהיו ממצאים לגבי רמת היעילות שלהן.
אחת הסיבות לכך שאין הערכה היא עלות ההערכה של יעילות התכנית. משרד החינוך מציע לבצע זאת על ידי חלוקה של שאלון לדיווח עצמי שימולא על ידי כל תלמיד. העלות של עיבוד השאלונים היא שישה שקלים לשאלון, לפני מע"מ. חישוב פשוט מעלה כי הערכה של רמת האלימות בבית-ספר אחד בן 600 תלמידים באמצעות שאלונים אלו תעלה 4,248 ¤. צאו וחשבו כמה זה יעלה עבור כל בתי-הספר בארץ. מה גם שהמהימנות של השאלונים די נמוכה.
התכנית של ד"ר פליסהאור מתייחדת בכך שהאפקטיביות שלה נבדקה כבר באמצעות מחקר. המחקר נערך כעבודת גמר לתואר שני של אסנת לבנדה, שהייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה. את המחקר היא ביצעה עם פרופ' גרינבאום מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
תכניות לא יעילות
אסנת מספרת על המחקר: "בזמנו, כשפנינו למשרד החינוך בבקשה לחקור תכניות למניעת אלימות, באגף למניעת אלימות של המשרד לא ידעו אפילו להגיד באיזה בית-ספר פועלת תכנית ואיזו תכנית פועלת. בעצם, הושקע כסף בתכניות כמו 'משכיני שלום', שרמת האפקטיביות שלהן מעולם לא נבדקה". אסנת מזכירה כי בסקר שנערך בארץ בשנת תש"ס נמצא כי במחצית מבתי-הספר הופעלו תכניות למניעת אלימות, אך לא נזכרת הערכה שיטתית כלשהי של התכניות.
ומה לגבי האפקטיביות של 'מוגנות ואחריותיות'?
"במחקר שלנו מצאנו שיש לה אפקטיביות. השוונו בית-ספר שבו פעלה התכנית למשך שנה לבית-ספר שבו פעלה תכנית 'משכיני שלום' במשך שלוש שנים ולבית-ספר שבו לא פעלה אף תכנית. תכנית 'משכיני שלום' היא תכנית שבה צוות מתוך התלמידים לומד עקרונות של גישור, והוא ממונה על פישור בין תלמידים. זו תכנית שהושקע מאמץ רב בפיתוח שלה, והשפעתה בארץ לא נבדקה בצורה מסודרת. אנחנו בדקנו אותה בהשוואה לתכנית של ד"ר פליסהאור. בדקנו את רמת האלימות בתחילת שנת הלימודים ובסופה.
לממצאים של המחקר צריך אמנם להתייחס בעירבון מוגבל, כמו בכל מחקר, כיוון שהיו קשיים טכניים, אבל התוצאה הכללית ברורה: בבית-הספר שבו פעלה התכנית של ד"ר פליסהאור רמת האלימות הייתה הנמוכה ביותר, ללא הבדלים בין הכיתות השונות, גם בהשוואה לבית-הספר שבו לא הייתה אף תכנית וגם בהשוואה לבית-הספר בו פעלה תכנית 'משכיני שלום'. אני אישית גם התרשמתי מאד מהאווירה הרגועה ומשיתוף הפעולה ששררו בבית-הספר שעבד לפי התכנית".
עד היום, אגב, לא יודעים במשרד החינוך האם תכנית 'משכיני שלום' הייתה יעילה. מלשכת דוברת המשרד נמסר שהתכנית אינה מוכרת להם. לשאלתי כיצד זה ייתכן, השיבו שזו תכנית ישנה מאד (מדובר בתכנית שהופעלה לפני 5 שנים בערך, ר. ש.) וכבר אין להם כל מידע לגביה. הם עוסקים בפיתוח ובמחקר של תכניות השייכות לקדנציה של שרת החינוך הנוכחית, והתכנית ההיא שייכת לשר הקודם.
חשוב להבין שבהפעלת התכנית בבתי-ספר הושקעו מאמצים, זמן וכספים רבים. היא הייתה אחת התכניות הנפוצות ביותר בארץ. האם בכל ארבע שנים מוחלפות התכניות במשרד, מבלי שישנה הסקת מסקנות מתכניות קודמות? הרי התלמידים, המורים ובתי-הספר אינם מוחלפים בכל קדנציה?
כמובן, יש לברך את משרד החינוך על פעילותו הרחבה בנושא, אבל יש מקום להתבסס על ניסיונם של מורים ותלמידים שנמצאים כבר שנים רבות בשטח, במקום הגיגים של אנשי מחקר ופיתוח. אולי לא תמיד תכניות יצירתיות ויקרות מספקות פתרונות לבעיות. הניסיון של ד"ר פליסהאור מוכיח שתכניות פשוטות יכולות להיות יעילות יותר מכל אלה.
"בארץ יש איזו תחושה שאלימות היא משהו שאי אפשר להתמודד אתו. אם מספיק חושבים על זה, אפשר, לדעתי, להתמודד עם האלימות. ניתן לראות לדוגמא מה שקרה בניו יורק: בעיר הייתה רמת פשע גבוהה מאד. החליטו לטפל בפשע ברצינות, מתוך העיקרון שטיפול בפשעים ה'קטנים' יפחית גם את הפשעים החמורים. כדי להפחית את כמות הפשע ה'קטן' צריך להחליט שאין סובלנות כלפי אלימות מכל סוג. אז בניו יורק התחילו להיות קשוחים. אם מישהו צייר גרפיטי על הקיר, הוא קיבל דו"ח. על גניבה של מוצר קטן מהסופר יש תגובה. בכל מקרה של קטטה בין שתי קבוצות ברחוב, אפילו אם זו קטטה קטנה, יש התערבות של החוק. הם עשו שינוי בתפיסה: אין אלימות! אין אלימות בצחוק, אין אלימות במשחק, אין אלימות שלא בכוונה. התוצאה הייתה ירידה משמעותית ברמת האלימות והפשע ה'קטן'. גם רמת הפשע הגדול ירדה, כולל שיעור מקרי הרצח. זה אחד העקרונות שעליהם התכנית שלנו מבוססת: אין סובלנות לאלימות!"
תכנית להפסקת האלימות
ד"ר רות פליסהאור נולדה בהולנד, שם עברה את השואה כילדה. היא נשארה שם גם לאחר השואה, שם הכירה את בעלה ויחד הם הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת תשל"ה הם עלו לארץ, כיוון שלא רצו לחנך את ילדיהם בהולנד, בין גויים. בארץ נולדו להם שישה נכדים.
כשהגיעה פליסהאור לארץ היא עבדה בתחום הפסיכיאטריה במוסדות ופנימיות לנוער שעבר התעללות. היא הבחינה שבית-הספר הוא מקום שבו ילדים נחשפים להמון אלימות. היא ראתה זאת בשטח בבתי-ספר שונים, עובדה שאושרה גם במחקרים. יחד עם ד"ר ויקי לוי היא למדה את הנושא של מניעת אלימות, ובנתה תכנית שנקראת 'מוגנות ואחריותיות'. מטרת התכנית היא להפוך את בית-הספר למקום מוגן עבור כל אחד מהתלמידים והמורים, על ידי הדגשת האחריות של צוות המורים ושל כל אחד מן התלמידים למצב ולאווירה בבית-הספר.
מאז החלה התכנית לפעול לפני כעשר שנים היא הוכנסה לכ-150 בתי-ספר בכל רחבי הארץ. ד"ר פליסהאור וד"ר ויקי לוי הכשירו צוות של יועצות, שנכנסות לבתי-ספר ומכשירות את המורים לעבוד לפי עקרונות התכנית. הן החלו בבאר שבע בלבד, וכיום הן עובדות בכל הארץ. השנה עובדת ד"ר פליסהאור בין היתר בבית שמש, בפסגות ובגולן, בבתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים דתיים. הבעיות קיימות בבתי-ספר מכל המגזרים, גם במגזר הדתי. משרד החינוך אימץ את השיטה, והוא מפעיל אותה מטעמו בכ-60 בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים בכל הארץ בריכוזה של עדינה אורנשטיין משפ"י (שירות פסיכולוגי יעוצי). במשך השנים הן ראו הצלחות רבות. לדברי ד"ר פליסהאור, רמת האלימות יכולה לרדת פלאים תוך חודשיים של עבודה, והאווירה בבית-הספר משתפרת מאד.
רק דוגמא קטנה: באחד מבתי-הספר נדהמה המדריכה שהגיעה להנחות את המורים בעקרונות התכנית מהאופן בו ילדים שועטים אל החצר בהפסקה. היא הבהירה לצוות המורים שזה חייב להשתנות. המורים אמרו לה שאין מה לעשות, וכי ההרגל לרוץ חזק מכל. בכל זאת ביקשה המדריכה לדון בכך, והוחלט שילד שירוץ בהפסקה ייעצר ויחויב ללכת עשרה צעדים אחורנית ולספור עד עשר. כעבור שלושה ימים התקשרה מנהלת בית-הספר: "הם הולכים", היא דיווחה בהתרגשות, "היחידים שעוד רצים פה הם מורים"...
סנקציות בבית-ספר
התכנית 'מוגנות ואחריותיות' רואה את בית-הספר כארגון שמופעל על ידי צוות חינוכי מגובש, כולל המחנכים המקצועיים (כפי שקוראת ד"ר פליסהאור למורים המקצועיים). הצוות חייב לדבר בשפה אחידה, כלומר לנקוט באותם אמצעי משמעת ולנהוג על פי אותם חוקים ונהלים. לכל בית-ספר יש חוקים נוקשים, ונהלים שהם גמישים יותר. חוק ברזל הוא האיסור לנהוג באלימות, ונוהל יכול להיות משהו כמו: אסור לאחר, או חובה לאכול בישיבה. החוקים כוללים גם סנקציות ברורות וקבועות על מעשי אלימות.
הסנקציה הנפוצה היא שליחת תלמיד ל'חדר פסק זמן', שם הוא נדרש לכתוב מדוע נהג באלימות ולחתום על כך. ילד לא יכול להתחמק מלהגיע ל'חדר פסק זמן', כי הוא נשלח לשם באמצעות דוח שנכתב במספר העתקים. העתק אחד מגיע למחנך, שיבדוק אם הוא הגיע לחדר או לא. אחרי שהיה ב'חדר פסק זמן', המורה תזמן אותו לשיחה וייתכן שהוא יקבל עונש, כמו שלילת הזכות לצאת לשחק בהפסקה, או חיוב הילד להישאר צמוד למבוגר כל זמן ההפסקה. בנוסף ישנו מדרג של סנקציות: שליחת מכתב להורים, זימון ההורים לשיחה, וכו'. לאחר שלוש פעמים, משרד החינוך מאשר למנהל בית-הספר להשעות את התלמיד למספר ימים על מנת לעשות חשבון נפש וכדי שלבית-הספר תהיה שהות להתארגן כדי למנוע מעשים כאלה. אגב, זה לא תסריט שחוזר על עצמו פעמים רבות. אם ילד מושעה מספר פעמים מבית-הספר, הוא יקבל טיפול אישי וייחודי. לדברי ד"ר פליסהאור, ילדים שמכים פעמים רבות למרות התכנית הם מועטים, אולי שניים-שלושה בבית-ספר, והם סובלים מבעיות מיוחדות מאד. אין סיבה שילד נורמלי ינהג באלימות.
להתייחס בחומרה לכל המקרים
האם זה לא ברור שאין הצדקה לאלימות? התכנית צריכה לחדש את זה?
"ברגע שמתחילים להתייחס לחלק ממעשי האלימות כאל מעשי משחק ומקבלים כחלק מהנורמה משחקים 'גבריים' שהם אלימים, יש בעיה. דחיפות, 'כפות' ו'הורדות ידיים' הם משחקים אלימים. ברגע שמעשים שנעשו לא בכוונה מקבלים יחס שונה, וכל מורה צריך לברר ולבדוק האם המכה הייתה בכוונה, יש בעיה. היה לא מזמן אירוע בו ילד אחד פגע בעין של ילד אחר באמצעות חוד העיפרון. גם אם זה לא קרה בכוונה, לילד השני נפגעה עין! ילדים צריכים לקחת אחריות על תוצאות המעשים שלהם. אני מבקשת מהמורים להתייחס לכל מעשה אלימות, גם אם זה בצחוק. יכול להיות ששני ילדים שמשחקים ב'מכות' או ב'ערימת ילדים' נהנים מזה, אבל הילד השלישי מפחד".
ואם הילד האלים סובל מאיזה קושי או בא למשל מבית הרוס?
"ומי שבא מבית הרוס יכול לנהוג בצד שמאל של הכביש? אין לזה כל קשר! צריך לדעת שהחוקים הללו הם גם לטובת הילד המכה. הדבר שהכי מרגיע אדם שבא מבית קשה והרוס הוא גבולות ברורים. זה לטובתו. הוא מוכרח גם ללמוד להביע מצוקה בדרכים אחרות. אני באה מהעמדה של אנשי המקצוע בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, שמדברים על קבלה ועל הבנה של התנהגות חריגה. אני חושבת שאולי גרמנו נזק בזה, גם לסביבה שנפגעת וגם לילד האלים. הוא לא למד להתמודד עם המצוקה בדרך אחרת. אני כן חושבת שבית-הספר צריך לדאוג לילדים בעלי קשיים לתכניות מיוחדות. ילדים כאלה זקוקים לאבחון ולטיפול, ועם כל זה צריך לזכור שאין סיטואציה שמצדיקה פגיעה בזולת".
גבולות למען הילד
מורים מעידים שילדים תוקפניים שהיו מפליאים את מכותיהם בילדים אחרים נוהגים יותר בעדינות מאז הפעלת התכנית. בהתחלה הילדים נמנעו מאלימות רק מתוך פחד, ובשלב שני חלקם הגדול הפנים את המסרים נגד האלימות. ילדים מגיעים לאחר ההפסקה בהבעה מאושרת ואומרים: "התאפקתי". הגבולות הברורים מרגיעים אותם, נותנים להם כוח.
לא רק תלמידים כי אם גם מורים חשים מוגנים יותר בתוך בית-הספר. מנהלת בית-ספר במרכז הארץ בו מופעלת התכנית מעידה שהתכנית "חוללה שינוי בחייה ובחיי בית-הספר". במכתב שכתבה למדריכה אודות התכנית היא מעידה שכמנהלת ותיקה היא השחיתה זמן רב לטיפול בנושא האלימות ולעתים הרגישה כעובדת במפלג הנוער של המשטרה. התכנית שיחררה אותה מעיסוקים אלה ואפשרה לה לעסוק בתכנים האמתיים של הניהול. המורים והמורים קיבלו תחושת עצמה, שמאפשרת להם לטפל בבעיות שבכל זאת מתעוררות. מורה שמרגיש מאוים מהתלמידים או מהתערבות של הורים כבר לא מצליח לתפקד טוב. אף אחד לא מתפקד טוב מתוך פחד.
ד"ר פליסהאור זוכרת מורה שעבדה בחינוך המיוחד ושאלה אותה : "אז בעצם, אני לא צריכה להיות שק האגרוף של התלמידים? מותר לי להגיד לילדים 'לא'?". אותה מורה כנראה חשבה שלספוג מכות זה חלק מהעבודה שלה... ד"ר פליסהאור רואה בכך תופעה חמורה. לדבריה אסור שילד ירביץ למורה, לא בטעות ולא בכוונה. ד"ר פליסהאור מדגישה: "זה חשוב לא רק למורים אלא בעיקר לילדים. ילד שמרביץ למורה לא מזיק רק למורה. הוא עצמו נפגע מכך מאד. ילד צריך לדעת שהמבוגר מגן עליו, שהוא מקור של עוצמה וסמכות. כשילד פוגע במבוגר הוא נבהל מהכוח של עצמו ומרגיש שאין לו על מי לסמוך. אם הוא מסוגל לפגוע במורה, איך הוא יכול לראות במורה מקור של הגנה וסמכות?"
לתלמיד יש אחריות
מורים גם נתקלים לא אחת בדילמה כיצד עליהם להגיב לאלימות, באין תכנית ברורה ומובנית. מדריכה שמפעילה את התכנית סיפרה על מקרה, בו ילד אחד טוב ועדין מכיתה ב' ניסה להוריד כדור שנתקע על גבי עץ. בלי להפעיל שיקול דעת הוא זרק אבן על הכדור והאבן פגעה בראש של חבר שלו.
לפני הפעלת התכנית המורה, שהייתה ידועה כמורה מבינה וסובלנית, היתה מתלבטת כיצד להגיב. כיום, עם התכנית, ברור שהילד יצטרך לדווח על המקרה ב'חדר פסק זמן', כי זה החוק בבית-הספר. החוק הזה משחרר את המורה מהדילמה. גם ההורים מכל הצדדים תמכו מאד במורה, כי הבינו שיש כאן מדיניות מערכתית ולא התנכלות לילד שלהם.
לעתים מורים, ובעיקר מורות, נפגעים פיזית בזמן שהם מנסים להפריד בין ילדים שרבים. ד"ר פליסהאור מנחה את הצוותים בבתי-הספר להחליט על דרכי פעולה ברורות כדי להפריד מריבות מבלי להיפגע. למשל: מורה תשרוק במשרוקית להזעיק עזרה, ואז שתי מורות יחד יפרידו בין המתקוטטים כשכל אחת תופסת אחד מהם. לשם כך צריך תמיד לדאוג שיהיו מורים בכוננות, כדי שיעזרו למורה התורנית.
חמישים שנה אחורה
ד"ר פליסהאור, איך הגענו למצב כזה שבו בית-הספר הוא לא תמיד מקום מוגן עבור תלמידים ומורים?
"יש המון סיבות. בין היתר, אולי גם העובדה שבנינו פה משהו שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה ועלו לפה אנשים שגדלו בדיקטטורות ולא ידעו איך להתנהג בדמוקרטיה. נוצר ערעור של הסמכות, ואנשים גם למדו איך 'לסדר' את הסמכות. יש המון תיאוריות איך הגענו למצב כזה, אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין אותי. הגענו, זאת עובדה. עכשיו צריך לשנות את זה".
איך משנים? מהם העקרונות של התכנית?
"האמת היא שהעקרונות של התכנית כל-כך פשוטים, אין בה שום דבר מתוחכם. זה אל"ף בי"ת בחינוך, ואיבדנו את זה. כך היה בבתי-הספר לפני חמישים שנה. אחר כך החלה תקופה שבה פיתחו את האגו של הילד וחשבו שאם לילד יהיה טוב אז הכל יהיה בסדר. בתכנית שלנו אנחנו מנסים לצור אינטגרציה בין הדברים. היא חוזרת למה שהיה לפני חמישים שנה, בהבדל הגדול שאנחנו נותנים כבוד לילד. אנחנו נותנים לו את האפשרות לבחור ואת האחריות על מעשיו".
"לתת לילד את האפשרות לבחור זה אומר להגדיר מראש את החוקים בבית-הספר ואת העונשים. ילד בבית-הספר 'מתאמן' כדי לצפות מה עלול לקרות כתוצאה ממעשה ללא מחשבה, כמו למשל טריקת דלת שעלולה לגרום לפציעה. כאשר הוא עושה מעשה הוא יודע מראש מה יהיו ההשלכות שלו, ולא יהיה נתון לחסדי המורה התורנית וינסה לחמוק מעונש בהצטדקויות שונות".
זקוקים להשגחה
ד"ר פליסהאור מדגישה מאד את החשיבות של השגחת מבוגר על התלמידים. מורה צריך להיות בכיתה בדיוק בזמן ועדיף לפני הזמן. זה יחסוך הרבה 'תקריות'. היא חושבת שרוב התקריות קורות בהעדר השגחה מספקת. הסעות למשל, הן בעיה רצינית, כי אין בהן השגחה. לאחרונה התקינו במכוניות הסעה בגליל מצלמת וידאו, והתלמידים יודעים שההתנהגות שלהם מתועדת. כך משיגים השגחה מסוימת. שעה חשובה מאד שאין בה השגחה היא השעה שבין שבע לשמונה בבוקר. יש ילדים שמגיעים לבית-הספר מוקדם, ואילו המורים מחויבים להגיע רק בסביבות רבע לשמונה. הזמן הזה מועד לפורענות, ולפעמים המורה מגיע כשכבר יש מריבה גדולה. באחד מבתי-הספר שבהם עבדה ד"ר פליסהאור ארגנו 'מועדון תה' בין שבע לשמונה. אחד המורים קלט את הילדים, דיבר אתם והכין להם תה. זה עזר מאוד להורדת רמת האלימות .
אולי צריך לתת קצת יותר אמון ביושר הפנימי של הילד?
"מערכת החינוך צריכה לפנות לכלל הילדים, ולא רק לשלושה או חמישה אחוזים של ילדים, שיהיו טובים בכל מקרה. ככה זה. גם חברת המבוגרים מבוססת על השגחה. מערכת של חוק, משפט, השגחה חברתית".
היא לא מתנגדת לחלוטין לעצמאות של התלמידים ולמתן אמון, אבל זה חייב לבוא מתוך תכנון. המורה צריכה לשקול האם הכיתה בשלה לקבל אחריות ולהיות לבד, ולא להשאיר את הכיתה לבד כיוון שהיא רוצה לגמור את הקפה שלה. גם בשיטות הלימוד החדשניות, לפיהן חלק מהתלמידים עובדים בקבוצות מחוץ לכיתה, היא רואה בעיה. אמנם השיטות האלה מעניינות יותר מהשיטה הפרונטלית שבה השתמשו פעם, אבל פעם לפחות ידעו היכן המורה והיכן התלמידים בכיתה. כיום יש שיטות לימוד שדורשות מהמורה ללוות כמה קבוצות של תלמידים במקומות שונים, ולדבריה, זה גורר הרבה בעיות.
בעייתיות בהערכה
שרת החינוך לימור לבנת ומנכ"לית המשרד רונית תירוש רואות בנושא צמצום האלימות אחד הנושאים המרכזיים במערכת החינוך. לשם כך הן הפעילו ברחבי הארץ את 'מוגנות ואחריותיות', תכניתה של ד"ר פליסהאור. אולם תכנית זו אינה התכנית היחידה למניעת אלימות. משרד החינוך פיתח כארבעים(!) תכניות כאלה, וכל מנהל בית-ספר נדרש לבחור אחת מן התכניות ולהפעיל אותה בבית-ספרו. השנה הכריז משרד החינוך גם על תחרות בנושא יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות.
בתי-הספר המבקשים להשתתף בתחרות, מתבקשים להציג תכנית מערכתית ארוכת טווח ולציין את התהליכים, הפעולות והתכניות שהיא מכילה.
על פי ממצאי דוח בנבנישתי, שחקר את נושא האלימות בבתי-הספר בשנה שעברה, נמצא שיש ירידה ברמת האלימות ובמספר מקרי האלימות, אם כי רמת האלימות עדיין גבוהה. האם התכניות שיופעלו בעתיד יורידו עוד את רמת האלימות? מלשכת דוברת המשרד נמסר שאין מחקר שמדד את היעילות של התכניות לפני שהופעלו. התכניות שמופעלות כיום בבתי-הספר ייבדקו, ולאחר שיופעלו בבתי-הספר יהיו ממצאים לגבי רמת היעילות שלהן.
אחת הסיבות לכך שאין הערכה היא עלות ההערכה של יעילות התכנית. משרד החינוך מציע לבצע זאת על ידי חלוקה של שאלון לדיווח עצמי שימולא על ידי כל תלמיד. העלות של עיבוד השאלונים היא שישה שקלים לשאלון, לפני מע"מ. חישוב פשוט מעלה כי הערכה של רמת האלימות בבית-ספר אחד בן 600 תלמידים באמצעות שאלונים אלו תעלה 4,248 ¤. צאו וחשבו כמה זה יעלה עבור כל בתי-הספר בארץ. מה גם שהמהימנות של השאלונים די נמוכה.
התכנית של ד"ר פליסהאור מתייחדת בכך שהאפקטיביות שלה נבדקה כבר באמצעות מחקר. המחקר נערך כעבודת גמר לתואר שני של אסנת לבנדה, שהייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה. את המחקר היא ביצעה עם פרופ' גרינבאום מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
תכניות לא יעילות
אסנת מספרת על המחקר: "בזמנו, כשפנינו למשרד החינוך בבקשה לחקור תכניות למניעת אלימות, באגף למניעת אלימות של המשרד לא ידעו אפילו להגיד באיזה בית-ספר פועלת תכנית ואיזו תכנית פועלת. בעצם, הושקע כסף בתכניות כמו 'משכיני שלום', שרמת האפקטיביות שלהן מעולם לא נבדקה". אסנת מזכירה כי בסקר שנערך בארץ בשנת תש"ס נמצא כי במחצית מבתי-הספר הופעלו תכניות למניעת אלימות, אך לא נזכרת הערכה שיטתית כלשהי של התכניות.
ומה לגבי האפקטיביות של 'מוגנות ואחריותיות'?
"במחקר שלנו מצאנו שיש לה אפקטיביות. השוונו בית-ספר שבו פעלה התכנית למשך שנה לבית-ספר שבו פעלה תכנית 'משכיני שלום' במשך שלוש שנים ולבית-ספר שבו לא פעלה אף תכנית. תכנית 'משכיני שלום' היא תכנית שבה צוות מתוך התלמידים לומד עקרונות של גישור, והוא ממונה על פישור בין תלמידים. זו תכנית שהושקע מאמץ רב בפיתוח שלה, והשפעתה בארץ לא נבדקה בצורה מסודרת. אנחנו בדקנו אותה בהשוואה לתכנית של ד"ר פליסהאור. בדקנו את רמת האלימות בתחילת שנת הלימודים ובסופה.
לממצאים של המחקר צריך אמנם להתייחס בעירבון מוגבל, כמו בכל מחקר, כיוון שהיו קשיים טכניים, אבל התוצאה הכללית ברורה: בבית-הספר שבו פעלה התכנית של ד"ר פליסהאור רמת האלימות הייתה הנמוכה ביותר, ללא הבדלים בין הכיתות השונות, גם בהשוואה לבית-הספר שבו לא הייתה אף תכנית וגם בהשוואה לבית-הספר בו פעלה תכנית 'משכיני שלום'. אני אישית גם התרשמתי מאד מהאווירה הרגועה ומשיתוף הפעולה ששררו בבית-הספר שעבד לפי התכנית".
עד היום, אגב, לא יודעים במשרד החינוך האם תכנית 'משכיני שלום' הייתה יעילה. מלשכת דוברת המשרד נמסר שהתכנית אינה מוכרת להם. לשאלתי כיצד זה ייתכן, השיבו שזו תכנית ישנה מאד (מדובר בתכנית שהופעלה לפני 5 שנים בערך, ר. ש.) וכבר אין להם כל מידע לגביה. הם עוסקים בפיתוח ובמחקר של תכניות השייכות לקדנציה של שרת החינוך הנוכחית, והתכנית ההיא שייכת לשר הקודם.
חשוב להבין שבהפעלת התכנית בבתי-ספר הושקעו מאמצים, זמן וכספים רבים. היא הייתה אחת התכניות הנפוצות ביותר בארץ. האם בכל ארבע שנים מוחלפות התכניות במשרד, מבלי שישנה הסקת מסקנות מתכניות קודמות? הרי התלמידים, המורים ובתי-הספר אינם מוחלפים בכל קדנציה?
כמובן, יש לברך את משרד החינוך על פעילותו הרחבה בנושא, אבל יש מקום להתבסס על ניסיונם של מורים ותלמידים שנמצאים כבר שנים רבות בשטח, במקום הגיגים של אנשי מחקר ופיתוח. אולי לא תמיד תכניות יצירתיות ויקרות מספקות פתרונות לבעיות. הניסיון של ד"ר פליסהאור מוכיח שתכניות פשוטות יכולות להיות יעילות יותר מכל אלה.