בתום 16 שנים, שבמהלכן הקים את הארגון הראשון למען נפגעי הטרור ועמד בראשו, פורש מאיר אינדור מתפקידו כיושב ראש אלמגו"ר ופונה לפעול, בתוך הארגון, באפיקים אחרים של המאבק הלאומי. אינדור, נפגע טרור בעצמו, מקפל בפועלו ובזיכרונו את היסטוריית אירועי הטרור והמאבק של נפגעיו בשש עשרה השנים האחרונות וחי את הדברים במלוא עוצמתם.
שעת בוקר ירושלמית. אינדור פותח לנו את דלת הכניסה של בית הארגון. הוא נשאר לישון שם הלילה. עד 1:00 לפנות בוקר הוא שוחח עם אב שכול, ואחר-כך עוד נותרה לו עבודה: "נאלצנו לפטר את הדובר שלנו בגלל קשיים תקציביים, אז צריך להשלים את החסר".
חיסרון כיס הוא אחד הדברים שמאיר כמעט מתגאה בהם ביחס לארגון שלו. חוץ מכמה מחשבים ומכשירי טלפון נראה המקום כסניף בני עקיבא ממוצע. שולחן גדול במרכז החדר, מספר כיסאות ופלקטים על הקירות. לנושאי המשכורת של העמותה, שאינדור בתוכם, לא שילמו כסף גם החודש בגלל הגרעון. אינדור, מתעב את רדיפת השם והכסף, וטוען שהם הביאו עמם את החולי שפשה בכל מקום, החל מארגונים למען נפגעי טרור וכלה במנהיגי העם הנבחרים שמוכנים "למכור את מדינתם בשל אינטרסים כלכליים". הוא מרבה לצטט את הרב יהודה חזני ז"ל, איש גוש אמונים שפעל מתוך עניות וענווה.
אינדור מוצא נקודת זכות נוספת בעליבותו של המקום, וטוען שהוא משמש כמסנן טבעי ומותיר כפעילים רק את האנשים שהתוכן חשוב להם ולא הצורה.
למען משפחות נפגעי טרור
התהליך שהביא להקמת אלמגו"ר החל בתשמ"ו, עם החלטתה של ממשלת ישראל לשחרר 1,600 מחבלים במסגרת עסקת ג'יבריל. המומים מהמספר הגבוה ומ'איכות' המחבלים, עתרו אינדור ועזריאל ברק, ששכל את בנו וכלתו בפיגוע בבית גוברין, לבית המשפט העליון, במטרה לעצור את השחרור. במקביל הם פתחו בפעולות מחאה, כשאליהם מצטרפות משפחות נוספות של נפגעי טרור.
העתירה לא צלחה והמחבלים שוחררו. חצי שנה לאחר מכן פרצה האינתיפאדה, בסיועם של 600 מן המחבלים ששוחררו. מה שהביא בסופו של דבר להקמת ארגון מסודר הייתה פרשיית גירושם של 400 מחבלי חמאס ללבנון בעקבות רציחתו של השוטר נסים טולדנו. המיועדים לגירוש עתרו לבג"ץ, ואינדור שנועץ בחותנו, רב המשטרה דאז, הביא את משפחת טולדנו מן ה'שבעה' כדי שתצטרף למדינה כמשיבה.
"לאחר הגירוש פתחו הערבים הישראלים במערכה בינלאומית גדולה והקימו מאהל מול משרד ראש הממשלה. אנשי לשכת ראש הממשלה רמזו שנביא את האנשים שלנו כדי לפתוח במחאת נגד. ישבנו שם כמה חודשים בקור. כולם זוכרים את השלג בלבנון, אולם אותו שלג ממש ירד בירושלים, ומשפחות של נפגעי טרור התמידו וישבו באוהל בקור הזה. במהלך הזמן ראיתי שמתפתחות שיחות בניהן. אני זוכר שתי אמהות שכולות יושבות ומדברות. אחת מהן סיפרה על החלומות שלה, והשנייה אמרה לה :'וואי, אלו אותם החלומות שלי. ואני חשבתי שאני משוגעת, כנראה שככה זה'. השיחות שם הביאו למחשבה שכדאי לעשות פעולות חברתיות בין המשפחות. עוד לא היו הזמן, הכסף והמסגרת, אבל התחילו הניצנים הראשונים של הפעילות".
באלו תחומים עוסק הארגון שלכם היום?
"זו מסכת ארוכה. יש לנו חברת נוער מגובשת שיוצאת לטיולים ונופשונים, ופעילות למבוגרים שכוללת טיולים ומועדון להורים שכולים שנפגש פעם בשבועיים. מעבר לכך ישנם ביקורי בית, שנערכים על ידי בנות שירות לאומי או מתנדבים".
המפגש בין בני הנוער עוזר להם?
"שאלתי פעם בחור אחד: 'למה אתה בא'? אז הוא ענה לי: 'תשמע, כשאני בא למסגרת הזאת, אני לא צריך ליצור קשרים ולהתחיל לדבר. אני יכול לשתוק, ומה שקרה נמצא ברקע ונותן את הלכידות'".
בנות השירות מקבלות הכשרה?
"לא. אבל הן נבחרות בקפידה רבה".
אתה לא מפחד שהן יישברו?
"לא. הרב יהודה חזני החזיק בבית את חמתו שהייתה חולת אלצהיימר. פעם שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת, אם זה לא מפריע לילדים? והוא אמר שלא, הילדים צריכים להתמודד. אז למדתי ממנו שהאדם יכול להתמודד עם דברים קשים. הוא רק צריך ללמוד".
מצילים את החלש מניצול
פעולות נוספות שעורך הארגון: חולייה של צוות התערבות, בראשות אליעזר פארן, קיבוצניק שהיה בין מדליקי המשואות השנה. צוות ההתערבות מסייע למשפחות בתחומים רבים, החל ממילוי טפסים לביטוח הלאומי וכלה במציאת פשרה בסכסוכים במשפחה.
הארגון גם מחזיק מחלקה של עורכי דין מתנדבים, שבין השאר טיפלו בתביעת משפחות נפגעות טרור נגד ערפאת בבלגיה. המחלקה מסייעת גם בתביעות כספיות מול משרד הביטחון והביטוח לאומי במקרים של פציעות: "למה חשוב שנתערב פה? כדי לסלק את אוכלוסיית עורכי הדין הפרטיים מהזירה. יש מעשי מרמה וניצול של חלק גדול מהנפגעים. הם בכלל לא צריכים עורך דין בשביל התביעות האלו, אבל מזהירים אותם שלא יעזו לגשת בלי ייצוג, אז אנחנו החלטנו לתת להם עורכי דין מתנדבים".
לדברי אינדור, לא רק עורכי הדין מנצלים את משפחות נפגעי טרור אלא גם ארגונים המבקשים לכאורה לסייע להם.
לאחרונה נרשמו 30 ארגוני סיוע לנפגעי טרור. למה יש כזאת אינפלציה?
"מדובר בארגונים שמשתייכים למגזר החרדי, אנשים שאינם לומדים תורה ומחפשים כסף. זה עניין של ביזנס או כבוד. הרי הרבה אנשים באים לכאן לעזור ולא מקימים ארגונים אחרים. כשארגון קם, צריך לשאול מדוע היה צורך להקים אותו ואנשיו לא הצטרפו לזה הקיים?"
אז לדעתך אין כלל מקום לארגונים אחרים?
"לא. למה שיהיה? אני גם רואה את ההתנהלות של אותם ארגונים, עושים שם דברים נוראים. הרב אופיר כהן (שילדיו נפצעו באוטובוס הילדים בכפר דרום) סיפר לי שארגון זק"א מצלצל לתושבי יש"ע ומתרים אותם לקייטנת "זק"א כיף לחיות", שם מחלקים גופיות שעליהן נכתבה הסיסמה הזאת.
"ראיתי פרוספקט של ארגון אחר, ובו תמונה של ילד מנשק את גופת אביו בהלוויה, עם חץ לתמונה נוספת של הילד בה הוא נראה משתתף ביום כיף. כשילד קטן בא אלינו לקייטנה יש עליו איזה סימן זיהוי? אתה לא לוקח ילד ומשתמש בו לעשות מזה פלקט. מה הוא מרגיש כשאת כותבת עליו שהוא נפגע טרור או 'זק"א כיף לחיות'?"
בורח מהכסף
אינדור הולך עם האמת שלו, אף שזו מכשילה לעתים את הארגון שבראשו הוא עומד. מנוסתו מכל מה שיש לו ריח של כסף הותירה את הארגון שלו בגרעון עצום, אך הוא, כאמור, רחוק מלהיות מודאג.
הוא טוען באופן נחרץ כי נפגעי טרור אינם זקוקים לסיוע כלכלי וכי אירגונים רבים מוליכים שולל את הציבור הרחב כאשר הם עורכים מגביות למענם. לדבריו, מדינת ישראל דואגת בצורה הטובה ביותר לנפגעים, מעניקה להם קצבה חודשית ומסייעת להם גם בהוצאות הרפואיות. אינדור אף לא משך את ידו מלהיאבק בהתרמות שערכו ארגונים מסוימים, כמו המגבית שנערכה ליתומי עמנואל:
"התקשרתי לאחד הרבנים שהיו צריכים לקבל את הצ'קים ושאלתי אותו, איך אפשר לומר ש'נשבר מטה לחמם וגם דרוש כסף עבור הוצאות רפואיות'? לא נשבר מטה לחמם, להיפך, מבחינה כלכלית הם יהיו עכשיו יותר מסודרים, ואת ההוצאות הרפואיות משלמת מדינת ישראל. לא הייתה לו תשובה. אינדור לא הסתפק בשיחת הטלפון, והתראיין בתחנת הרדיו 'קול חי', שם הביע את דעתו על ההתרמה. השיחה עמו גררה לחצים כבדים מצד המתרימים, שאילצו את התחנה להתגייס למענם בניגוד לעמדתו האישית של הבעלים של התחנה, שהוא בעצמו אב שכול.
אינדור ממשיל את פעילותה של אלמגו"ר לפעילות של הוועד למען החייל. היא לא מספקת את האוכל הבסיסי אלא את הצ'ופרים: "אנחנו רוצים להיות כלי כדי להביא את האהדה הציבורית אל נפגע הטרור. החברה מצדיעה לו ואנחנו מביאים אליו את תחושות החברה, בפעולת הנצחה או בחיבוק. זה דבר שיכול אולי לרפא".
גם אנחנו אשמים
מאיר אינדור עצמו, סגן אלוף במילואים, נמנה, כאמור, עם נפגעי הטרור. הוא נפצע בשתי הזדמנויות שונות: בפעם הראשונה בשנת 72', במהלך שירותו בעזה, במרדף אחרי מחבלים. כשהם נמלטו לבונקר קרא להם אינדור לצאת החוצה 'לפי הכללים'. המחבלים ניצלו את קריאתו וזרקו עליו רימון רסס שפצע אותו. אינדור זרק פנימה רימון עשן, שגרם בסופו של דבר למותם.
פציעתו השניה אירעה באחד החגים, כשקבוצת בנות התקרבה אל הכותל וערבים השליכו עליה אבנים. "תפסתי את אחד מן הזורקים וצעקתי לשומר שיקרא לשוטר. הדבר לקח כמה דקות, ובינתיים בא מישהו מאחוריי ודקר אותי בראשי".
"כשיצאתי מבית חולים אחרי הפציעה הראשונה הרגשתי שתקופת האשפוז הייתה כמו כלא. כשאתה יוצא החוצה אתה מסתכל ושואל, המדינה לא חיכתה לי? כולם ממשיכים לעבוד? זה מין הלם, ואתה הקרבת. ותחשבי על מקרה חמור יותר, אדם יוצא מתקופת אבל על בתו. לא מדובר בתאונת דרכים, אלא ברצח שנעשה בכוונה תחילה, ועוד משחררים את המחבל או שהוא מראש לא נענש".
אתה מניח שמי שלא היה שם לא יכול להבין את זה?
"לא בהכרח. יש מדרגות. אם את 'מענטש' את יכולה לסייע בפעילות. כמובן שאם אדם חווה את הדברים הוא יכול לסייע אפילו יותר. לשלה שורשן, למשל, שאיבדה את בעלה וכתבה ספר ומרצה על הדברים, יש הבנה שלי אין".
מה עובר לך בראש כשאתה שומע את המשפט 'אנחנו מפסיקים את השידורים בעקבות אירוע רב נפגעים'.
"שתי תחושות. הראשונה היא: או קיי, היה ברור שזה יקרה. פעולות הטרור יימשכו כי הנשק שהכניסו לפה בהסכמי אוסלו הרווה את השטח ב-30 אלף רובים ובמנגנוני טרור. זה מעצבן אותי, כי הכל יכול היה להיות אחרת, ידענו שזה יקרה וצעקנו נגד זה".
אינדור שואג. הוא היה באוסלו כשההסכם נחתם, ואף הטיס לשם 97 איש. אם היו טסים לשם חמישה או שישה מטוסים, ייתכן שזה היה עושה משהו. כן, לדעתו גם הימין אשם.
"התחושה השנייה היא תחושה של עבודה, מיד נכנסים פה לכוננות. יש לנו כוננים ברחבי הארץ, שמיד כשנודע על פיגוע מגיעים לבתי החולים מצוידים במזון למשפחות ובערכות שנבנו לפי חוברת שהוציאה מישהי מגוש קטיף".
את רעיון הכוננים, כמו יוזמות רבות אחרות, הביא אינדור לאחר שהתנסה בשטח כשביקר משפחות של פצועים או נרצחים בבית חולים.
משפר עמדות לאחור
מדריך טיולים שפגש אותו לפני שנים אחדות בשלוש לפנות בוקר בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים סיפר כי אינדור עצר לידו בפתאומיות: "הייתי בטוח כי מן המכונית שנעצרה לידיי בחראק'ה יישלף אקדח, אבל זה היה רק מאיר. שאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא ענה כי הוא בדרך לבקר מישהו ולא פירט. אחרי שתחקרתי אותו הבנתי שהוא בדרכו לבקר פצוע פיגוע, בשעה כזאת שהיא לא לילה ולא יום".
אתה מתעסק במקרים עצובים רבים כל כך, איך מתמודדים?
"אני בן לניצולי שואה. תמיד הבית נגע ולא נגע ברצח של קרובי משפחתנו, אבל למדנו שמתוך האבל בונים. הגברת הזאת (מצביע אינדור על שלה שורשן) היא יתומת אב ואיבדה בת ובעל, ולמרות זאת היא מצליחה להיות אחראית על הנוער פה ועושה הכל בשמחה".
במהלך השיחה מזכיר אינדור שמות של נרצחים ופצועים ובני משפחותיהם. בעבר, הוא מספר, היה הולך להלוויות, אך כעת הוא כמעט לא בא במגע עם המשפחות השכולות החדשות. לאחר תקופה ארוכה שבה הלך מלוויה ללוויה הוא הגיע למסקנה כי בצורה כזו זו תישאר אלמגו"ר תנועה של אדם אחד ובלי פעילות.
"כיום אני עוסק בהתוויה, בדאגה שהמקום יפעל וימצא אנשים טובים. אני משווה את עצמי בקטן לאברהם ארנן, מפקד סיירת מטכ"ל הראשון. הוא לא היה מומחה בחדירות ובקרבות, אבל היה לו חוש אנושי, למצוא אנשים מעולים ולהביא אותם. אז בקטן יש לי את החוש הזה".
נוכחים במשפטי הרצח
מי שעוקב אחר משפטו של מרואן ברגותי, ראש התנזים האחראי על רציחתם של מאות ישראלים ופציעתם של אלפים, אינו יכול להתעלם מן המהומה המתחוללת בבית המשפט בכל דיון. אחת הסיבות לכך היא הימצאותן של משפחות שכולות בבית המשפט. ארגונו של אינדור הוא שמביא את המשפחות.
אתה לא רואה בהבאת המשפחות ניצול ציני שלהן, כאשר הן צריכות לעמוד מול מי שרצח את יקיריהן?
"אתמול אמר לי אב שכול: 'אתה יודע מה מעצבן אותי? באו לבשר לי שתפסו את רוצחי בני ואמרו לי שיזמינו אותי לבית המשפט הצבאי ויסדרו לי רכב ולא עשו זאת'. אנשים כועסים שלא מזמינים אותם לבית המשפט, ולכן המסגרת של הארגון שבנויה ממשפחות שכולות ופצועי טרור החליטה לבנות מערכת שתביא אנשים לדיונים. משפטו של ברגותי אינו היחיד. אדם רוצה להיות מעורב, הוא רוצה שהשופט יראה אותו, הוא רוצה להסתכל לרוצח בעיניים ולדעת איזה עונש יוטל עליו. אם במקרה מסוים בוואדי קלט, בו האמא סייעה לרצח, החביאה את הבן הרוצח שלה, את הסכינים ואת החולצה וקיבלה רק שני חודשי מאסר, זה בגלל שלא היינו שם".
אתה מרגיש שהנוכחות שלכם בבתי המשפט מביאה להטלת עונש כבד יותר?
"תשמעי, היה בג"ץ על הריסת הבתים וגירוש הרוצחים מסילואן. כשהצלמים סיימו לצלם והלכו מהמקום הגיעו אלינו שלושה ג'נטלמנים ואמרו לאמו של אדם ויינשטיין הי"ד: 'שלום גברת ויינשטיין, דיברת נפלא בבית המשפט. אנחנו רוצים להגיד לך שזה היה יותר חשוב ממה שהמדינה טענה, דברייך הם ששכנעו את השופט, עזרת לנו מאוד'. החבר'ה האלה היו מהמחלקה המדינית של השב"כ".
מאמין בהפרות סדר
מדוע אתה פורש מתפקידך ?
"אדם צריך לרדת מכסא יושב הראש ולחזור להיות אחד מן החבר'ה. חוץ מזה, המערכת היום היא גדולה מאוד, ואני לא בטוח שאני האדם המתאים לנהל אותה. אני לא רוצה תואר. זה מפריע לי, אני מרגיש שאני יכול פחות להתפרע".
איך היית מתפרע?
"היום הייתי מארגן פעולת מחאה אדירה נגד מה שהולך להיות פה, ששרון מדבר על מדינה פלשתינאית. איזו חרפה זאת! אחרי כל מה שהם עשו לנו הם עוד יקבלו מדינה? אני מוגבל בתפקיד שלי, אני צריך להיות ממלכתי. ואני כבר לא רוצה להיות ממלכתי".
"אני מקווה שהנהלת הארגון תאשר לי לעסוק בפיתוח רעיונות, כי הפעילות השוטפת הוציאה ממני את כל היוזמות ויצא שהזנחתי את המאבק בטרור ואת הנושאים הלאומיים. אני רוצה לארגן פעולות הסברה, לגייס אנשי צבא שהתפקחו ונפגעי טרור ולהסתובב אתם. הייתי רוצה לראות נפגעי טרור בעלי כושר דיבור שיפסיקו את עבודתם ויצטרפו למערכת"
אינדור מאמין מאוד בכוחן של פעולות הסברה והפגנות להשפיע על מקבלי ההחלטות. הוא שמע זאת פעם מפיו של ראש הממשלה שרון, וכדי להמחיש את הדברים הוא פותח בחיקוי משעשע ומדויק להפליא של ראש הממשלה.
אינדור אינו מעריך את המנהיגים הנבחרים ומבקש לנצל את רמתם הירודה, כהגדרתו: "אני מכיר אותם, חלקם הגדול עבר אצלנו פה. היו כמה שרים שהיו אתי בהפגנות. הם רוצים להיבחר, זה המקצוע. אני מסתובב בכנסת ורואה שכל דור גרוע מקודמו, תשאלי את הסדרנים. הצרה הזו היא גם סוד כוחנו. בדבר הזה אני רוצה להשקיע מחשבה, לבנות לובי בכנסת ולהגביר את פעולות המחאה ואז הם ירגישו לאן הולכת הרוח. הרי שרון בודק את הלכי הרוח באוכלוסייה ובתקשורת, ולפי זה הוא מכריז שהוא בעד מדינה פלשתינית".
געגועים לגוש אמונים הישנה
מעל לכל מתכנן אינדור לבנות קאדר של אנשים שיהיו מאחורי הקלעים ויפעלו בלי נטילת קרדיט, "כמו גוש אמונים הישנה".
מדוע אתה מדבר על גוש אמונים הישנה, מה עם גוש אמונים של היום?
"הם חברים שלי, אבל אני לא הלכתי להיות ראש מועצה במשכורת של 28 אלף שקל בחודש. אם הייתי מקבל כזה סכום, מיד הייתי לוקח חצי, ומממן שני פעילים שיעזרו לי בנושאים הלאומיים. עובדה שאני מקבל 6 וחצי אלף שקל ואין לי לא פנסיה תקציבית ולא שום דבר. החודש לא הבאתי משכורת הביתה כי אין כסף, וכך גם אנשים אחרים אצלנו. אין כסף אבל אנחנו פועלים, נכון"?
אינדור, בן 55, הוא אב לשש בנות וסב לחמישה נכדים. כששואלים אותו על בת שבע, אישתו, הוא מתמלא הערצה וגאווה: "כשאשתי מגיעה לפה כולם חושבים שהיא הבת שלי. אני שייך לשכבת הפעילים ביהודה ושומרון. מאחורי כל מי שמתעסק בדברים האלו עומדת אישה חזקה. אשתי גידלה שש בנות כשלפעמים לא היה אוכל".
בראייה לאחור, מה הישגו הגדול של הארגון?
"קודם כל שהנושא של נפגעי הטרור עלה לתודעת הציבור וגם נושאים שקשורים בהם, למשל הסגרת מחבלים".
מכל מה שראית, איזה מקרה נגע לך במיוחד?
"המון מקרים, קשה להגיד. הייתה תקופה שהייתי הולך בלוויות ומחזיק את המיטה, וזה היה משגע אותי. אתה הולך וחושב שזה כל-כך מיותר. במקרה של משפחת סחוויסחורדר היו חמש הלוויות בתוך המשפחה. זו הייתה הפעם היחידה שחלמתי בלילה על לוויות.
"כבן לניצולי שואה אני אומר שאז וגם היום אפשר לעשות, אבל אנשים לא ראו ולא רואים. השבוע, כשנשאתי את מיטת הנרצח, במקום לומר תפילה ביקשתי מחילה שאנו לא עושים די מבחינה ציבורית כדי לדחוק את הממשלה לעצור את הטרור".
ofralax@walla.co.iL
הכסף לא יטמא את הידיים
את מקומו של מאיר אינדור בראשות הארגון יתפסו יהודית שחור, שתשמש כיושבת ראש הארגון ללא תמורה, ושמואל דרורי, שיתפקד כמזכ"ל במשרה חלקית. דרורי, בעבר ראש מחלקות הדרכה ובוגרים בתנועת בני עקיבא, שאמור לעשות סדר בארגון ולהעלותו על דרך המלך מבחינה תקציבית, אינו מסכים עם הגישה הקיצונית של אינדור לגביי סיוע כלכלי לנפגעי הטרור:
"אחת הבעיות של הארגון היא הגישה הקיצונית מדי לטעמי, שנפגעי הטרור אינם צריכים עזרה כספית. שלה שורשן ואליעזר פארן, למשל, חושבים אחרת. חלק גדול מנפגעי הטרור הם משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, ומה שקרה להם שבר את מטה לחמם ובלבל אותם".
מאיר טוען שמדינת ישראל מעניקה כספים לנפגעים.
"זה נכון שהיא נותנת, אבל זה לוקח זמן, וגם אז יש דברים שהיא אינה מממנת. למשל, כשהיתומים מגיעים לגיל מסוים הם כבר לא מקבלים דבר, למרות שהחסך מלווה אותם כל חייהם ואין להם את הגיבוי של ההורים כפי שיש לכל אדם אחר. פרט לכך, מדובר בתהליכים. לא כל אחד יודע לעבור אותם, וקצרה ידה של מערכת הביטוח הלאומי מלסייע לכולם. הגישה הקיצונית הזאת גם גורמת לכך שאנו לא אוספים תרומות באופן מסודר, ולכן אנחנו בגרעון כספי".
השתלבות זה לא הכל
בתו של מאיר אינדור היא שרה ב"ק, כתבת לענייני חינוך וקליטה של חדשות ערוץ 2. בניגוד למה שהיה אולי צפוי, הוא אינו מתרווח בנחת על כורסת הטלוויזיה ונהנה ממה שיכול להיחשב אצל אבות אחרים כהישג נכבד.
"אני חושב שבעולם הקולנוע שבו היא הצטיינה היא הייתה יכולה להביא את הביטוי האישי בצורה עמוקה וללא תכתיבים של שתי דקות לכתבה. המצב בתקשורת כל-כך חמור היום, שלא שרה ב"ק לבד, ואפילו עם עוד כמה מעטים, לא יוכלו להפוך את המצב".
אינדור גם מודאג מן הבעיות ההלכתיות עמן צריכה ביתו להתמודד: "הצעתי לה להמעיט בהופעה ולעמוד מאחורי המצלמה מצד הצניעות והענווה, והיא עושה זאת. אבל הדבר עומד בניגוד למגמת הערוצים, שבמסגרת התחרות ביניהם מבקשים לקשור את הצופים לפנים מוכרות. אז הצעתי לה שלא תעשה צילומי תקריב".
"כעיתונאי לשעבר אני רוצה לומר זאת, כדי שכל מתקני העולם הדתיים בתקשורת לא יחשבו שתמיד ההשתלבות היא הדרך. כבר ראיתי ותיקים בני גילי וצעירים יותר שהשתלבו כל-כך טוב, שלא רואים מאיפה הם באו".
שעת בוקר ירושלמית. אינדור פותח לנו את דלת הכניסה של בית הארגון. הוא נשאר לישון שם הלילה. עד 1:00 לפנות בוקר הוא שוחח עם אב שכול, ואחר-כך עוד נותרה לו עבודה: "נאלצנו לפטר את הדובר שלנו בגלל קשיים תקציביים, אז צריך להשלים את החסר".
חיסרון כיס הוא אחד הדברים שמאיר כמעט מתגאה בהם ביחס לארגון שלו. חוץ מכמה מחשבים ומכשירי טלפון נראה המקום כסניף בני עקיבא ממוצע. שולחן גדול במרכז החדר, מספר כיסאות ופלקטים על הקירות. לנושאי המשכורת של העמותה, שאינדור בתוכם, לא שילמו כסף גם החודש בגלל הגרעון. אינדור, מתעב את רדיפת השם והכסף, וטוען שהם הביאו עמם את החולי שפשה בכל מקום, החל מארגונים למען נפגעי טרור וכלה במנהיגי העם הנבחרים שמוכנים "למכור את מדינתם בשל אינטרסים כלכליים". הוא מרבה לצטט את הרב יהודה חזני ז"ל, איש גוש אמונים שפעל מתוך עניות וענווה.
אינדור מוצא נקודת זכות נוספת בעליבותו של המקום, וטוען שהוא משמש כמסנן טבעי ומותיר כפעילים רק את האנשים שהתוכן חשוב להם ולא הצורה.
למען משפחות נפגעי טרור
התהליך שהביא להקמת אלמגו"ר החל בתשמ"ו, עם החלטתה של ממשלת ישראל לשחרר 1,600 מחבלים במסגרת עסקת ג'יבריל. המומים מהמספר הגבוה ומ'איכות' המחבלים, עתרו אינדור ועזריאל ברק, ששכל את בנו וכלתו בפיגוע בבית גוברין, לבית המשפט העליון, במטרה לעצור את השחרור. במקביל הם פתחו בפעולות מחאה, כשאליהם מצטרפות משפחות נוספות של נפגעי טרור.
העתירה לא צלחה והמחבלים שוחררו. חצי שנה לאחר מכן פרצה האינתיפאדה, בסיועם של 600 מן המחבלים ששוחררו. מה שהביא בסופו של דבר להקמת ארגון מסודר הייתה פרשיית גירושם של 400 מחבלי חמאס ללבנון בעקבות רציחתו של השוטר נסים טולדנו. המיועדים לגירוש עתרו לבג"ץ, ואינדור שנועץ בחותנו, רב המשטרה דאז, הביא את משפחת טולדנו מן ה'שבעה' כדי שתצטרף למדינה כמשיבה.
"לאחר הגירוש פתחו הערבים הישראלים במערכה בינלאומית גדולה והקימו מאהל מול משרד ראש הממשלה. אנשי לשכת ראש הממשלה רמזו שנביא את האנשים שלנו כדי לפתוח במחאת נגד. ישבנו שם כמה חודשים בקור. כולם זוכרים את השלג בלבנון, אולם אותו שלג ממש ירד בירושלים, ומשפחות של נפגעי טרור התמידו וישבו באוהל בקור הזה. במהלך הזמן ראיתי שמתפתחות שיחות בניהן. אני זוכר שתי אמהות שכולות יושבות ומדברות. אחת מהן סיפרה על החלומות שלה, והשנייה אמרה לה :'וואי, אלו אותם החלומות שלי. ואני חשבתי שאני משוגעת, כנראה שככה זה'. השיחות שם הביאו למחשבה שכדאי לעשות פעולות חברתיות בין המשפחות. עוד לא היו הזמן, הכסף והמסגרת, אבל התחילו הניצנים הראשונים של הפעילות".
באלו תחומים עוסק הארגון שלכם היום?
"זו מסכת ארוכה. יש לנו חברת נוער מגובשת שיוצאת לטיולים ונופשונים, ופעילות למבוגרים שכוללת טיולים ומועדון להורים שכולים שנפגש פעם בשבועיים. מעבר לכך ישנם ביקורי בית, שנערכים על ידי בנות שירות לאומי או מתנדבים".
המפגש בין בני הנוער עוזר להם?
"שאלתי פעם בחור אחד: 'למה אתה בא'? אז הוא ענה לי: 'תשמע, כשאני בא למסגרת הזאת, אני לא צריך ליצור קשרים ולהתחיל לדבר. אני יכול לשתוק, ומה שקרה נמצא ברקע ונותן את הלכידות'".
בנות השירות מקבלות הכשרה?
"לא. אבל הן נבחרות בקפידה רבה".
אתה לא מפחד שהן יישברו?
"לא. הרב יהודה חזני החזיק בבית את חמתו שהייתה חולת אלצהיימר. פעם שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת, אם זה לא מפריע לילדים? והוא אמר שלא, הילדים צריכים להתמודד. אז למדתי ממנו שהאדם יכול להתמודד עם דברים קשים. הוא רק צריך ללמוד".
מצילים את החלש מניצול
פעולות נוספות שעורך הארגון: חולייה של צוות התערבות, בראשות אליעזר פארן, קיבוצניק שהיה בין מדליקי המשואות השנה. צוות ההתערבות מסייע למשפחות בתחומים רבים, החל ממילוי טפסים לביטוח הלאומי וכלה במציאת פשרה בסכסוכים במשפחה.
הארגון גם מחזיק מחלקה של עורכי דין מתנדבים, שבין השאר טיפלו בתביעת משפחות נפגעות טרור נגד ערפאת בבלגיה. המחלקה מסייעת גם בתביעות כספיות מול משרד הביטחון והביטוח לאומי במקרים של פציעות: "למה חשוב שנתערב פה? כדי לסלק את אוכלוסיית עורכי הדין הפרטיים מהזירה. יש מעשי מרמה וניצול של חלק גדול מהנפגעים. הם בכלל לא צריכים עורך דין בשביל התביעות האלו, אבל מזהירים אותם שלא יעזו לגשת בלי ייצוג, אז אנחנו החלטנו לתת להם עורכי דין מתנדבים".
לדברי אינדור, לא רק עורכי הדין מנצלים את משפחות נפגעי טרור אלא גם ארגונים המבקשים לכאורה לסייע להם.
לאחרונה נרשמו 30 ארגוני סיוע לנפגעי טרור. למה יש כזאת אינפלציה?
"מדובר בארגונים שמשתייכים למגזר החרדי, אנשים שאינם לומדים תורה ומחפשים כסף. זה עניין של ביזנס או כבוד. הרי הרבה אנשים באים לכאן לעזור ולא מקימים ארגונים אחרים. כשארגון קם, צריך לשאול מדוע היה צורך להקים אותו ואנשיו לא הצטרפו לזה הקיים?"
אז לדעתך אין כלל מקום לארגונים אחרים?
"לא. למה שיהיה? אני גם רואה את ההתנהלות של אותם ארגונים, עושים שם דברים נוראים. הרב אופיר כהן (שילדיו נפצעו באוטובוס הילדים בכפר דרום) סיפר לי שארגון זק"א מצלצל לתושבי יש"ע ומתרים אותם לקייטנת "זק"א כיף לחיות", שם מחלקים גופיות שעליהן נכתבה הסיסמה הזאת.
"ראיתי פרוספקט של ארגון אחר, ובו תמונה של ילד מנשק את גופת אביו בהלוויה, עם חץ לתמונה נוספת של הילד בה הוא נראה משתתף ביום כיף. כשילד קטן בא אלינו לקייטנה יש עליו איזה סימן זיהוי? אתה לא לוקח ילד ומשתמש בו לעשות מזה פלקט. מה הוא מרגיש כשאת כותבת עליו שהוא נפגע טרור או 'זק"א כיף לחיות'?"
בורח מהכסף
אינדור הולך עם האמת שלו, אף שזו מכשילה לעתים את הארגון שבראשו הוא עומד. מנוסתו מכל מה שיש לו ריח של כסף הותירה את הארגון שלו בגרעון עצום, אך הוא, כאמור, רחוק מלהיות מודאג.
הוא טוען באופן נחרץ כי נפגעי טרור אינם זקוקים לסיוע כלכלי וכי אירגונים רבים מוליכים שולל את הציבור הרחב כאשר הם עורכים מגביות למענם. לדבריו, מדינת ישראל דואגת בצורה הטובה ביותר לנפגעים, מעניקה להם קצבה חודשית ומסייעת להם גם בהוצאות הרפואיות. אינדור אף לא משך את ידו מלהיאבק בהתרמות שערכו ארגונים מסוימים, כמו המגבית שנערכה ליתומי עמנואל:
"התקשרתי לאחד הרבנים שהיו צריכים לקבל את הצ'קים ושאלתי אותו, איך אפשר לומר ש'נשבר מטה לחמם וגם דרוש כסף עבור הוצאות רפואיות'? לא נשבר מטה לחמם, להיפך, מבחינה כלכלית הם יהיו עכשיו יותר מסודרים, ואת ההוצאות הרפואיות משלמת מדינת ישראל. לא הייתה לו תשובה. אינדור לא הסתפק בשיחת הטלפון, והתראיין בתחנת הרדיו 'קול חי', שם הביע את דעתו על ההתרמה. השיחה עמו גררה לחצים כבדים מצד המתרימים, שאילצו את התחנה להתגייס למענם בניגוד לעמדתו האישית של הבעלים של התחנה, שהוא בעצמו אב שכול.
אינדור ממשיל את פעילותה של אלמגו"ר לפעילות של הוועד למען החייל. היא לא מספקת את האוכל הבסיסי אלא את הצ'ופרים: "אנחנו רוצים להיות כלי כדי להביא את האהדה הציבורית אל נפגע הטרור. החברה מצדיעה לו ואנחנו מביאים אליו את תחושות החברה, בפעולת הנצחה או בחיבוק. זה דבר שיכול אולי לרפא".
גם אנחנו אשמים
מאיר אינדור עצמו, סגן אלוף במילואים, נמנה, כאמור, עם נפגעי הטרור. הוא נפצע בשתי הזדמנויות שונות: בפעם הראשונה בשנת 72', במהלך שירותו בעזה, במרדף אחרי מחבלים. כשהם נמלטו לבונקר קרא להם אינדור לצאת החוצה 'לפי הכללים'. המחבלים ניצלו את קריאתו וזרקו עליו רימון רסס שפצע אותו. אינדור זרק פנימה רימון עשן, שגרם בסופו של דבר למותם.
פציעתו השניה אירעה באחד החגים, כשקבוצת בנות התקרבה אל הכותל וערבים השליכו עליה אבנים. "תפסתי את אחד מן הזורקים וצעקתי לשומר שיקרא לשוטר. הדבר לקח כמה דקות, ובינתיים בא מישהו מאחוריי ודקר אותי בראשי".
"כשיצאתי מבית חולים אחרי הפציעה הראשונה הרגשתי שתקופת האשפוז הייתה כמו כלא. כשאתה יוצא החוצה אתה מסתכל ושואל, המדינה לא חיכתה לי? כולם ממשיכים לעבוד? זה מין הלם, ואתה הקרבת. ותחשבי על מקרה חמור יותר, אדם יוצא מתקופת אבל על בתו. לא מדובר בתאונת דרכים, אלא ברצח שנעשה בכוונה תחילה, ועוד משחררים את המחבל או שהוא מראש לא נענש".
אתה מניח שמי שלא היה שם לא יכול להבין את זה?
"לא בהכרח. יש מדרגות. אם את 'מענטש' את יכולה לסייע בפעילות. כמובן שאם אדם חווה את הדברים הוא יכול לסייע אפילו יותר. לשלה שורשן, למשל, שאיבדה את בעלה וכתבה ספר ומרצה על הדברים, יש הבנה שלי אין".
מה עובר לך בראש כשאתה שומע את המשפט 'אנחנו מפסיקים את השידורים בעקבות אירוע רב נפגעים'.
"שתי תחושות. הראשונה היא: או קיי, היה ברור שזה יקרה. פעולות הטרור יימשכו כי הנשק שהכניסו לפה בהסכמי אוסלו הרווה את השטח ב-30 אלף רובים ובמנגנוני טרור. זה מעצבן אותי, כי הכל יכול היה להיות אחרת, ידענו שזה יקרה וצעקנו נגד זה".
אינדור שואג. הוא היה באוסלו כשההסכם נחתם, ואף הטיס לשם 97 איש. אם היו טסים לשם חמישה או שישה מטוסים, ייתכן שזה היה עושה משהו. כן, לדעתו גם הימין אשם.
"התחושה השנייה היא תחושה של עבודה, מיד נכנסים פה לכוננות. יש לנו כוננים ברחבי הארץ, שמיד כשנודע על פיגוע מגיעים לבתי החולים מצוידים במזון למשפחות ובערכות שנבנו לפי חוברת שהוציאה מישהי מגוש קטיף".
את רעיון הכוננים, כמו יוזמות רבות אחרות, הביא אינדור לאחר שהתנסה בשטח כשביקר משפחות של פצועים או נרצחים בבית חולים.
משפר עמדות לאחור
מדריך טיולים שפגש אותו לפני שנים אחדות בשלוש לפנות בוקר בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים סיפר כי אינדור עצר לידו בפתאומיות: "הייתי בטוח כי מן המכונית שנעצרה לידיי בחראק'ה יישלף אקדח, אבל זה היה רק מאיר. שאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא ענה כי הוא בדרך לבקר מישהו ולא פירט. אחרי שתחקרתי אותו הבנתי שהוא בדרכו לבקר פצוע פיגוע, בשעה כזאת שהיא לא לילה ולא יום".
אתה מתעסק במקרים עצובים רבים כל כך, איך מתמודדים?
"אני בן לניצולי שואה. תמיד הבית נגע ולא נגע ברצח של קרובי משפחתנו, אבל למדנו שמתוך האבל בונים. הגברת הזאת (מצביע אינדור על שלה שורשן) היא יתומת אב ואיבדה בת ובעל, ולמרות זאת היא מצליחה להיות אחראית על הנוער פה ועושה הכל בשמחה".
במהלך השיחה מזכיר אינדור שמות של נרצחים ופצועים ובני משפחותיהם. בעבר, הוא מספר, היה הולך להלוויות, אך כעת הוא כמעט לא בא במגע עם המשפחות השכולות החדשות. לאחר תקופה ארוכה שבה הלך מלוויה ללוויה הוא הגיע למסקנה כי בצורה כזו זו תישאר אלמגו"ר תנועה של אדם אחד ובלי פעילות.
"כיום אני עוסק בהתוויה, בדאגה שהמקום יפעל וימצא אנשים טובים. אני משווה את עצמי בקטן לאברהם ארנן, מפקד סיירת מטכ"ל הראשון. הוא לא היה מומחה בחדירות ובקרבות, אבל היה לו חוש אנושי, למצוא אנשים מעולים ולהביא אותם. אז בקטן יש לי את החוש הזה".
נוכחים במשפטי הרצח
מי שעוקב אחר משפטו של מרואן ברגותי, ראש התנזים האחראי על רציחתם של מאות ישראלים ופציעתם של אלפים, אינו יכול להתעלם מן המהומה המתחוללת בבית המשפט בכל דיון. אחת הסיבות לכך היא הימצאותן של משפחות שכולות בבית המשפט. ארגונו של אינדור הוא שמביא את המשפחות.
אתה לא רואה בהבאת המשפחות ניצול ציני שלהן, כאשר הן צריכות לעמוד מול מי שרצח את יקיריהן?
"אתמול אמר לי אב שכול: 'אתה יודע מה מעצבן אותי? באו לבשר לי שתפסו את רוצחי בני ואמרו לי שיזמינו אותי לבית המשפט הצבאי ויסדרו לי רכב ולא עשו זאת'. אנשים כועסים שלא מזמינים אותם לבית המשפט, ולכן המסגרת של הארגון שבנויה ממשפחות שכולות ופצועי טרור החליטה לבנות מערכת שתביא אנשים לדיונים. משפטו של ברגותי אינו היחיד. אדם רוצה להיות מעורב, הוא רוצה שהשופט יראה אותו, הוא רוצה להסתכל לרוצח בעיניים ולדעת איזה עונש יוטל עליו. אם במקרה מסוים בוואדי קלט, בו האמא סייעה לרצח, החביאה את הבן הרוצח שלה, את הסכינים ואת החולצה וקיבלה רק שני חודשי מאסר, זה בגלל שלא היינו שם".
אתה מרגיש שהנוכחות שלכם בבתי המשפט מביאה להטלת עונש כבד יותר?
"תשמעי, היה בג"ץ על הריסת הבתים וגירוש הרוצחים מסילואן. כשהצלמים סיימו לצלם והלכו מהמקום הגיעו אלינו שלושה ג'נטלמנים ואמרו לאמו של אדם ויינשטיין הי"ד: 'שלום גברת ויינשטיין, דיברת נפלא בבית המשפט. אנחנו רוצים להגיד לך שזה היה יותר חשוב ממה שהמדינה טענה, דברייך הם ששכנעו את השופט, עזרת לנו מאוד'. החבר'ה האלה היו מהמחלקה המדינית של השב"כ".
מאמין בהפרות סדר
מדוע אתה פורש מתפקידך ?
"אדם צריך לרדת מכסא יושב הראש ולחזור להיות אחד מן החבר'ה. חוץ מזה, המערכת היום היא גדולה מאוד, ואני לא בטוח שאני האדם המתאים לנהל אותה. אני לא רוצה תואר. זה מפריע לי, אני מרגיש שאני יכול פחות להתפרע".
איך היית מתפרע?
"היום הייתי מארגן פעולת מחאה אדירה נגד מה שהולך להיות פה, ששרון מדבר על מדינה פלשתינאית. איזו חרפה זאת! אחרי כל מה שהם עשו לנו הם עוד יקבלו מדינה? אני מוגבל בתפקיד שלי, אני צריך להיות ממלכתי. ואני כבר לא רוצה להיות ממלכתי".
"אני מקווה שהנהלת הארגון תאשר לי לעסוק בפיתוח רעיונות, כי הפעילות השוטפת הוציאה ממני את כל היוזמות ויצא שהזנחתי את המאבק בטרור ואת הנושאים הלאומיים. אני רוצה לארגן פעולות הסברה, לגייס אנשי צבא שהתפקחו ונפגעי טרור ולהסתובב אתם. הייתי רוצה לראות נפגעי טרור בעלי כושר דיבור שיפסיקו את עבודתם ויצטרפו למערכת"
אינדור מאמין מאוד בכוחן של פעולות הסברה והפגנות להשפיע על מקבלי ההחלטות. הוא שמע זאת פעם מפיו של ראש הממשלה שרון, וכדי להמחיש את הדברים הוא פותח בחיקוי משעשע ומדויק להפליא של ראש הממשלה.
אינדור אינו מעריך את המנהיגים הנבחרים ומבקש לנצל את רמתם הירודה, כהגדרתו: "אני מכיר אותם, חלקם הגדול עבר אצלנו פה. היו כמה שרים שהיו אתי בהפגנות. הם רוצים להיבחר, זה המקצוע. אני מסתובב בכנסת ורואה שכל דור גרוע מקודמו, תשאלי את הסדרנים. הצרה הזו היא גם סוד כוחנו. בדבר הזה אני רוצה להשקיע מחשבה, לבנות לובי בכנסת ולהגביר את פעולות המחאה ואז הם ירגישו לאן הולכת הרוח. הרי שרון בודק את הלכי הרוח באוכלוסייה ובתקשורת, ולפי זה הוא מכריז שהוא בעד מדינה פלשתינית".
געגועים לגוש אמונים הישנה
מעל לכל מתכנן אינדור לבנות קאדר של אנשים שיהיו מאחורי הקלעים ויפעלו בלי נטילת קרדיט, "כמו גוש אמונים הישנה".
מדוע אתה מדבר על גוש אמונים הישנה, מה עם גוש אמונים של היום?
"הם חברים שלי, אבל אני לא הלכתי להיות ראש מועצה במשכורת של 28 אלף שקל בחודש. אם הייתי מקבל כזה סכום, מיד הייתי לוקח חצי, ומממן שני פעילים שיעזרו לי בנושאים הלאומיים. עובדה שאני מקבל 6 וחצי אלף שקל ואין לי לא פנסיה תקציבית ולא שום דבר. החודש לא הבאתי משכורת הביתה כי אין כסף, וכך גם אנשים אחרים אצלנו. אין כסף אבל אנחנו פועלים, נכון"?
אינדור, בן 55, הוא אב לשש בנות וסב לחמישה נכדים. כששואלים אותו על בת שבע, אישתו, הוא מתמלא הערצה וגאווה: "כשאשתי מגיעה לפה כולם חושבים שהיא הבת שלי. אני שייך לשכבת הפעילים ביהודה ושומרון. מאחורי כל מי שמתעסק בדברים האלו עומדת אישה חזקה. אשתי גידלה שש בנות כשלפעמים לא היה אוכל".
בראייה לאחור, מה הישגו הגדול של הארגון?
"קודם כל שהנושא של נפגעי הטרור עלה לתודעת הציבור וגם נושאים שקשורים בהם, למשל הסגרת מחבלים".
מכל מה שראית, איזה מקרה נגע לך במיוחד?
"המון מקרים, קשה להגיד. הייתה תקופה שהייתי הולך בלוויות ומחזיק את המיטה, וזה היה משגע אותי. אתה הולך וחושב שזה כל-כך מיותר. במקרה של משפחת סחוויסחורדר היו חמש הלוויות בתוך המשפחה. זו הייתה הפעם היחידה שחלמתי בלילה על לוויות.
"כבן לניצולי שואה אני אומר שאז וגם היום אפשר לעשות, אבל אנשים לא ראו ולא רואים. השבוע, כשנשאתי את מיטת הנרצח, במקום לומר תפילה ביקשתי מחילה שאנו לא עושים די מבחינה ציבורית כדי לדחוק את הממשלה לעצור את הטרור".
ofralax@walla.co.iL
הכסף לא יטמא את הידיים
את מקומו של מאיר אינדור בראשות הארגון יתפסו יהודית שחור, שתשמש כיושבת ראש הארגון ללא תמורה, ושמואל דרורי, שיתפקד כמזכ"ל במשרה חלקית. דרורי, בעבר ראש מחלקות הדרכה ובוגרים בתנועת בני עקיבא, שאמור לעשות סדר בארגון ולהעלותו על דרך המלך מבחינה תקציבית, אינו מסכים עם הגישה הקיצונית של אינדור לגביי סיוע כלכלי לנפגעי הטרור:
"אחת הבעיות של הארגון היא הגישה הקיצונית מדי לטעמי, שנפגעי הטרור אינם צריכים עזרה כספית. שלה שורשן ואליעזר פארן, למשל, חושבים אחרת. חלק גדול מנפגעי הטרור הם משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, ומה שקרה להם שבר את מטה לחמם ובלבל אותם".
מאיר טוען שמדינת ישראל מעניקה כספים לנפגעים.
"זה נכון שהיא נותנת, אבל זה לוקח זמן, וגם אז יש דברים שהיא אינה מממנת. למשל, כשהיתומים מגיעים לגיל מסוים הם כבר לא מקבלים דבר, למרות שהחסך מלווה אותם כל חייהם ואין להם את הגיבוי של ההורים כפי שיש לכל אדם אחר. פרט לכך, מדובר בתהליכים. לא כל אחד יודע לעבור אותם, וקצרה ידה של מערכת הביטוח הלאומי מלסייע לכולם. הגישה הקיצונית הזאת גם גורמת לכך שאנו לא אוספים תרומות באופן מסודר, ולכן אנחנו בגרעון כספי".
השתלבות זה לא הכל
בתו של מאיר אינדור היא שרה ב"ק, כתבת לענייני חינוך וקליטה של חדשות ערוץ 2. בניגוד למה שהיה אולי צפוי, הוא אינו מתרווח בנחת על כורסת הטלוויזיה ונהנה ממה שיכול להיחשב אצל אבות אחרים כהישג נכבד.
"אני חושב שבעולם הקולנוע שבו היא הצטיינה היא הייתה יכולה להביא את הביטוי האישי בצורה עמוקה וללא תכתיבים של שתי דקות לכתבה. המצב בתקשורת כל-כך חמור היום, שלא שרה ב"ק לבד, ואפילו עם עוד כמה מעטים, לא יוכלו להפוך את המצב".
אינדור גם מודאג מן הבעיות ההלכתיות עמן צריכה ביתו להתמודד: "הצעתי לה להמעיט בהופעה ולעמוד מאחורי המצלמה מצד הצניעות והענווה, והיא עושה זאת. אבל הדבר עומד בניגוד למגמת הערוצים, שבמסגרת התחרות ביניהם מבקשים לקשור את הצופים לפנים מוכרות. אז הצעתי לה שלא תעשה צילומי תקריב".
"כעיתונאי לשעבר אני רוצה לומר זאת, כדי שכל מתקני העולם הדתיים בתקשורת לא יחשבו שתמיד ההשתלבות היא הדרך. כבר ראיתי ותיקים בני גילי וצעירים יותר שהשתלבו כל-כך טוב, שלא רואים מאיפה הם באו".