בעת בקורו אצל ערפאת, התבטא שר החוץ הצרפתי, "הגיע היום אשר ייחלנו לו". למה ייחלו שונאי ישראל?
פשיטא כל הכתוב בגלוי במפת הדרכים: קץ הכיבוש של 1967, שפירושו חזרה לקו הירוק, כולל ירושלים והגולן . מדינה פלשתינאית על השטח כולו ו"טיהורו" מיהודים. פיקוח על פעולות צה"ל ביש"ע ובינאום הסכסוך.
הסתייגויות ישראל לא ישנו מאומה מהחזות הקשה. שכן, פאוול כבר הודיע שאמריקה, מיד לאחר האישור העקרוני של ממשלת ישראל, תיסע קדימה על גבי מפת הדרכים.
מה פירוש ללכת קדימה? עד סוף שנה זו יכריזו האמריקנים, האו"ם ואירופה על מדינה פלשתינאית "זמנית" ועד סוף 2005 יכריזו על מדינה עם גבולות סופיים. ואם נמאן, יעבירו החלטה במועצת הבטחון עפ"י הפרק השביעי למגילת האו"ם, פרק הכפייה בכוח, והסנקציה ידועה עד להתערבות צבאית, עיין ערך עיראק.
מאז ומעולם היה חלומו של ערפאת, לשים קץ למדיניות הישראלית שכל ממשלות ישראל מימין ומשמאל דגלו בה, לתבוע מו"מ ישיר עם הערבים, ללא התערבות בינלאומית. באופן סימטרי, שאף ערפאת להביא לשטח מפקחים בינלאומיים, לכנס ועידות בינלאומיות, ובכלל לדבר אלינו דרך האו"ם ושאר "ידידינו".
זו היתה אחת המטרות המרכזיות של המלחמה בה פתח ערפאת בספטמבר 2000. היום בשחור של אישור מפת הדרכים ע" הממשלה הוא יום ניצחונו. אולם, ערפאת השיג הרבה יותר מאשר מעורבות ופיקוח אמריקניים. הוא קיבל אפוטרופסות אמריקנית ישירה על המדינה הפלשתינאית האמורה לקום. ובמילים אחרות פלשתין היא היום פרוייקט אמריקני. הם יבנו ולמעשה כבר בונים את מערכת המנהל הפלשתינאית, את מערכות הכספים, המשפט וגם את הצבא.
האמריקנים פיתחו לשם כך תורה שלמה, הנקראת "NATION BUILDING בניית אומות. קונדוליסה רייס כבר הודיעה, כי כשם שאמריקה עוסקת ב'בניית אומות' בקוסובו, בבוסניה ובאפגניסטן (ובימים אלה גם בעירק) כך היא תבנה גם את האומה הפלשתינאית.
לפיכך, מי שנוגע היום באפגניסטן או בעירק פוגע בעצם באמריקה. והתוצאות ידועות מראש. מאז הכרת הממשלה במפת הדרכים, גם כל הפוגע בפלשתין, באמריקה הוא פוגע.
מי שבונה משהו, רוצה לראות את המבנה מושלם ועומד על תלו. מי שמקבל עליו פרוייקט, רוצה שהוא יצליח. אולם האינטרסים הישראלים והפלשתינאים סותרים לחלוטין ושום תכנית, נייר או משאלה אינם יכולים לשנות זאת. ועל כן, מעתה, התנגשות בין האינטרס היהודי-ישראלי לבין האינטרס הפלשתינאי יהיה פירושה התנגשות בין האינטרס הישראלי לבין האינטרס האמריקני.
אם משלה את עצמו אריאל שרון שכניעתו המבישה ללחץ שהופעל עליו תשמר ואף תשפר את היחסים עם ארה"ב, הוא עלול להתאכזב. נפתח עידן חדש, עידן הרס היחסים בין ישראל לבין ארה"ב.
פאוול כבר הודיע שהפרויקטור האמריקני רואה כתפקיד דחוף את סילוק ההתנחלויות הישראליות מעל מפת פלשתין. על פי דפוס ההתנהגות של שרון, יש לצפות שדברים אלה יתורגמו להוראות הפעלה לצה"ל. עצתי למועצת יש"ע להתכונן לפינוי בכוח של יותר ממאה מאחזים בימים הקרובים. כמו כן הודיעו האמריקנים שכוח המשימה שלהם ("מתאמים" בלשונם) כבר בדרך לארץ והם יתחילו לקחת את הרסן לידיים. לאחר שהכוח האמריקני יגיע למסה קריטית, לא נוכל עוד לפעול נגד הטרור באופן עצמאי בכל דבר נצטרך לפנות לאפוטרופוס האמריקני: עבודה בישראל, שארית היישובים ביש"ע, שחרור מחבלים רוצחים, העברת כספים, איכות הסביבה וכו'. הכתובת מעתה תהיה אמריקה, ובכל אחד מהנושאים נגיע להתנגשות בלתי פוסקת עימה.
דומים אנו לאדם שישב בחדר קטן, אבל החדר הזה היה שלו. כשמדובר באומה קוראים לזה ריבונות. שרון הכניס לתוך החדר הקטן דוב גריזלי עצום. בינתיים הדוב דווקא מתנהג יפה, אבל התגמדות שלנו מולו - מפחידה. מה גם שסופו של הגריזלי גם לנהום, גם לשלוף ציפורניים ואולי אפילו לטרוף.
הנוכחות האמריקנית החדשה היא אותו הדוב. די בנוכחות הזאת, המגויסת לטובת "החזון הפלשתיני", כדי לשים ללעג את רעיון הריבונות שלנו בארץ. כמה ריבון יכול להיות איש קטן מול דוב ענק?
כותב שורות אלה נחשב כבר שנים כ"נביא חורבן". אולם, אסור להתייאש, כי אין חורבן ללא נחמה. המפתח חזר עכשיו אל העם. אם יקבל את הדין, סופו שכל החזות הקשה תתגשם חלילה. אם יתקומם, ניתן לשנות את רוע הגזירה. אמריקה אינה גוש אבן אחיד ויש לנו שם לא מעט בני ברית. בפוליטיקה הגלגל מסתובב וכל עוד אין המעשה מוגמר, הכל ניתן לשינוי. שדה הקרב הוא ביש"ע, ביישובים ובמאחזים. אם ימצאו אלפים שיתגייסו ויעמדו כחומת מגן מסביב ליישובים והתנגדותם תהיה חסרת פשרות, דעת הקהל בארה"ב תשתדל לטובתנו והכל עדיין פתוח. אולם, אם מחיית הנוכחות היהודית ביש"ע תעבור ללא התנגדות ממשית, דבר לא יעצור את המרכבה הפלשתינית, הנהוגה ע"י נהג אמריקני, מלדרוס את מדינת ישראל.
פשיטא כל הכתוב בגלוי במפת הדרכים: קץ הכיבוש של 1967, שפירושו חזרה לקו הירוק, כולל ירושלים והגולן . מדינה פלשתינאית על השטח כולו ו"טיהורו" מיהודים. פיקוח על פעולות צה"ל ביש"ע ובינאום הסכסוך.
הסתייגויות ישראל לא ישנו מאומה מהחזות הקשה. שכן, פאוול כבר הודיע שאמריקה, מיד לאחר האישור העקרוני של ממשלת ישראל, תיסע קדימה על גבי מפת הדרכים.
מה פירוש ללכת קדימה? עד סוף שנה זו יכריזו האמריקנים, האו"ם ואירופה על מדינה פלשתינאית "זמנית" ועד סוף 2005 יכריזו על מדינה עם גבולות סופיים. ואם נמאן, יעבירו החלטה במועצת הבטחון עפ"י הפרק השביעי למגילת האו"ם, פרק הכפייה בכוח, והסנקציה ידועה עד להתערבות צבאית, עיין ערך עיראק.
מאז ומעולם היה חלומו של ערפאת, לשים קץ למדיניות הישראלית שכל ממשלות ישראל מימין ומשמאל דגלו בה, לתבוע מו"מ ישיר עם הערבים, ללא התערבות בינלאומית. באופן סימטרי, שאף ערפאת להביא לשטח מפקחים בינלאומיים, לכנס ועידות בינלאומיות, ובכלל לדבר אלינו דרך האו"ם ושאר "ידידינו".
זו היתה אחת המטרות המרכזיות של המלחמה בה פתח ערפאת בספטמבר 2000. היום בשחור של אישור מפת הדרכים ע" הממשלה הוא יום ניצחונו. אולם, ערפאת השיג הרבה יותר מאשר מעורבות ופיקוח אמריקניים. הוא קיבל אפוטרופסות אמריקנית ישירה על המדינה הפלשתינאית האמורה לקום. ובמילים אחרות פלשתין היא היום פרוייקט אמריקני. הם יבנו ולמעשה כבר בונים את מערכת המנהל הפלשתינאית, את מערכות הכספים, המשפט וגם את הצבא.
האמריקנים פיתחו לשם כך תורה שלמה, הנקראת "NATION BUILDING בניית אומות. קונדוליסה רייס כבר הודיעה, כי כשם שאמריקה עוסקת ב'בניית אומות' בקוסובו, בבוסניה ובאפגניסטן (ובימים אלה גם בעירק) כך היא תבנה גם את האומה הפלשתינאית.
לפיכך, מי שנוגע היום באפגניסטן או בעירק פוגע בעצם באמריקה. והתוצאות ידועות מראש. מאז הכרת הממשלה במפת הדרכים, גם כל הפוגע בפלשתין, באמריקה הוא פוגע.
מי שבונה משהו, רוצה לראות את המבנה מושלם ועומד על תלו. מי שמקבל עליו פרוייקט, רוצה שהוא יצליח. אולם האינטרסים הישראלים והפלשתינאים סותרים לחלוטין ושום תכנית, נייר או משאלה אינם יכולים לשנות זאת. ועל כן, מעתה, התנגשות בין האינטרס היהודי-ישראלי לבין האינטרס הפלשתינאי יהיה פירושה התנגשות בין האינטרס הישראלי לבין האינטרס האמריקני.
אם משלה את עצמו אריאל שרון שכניעתו המבישה ללחץ שהופעל עליו תשמר ואף תשפר את היחסים עם ארה"ב, הוא עלול להתאכזב. נפתח עידן חדש, עידן הרס היחסים בין ישראל לבין ארה"ב.
פאוול כבר הודיע שהפרויקטור האמריקני רואה כתפקיד דחוף את סילוק ההתנחלויות הישראליות מעל מפת פלשתין. על פי דפוס ההתנהגות של שרון, יש לצפות שדברים אלה יתורגמו להוראות הפעלה לצה"ל. עצתי למועצת יש"ע להתכונן לפינוי בכוח של יותר ממאה מאחזים בימים הקרובים. כמו כן הודיעו האמריקנים שכוח המשימה שלהם ("מתאמים" בלשונם) כבר בדרך לארץ והם יתחילו לקחת את הרסן לידיים. לאחר שהכוח האמריקני יגיע למסה קריטית, לא נוכל עוד לפעול נגד הטרור באופן עצמאי בכל דבר נצטרך לפנות לאפוטרופוס האמריקני: עבודה בישראל, שארית היישובים ביש"ע, שחרור מחבלים רוצחים, העברת כספים, איכות הסביבה וכו'. הכתובת מעתה תהיה אמריקה, ובכל אחד מהנושאים נגיע להתנגשות בלתי פוסקת עימה.
דומים אנו לאדם שישב בחדר קטן, אבל החדר הזה היה שלו. כשמדובר באומה קוראים לזה ריבונות. שרון הכניס לתוך החדר הקטן דוב גריזלי עצום. בינתיים הדוב דווקא מתנהג יפה, אבל התגמדות שלנו מולו - מפחידה. מה גם שסופו של הגריזלי גם לנהום, גם לשלוף ציפורניים ואולי אפילו לטרוף.
הנוכחות האמריקנית החדשה היא אותו הדוב. די בנוכחות הזאת, המגויסת לטובת "החזון הפלשתיני", כדי לשים ללעג את רעיון הריבונות שלנו בארץ. כמה ריבון יכול להיות איש קטן מול דוב ענק?
כותב שורות אלה נחשב כבר שנים כ"נביא חורבן". אולם, אסור להתייאש, כי אין חורבן ללא נחמה. המפתח חזר עכשיו אל העם. אם יקבל את הדין, סופו שכל החזות הקשה תתגשם חלילה. אם יתקומם, ניתן לשנות את רוע הגזירה. אמריקה אינה גוש אבן אחיד ויש לנו שם לא מעט בני ברית. בפוליטיקה הגלגל מסתובב וכל עוד אין המעשה מוגמר, הכל ניתן לשינוי. שדה הקרב הוא ביש"ע, ביישובים ובמאחזים. אם ימצאו אלפים שיתגייסו ויעמדו כחומת מגן מסביב ליישובים והתנגדותם תהיה חסרת פשרות, דעת הקהל בארה"ב תשתדל לטובתנו והכל עדיין פתוח. אולם, אם מחיית הנוכחות היהודית ביש"ע תעבור ללא התנגדות ממשית, דבר לא יעצור את המרכבה הפלשתינית, הנהוגה ע"י נהג אמריקני, מלדרוס את מדינת ישראל.