בבוקר יום שני נקעה נפשה של שרי סינגר משיחות עם עיתונאים ומראיונות לאמצעי התקשורת. שעות ספורות לפני שהשתחררה מבית החולים חמישה ימים לאחר שנפצעה בפיצוץ קו 14 מול מרכז כלל בלב ירושלים ביקשו אחיה אריק ואביה הסנטור בוב לאפשר לה מנוחה מלאה. בעוד מספר שבועות תטוס שרי לארצות הברית, כפי שתכננה עוד לפני הפיגוע, בתום שנת התנדבות בירושלים.
צחוק הגורל הוא ששהותה בארה"ב תשמש לה חופשת התאוששות מן הפגיעה שספגה, חופשה דומה לזו שארגנה לאחרונה, יחד עם ארגון נפגעי הטרור, לילדים ישראליים בארצות הברית. בין שלל המקומות לקחה שרי את הילדים היתומים לקהילה היהודית החמה בעיר לייקווד שבמדינת ניו ג'רסי, שם גדלה ושם תחלים מן הפציעה שלה עצמה. בין ראשי הקהילה הזו עומד אביה, בוב (רוברט) סינגר, סנטור במדינת ניו ג'רסי, הנושא במספר תפקידים בארגונים יהודיים שונים בארצות הברית.
שעות עד הארץ
עד ליום רביעי שעבר בשעה 12:30 שעון ניו ג'רסי הוא היה אחד מרבבות היהודים שתמיכה בישראל היא עניין טבעי אצלם. טלפון אחד מבית החולים הדסה עין כרם כמה דקות לאחר הפיגוע הציב אותו בסיטואציה ישראלית מוכרת מדי: הבהלה שלאחר הפיגוע. יממה לפני שהמריא בחזרה ללייקווד שוחחנו במלון רנסנס הירושלמי. הפציעה הקלה של בתו העצימה אצל הסנטור היהודי את תפיסתו בנושא הטרור והפלסטינים. עם זאת, הוא מודה, כשזה פוגע בך אישית זה אחרת.
בוא ננסה לחזור לרגעים שבהם שמעת על הפיגוע. איפה היית? כיצד הגבת?
"הייתי באירוע התרמה של הארגון, וראיתי בחדשות שהיה פיצוץ בירושלים. לא עלה בדעתי שקרה משהו ובכלל לא קישרתי את זה עם בתי. לפתע קיבלתי טלפון משותפתה לדירה, ששרי מאושפזת בבית החולים הדסה, שהייתה על האוטובוס ונפצעה. ברגע הזה אתה שוקע לתוך ערפל. אמנם דיברתי עם שרי, אבל לא הכל היה ברור".
שרי הייתה יכולה לשוחח איתך?
"כן. היא סיפרה לי על כל מה שקרה, אבל הייתה מאוד לא ברורה. גם אני הייתי במקום רועש, ולא יכולתי לשמוע אותה היטב. הבנתי שלא נשקפת לה סכנת חיים, ולכן החלטתי לנסוע קודם כל למשרד שלי, מרחק 10 דקות, ולתכנן משם את הצעדים הבאים. תוך כדי נסיעה יצרתי קשר עם אנשי הארגון שלנו כדי שיבררו בהדסה מה ידוע להם. הייתי בפאניקה: בתי נפצעה בהקפת טרור. לאחר זמן הצלחתי לשוחח עם פרופ' אבי ריבקינד מביה"ח הדסה, והוא תיאר לי בדיוק את המצב. אבל רק כשבאתי לכאן וראיתי את שרי וחשתי אותה, רק אז נרגעתי לחלוטין".
כמה זמן לקח לך ולבנך להגיע לארץ?
"פחות מעשרים וארבע שעות. עלינו על הטיסה הראשונה לארץ. הבעיה הגדולה הייתה כיצד להגיע מלייקווד לנמל התעופה קנדי, משום שהמרחק ביניהם גדול. אבל אני מוכרח לספר לך על גילויי העזרה והרצון הטוב. כבר בדרך מהאירוע למשרד החלו להגיע טלפונים של הצעות עזרה. אנשים אמרו 'כל דבר שתגיד נעשה - רק תגיד'. בסופו של דבר אחד הארגונים שעבדתי אתם התנדב לעשות את כל הסידורים הנוגעים לטיסה הדחופה לארץ ולשהות כאן. בעיית ההגעה לנמל קנדי נפתרה הודות למושל מדינת ניו ג'רסי, שהעמיד לרשותנו את המסוק הפרטי שלו. אנשים באמת סייעו באופן יוצא מן הכלל".
רק מי שקרוב מרגיש את הטרור
בוא נעבור מן המישור האישי לכללי. אתה כעת חש היטב את פגיעת הטרור. הישראלים כמובן גם הם יודעים מהו טרור. האמריקנים, כך אומרים, הבינו את נזקי הטרור לאחר ה-11 בספטמבר. אבל שאר העולם, ובעיקר האירופים, די אדישים. איך אתה מסביר את היחס הזה?
"אני חושב שהאמריקנים מבינים מהו טרור. במיוחד מבינים זאת מי שמתגוררים בצפון מזרח ארה"ב, שהם קרובים יותר למעגל הנפגעים. מכרים שלי איבדו קרובי משפחה. אני ואנשיי השתתפנו בטקסי זיכרון. גיסתי, שהיא עו"ד, סייעה למשפחות הנפגעים. וכל מי שמתגוררים באזור פשוט רואים את חוסר הבניינים. אנשים באזורים אחרים של ארה"ב לא חשו זאת באופן אישי. הטרור תמיד נמצא צעד אחד ממך, עד שאתה לא חש אותו באופן אישי או משפחתי".
אתה אומר את זה גם לגבי עצמך?
"בהחלט כן. עד שזה לא פוגע באהוביך אתה לא באמת מבין. אולי יש בך סימפתיה כלפי מי שנפגע, אבל כאשר זה מישהו ממשפחתך זה הולם בך. זה לדעתי ההסבר מדוע בישראל מבינים מהו הטרור ובשאר העולם לא מבינים. ישראל היא מדינה קטנה, כשמתרחש פיגוע, על כל 100 נפגעים בפיגוע יש אלפי בני אדם שמכירים אותם. הרבה מאוד אנשים קשורים בדרך זו אחרת לנוסעים שהיו על האוטובוס. ויש עוד נקודה: בישראל כל פיגוע הוא מקומי: תחנת אוטובוס, שוק, אנשים בדרך לעבודה או הביתה. זו סיטואציה שנוגעת לכל אחד. בארצות הברית, גם הפיגוע במגדלי התאומים לא נוגע לאנשים באופן אישי. זה קרה במקום אחר, לא אצלם. וזה מקור היחס השונה של אנשים שונים לטרור".
זה ההסבר אם כן להתנהגות האירופאים?
"יחס האירופאים קשור לכך שהם לא חווים טרור באופן אישי ומקרוב. הם אינם חוששים לעלות לאוטובוס. יש נקודה נוספת הנוגעת לשגרת הביטחון כאן. החברה בארצות הברית מאוד פתוחה, כאן יש שומרים בכניסה לכל קניון או לכל בית חולים. בודקים אותך ואת החפצים שלך בכל הזדמנות. זו חדירה לפרטיות שהישראלים רגילים אליה, אבל זה מגביל את החופש ואת העצמאות האישית. לפני 12 שנים הייתי בביקור בישראל. אז לא היו כל הבדיקות וכל השמירה הזו. כעת זה מלווה אותך בכל דבר שאתה עושה. כשאתה חי בחברה פתוחה וחופשית, אתה לא מבין את הבעיות מהן סובלים הישראלים ביום-יום בגלל הטרור".
הדוברים הישראלים בחו"ל מדברים בדרך כלל על הסכנות הנשקפות הטרור, על הרצחנות של החמאס והג'יהאד. ייתכן שנציגים שלנו בארה"ב לא מבהירים מספיק את הצדדים האלה של החיים השגרתיים בישראל תחת הטרור?
"ייתכן. כל הורה בכל מקום דואג לילדיו. בישראל, מעבר לדאגות הרגילות של איפה הילד עכשיו ואיך הוא נוהג ומה רמת הלימודים שלו, ישנה הדאגה הקבועה שמא הוא ייקלע לפיגוע. איננו שומעים מספיק בארצות הברית על הדאגות האלה ועל הקשיים היומיומיים שנובעים מן הטרור. בארצות הברית החיים עדיין לא השתנו לחלוטין בגלל הטרור. חוץ מאשר לעלות למטוס בחופשיות כפי שניתן היה בעבר, הכל עדיין פתוח החנויות, האוטובוסים, הקניונים ובתי החולים".
בישראל אין מקום לטעויות
בוא נדבר פוליטיקה. בעיתונים הישראלים נכתב שאתה מכיר את בוש עוד לפני שנהיה נשיא. מתי נפגשת אתו?
"אני רפובליקני. כשבוש עוד היה מושל טקסס טסתי אליו לבית המושל כדי להביע בו תמיכה. השתתפתי בפגישה מצומצמת אתו, וכעת אני מקווה שהוא יסכים לפגוש אותי כדי לשמוע רשמים ממה שקרה למשפחתי".
לא תמיד ברור לנו מה יחסו של בוש לישראל. ראש הממשלה שרון מגדיר אותו כידיד של ישראל, אלא שלפעמים הוא נוקט כלפינו עמדות קשוחות ואפילו עושה זאת בפומבי בתקשורת.
"נדמה לי שהוא מאזן בין לחצים. ברור שהנשיא הנוכחי, כמו אביו, הוא ידיד גדול של ישראל. הוא ביטא זאת הרבה פעמים ובדרכים רבות. עם זאת, הוא מתמרן בין לחצים שונים. אתה יודע שהביקורת בעולם עלינו האמריקנים היא שאנו נוטים רק לצד ישראל. מגנים אותנו על כך שאיננו מבינים את הצד השני. הנשיא, כך אני מבין, אומר שלפני שמתיישבים לשולחן חייב להיות איזון.
"חלק מן הדאגה שלי הוא שבזמן האחרון אנחנו שומעים יותר אמירות שבהן הדרישות הן מאתנו (הכוונה לישראל) למשל, בעיתונים של היום שבהן הוא דורש דרישות... אנחנו מדברים על ביטחון ישראל. אני רוצה לחלוק עם בוש את העובדה שישראל משלמת מחיר גבוה באדמה ובביטחון שלה. יהודי אמריקה מכירים את ישראל, אך האמריקני הממוצע לא מכיר את המפה. אני הייתי בישראל מספר פעמים ואני יודע כמה הגבולות קרובים. האדמה ניתנה לפלסטינים ואחר-כך הייתה מהלומה ישראלית לצורכי ביטחון. אם עכשיו נפסיק את המתקפה לא נוכל להגיד אחר-כך 'אופס, זאת הייתה טעות'. אין כאן מרחב תמרון.
"היו למשל קריאות שכוח של האו"ם הוא שיבוא הנה וישמור על הסדר. תראה לי מקום אחד שבו האו"ם הצליח להשליט סדר ושקט. האו"ם הוא נמר של נייר. בשום מקום הם לא הצליחו להשכין שקט. הרעיון שהאו"ם יהיה חלק מן ההסדר לא ירגיע אף אחד בישראל. צריך להבין שכאן אין מקום לטעויות, הערבויות לביטחון ישראל צריכות לבוא מכל הקהילה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית צריכה להבין שברגע שהפלסטינים יקבלו עצמאות הם יתחמשו טוב יותר ויתארגנו טוב יותר. זה לא יהיה רק ארגוני הטרור של החמאס והג'יהאד, זו תהיה מדינה".
להילחם עד הסוף בטרור
אולי אם כך זו טעות ששרון מציע להם מדינה משלהם?
"אני חושב שכולם רוצים שלום, ולשלום יש מחיר גבוה. אבל צריכות להיות ערבויות ברורות. צריך להיות ברור שהם שולטים בטרור. מנהיגי הטרור לא יכולים להסתובב חופשיים ברחובות. הם צריכים להראות שטרור הוא פשע בלתי קביל, בכל מקום שהוא. כשם שאדם בעל נשק בישראל נאסר אם הוא פותח באש באמצע הרחוב כך צריך להיות גם אצלם, וכיום זה לא המצב".
ברגע הזה מדברים על שתי דרישות. מישראל תובעים להוריד את המאחזים ומן הפלסטינים להילחם בטרור. האם לדעתך בוש יכול להציג במקביל את שתי הדרישות לשני הצדדים, או שעליו קודם כל לתבוע מן הפלסטינים לחדול מן הטרור?
"הפלסטינים צריכים להיות הראשונים להוכיח שהם יכולים לעשות משהו. אני כלל לא יודע אם מסוגלים לכך. ישראל צריכה לומר להם: 'תראו לנו אם אתם יכולים לעשות משהו, או שאתם רק מדברים'. זה צריך להיות בנוי כך שברגע שמתרחשת התקפת טרור, מנהיג החמאס נעצר ונלקח לכלא. זה צריך היה לקרות מהיום הראשון. הם צריכים לעשות מה שעושה כל מדינה אחרת אם דברים כאלה מתרחשים בתחומה. רק כך אפשר לגשת לשולחן בידיים נקיות, באופן שבו ישראל תרגיש נוח.
"תראה, בכל פעם שבו ישראל פוגעת במישהו יש דאגה בממשל שלנו. יש בזה משהו, אבל אם רוצים שישראל תחדל, על הממשלה הפלסטינית החדשה להתחיל לעשות משהו. כרגע היא לא עושה כלום".
האם כאשר ישראל מבצעת פעולות חמורות נגד הטרוריסטים יש לכך להערכתך לגיטימציה של מה שכינית "האמריקני הממוצע"?
"אני חושב שכעת מבינים טוב יותר, בגלל מה שקורה בעיראק. המצב בעיראק מתחיל להיות דומה לכאן: חיילים אמריקניים נהרגים בהתקפות של טרוריסטים, והאמריקנים מגיבים באופן דומה לזה של הצבא כאן. ולכן יש יותר הבנה של המצב בישראל, אם כי עדיין לא כמו של יהודי אמריקני".
לא מודאג מההתבוללות
בוא נחזור לרגע לשרי ולאחיה אריק שיושב אתנו כאן. רצית שיהיו ציונים, אוהדי ישראל? כך חינכת אותם?
"בהחלט כן. אני מעורב במסגרת כמה ארגונים בסיוע לישראל. בנינו למשל בית כנסת בהר כנען ליד צפת. גייסנו כספים למטרת שונות, ובראשן העלייה מאתיופיה. ילדיי היו מעורבים בכל הדברים האלה. הם למדו בבתי ספר יהודיים. כאן היא המולדת היהודית, ויש לנו אתה קשר ישיר וחזק. קח את עצם העובדה שבתי באה ללמוד כאן שנה. אין שום ספק בכך שרציתי שיהיו יהודים כפי שהם".
בסדר, אז זה המצב במשפחתך. אבל בישראל יש דאגה מתופעת ההתבוללות בקהילות היהודיות בארה"ב. יש גם חשש שרבים מהיהודי ארה"ב אינם מזדהים עם ישראל כפי שהיה לפני עשר או עשרים שנה.
"אני לא חושב שזה המצב. לכל היהודים יש קשר או מעורבות כלשהי עם ישראל. בקהילה שלי בלייקווד יש גידול עצום בקהילה היהודית-אורתודוכסית. יש המון ישיבות, יש מניין בכל פינה, כמעט כמו במאה-שערים. בקהילה שלנו ישראל מאוד חשובה".
ולהערכתך זה המצב בכל הקהילות היהודיות?
"אם יש משהו שנפגע, זה רק התיירות לכאן. בגלל המצב היהודים חוששים לבוא לישראל, ולמעשה הם כמעט לא באים. זה ניצחון של הטרור".
מה מטריד היום את הקהילה היהודית בארה"ב, במה מתעסקים היהודים? במצב בישראל? בהתבוללות?
"בעיית הנישואין עם לא-יהודים תופסת מקום נכבד יותר. אני חושב שהסיבה לכך היא היעלמות הדור של ניצולי השואה, הקשר נחלש לקהילה היהודית. עם זאת, למשל הקהילה בלייקווד כאמור גדלה. אז אולי יש איזון. אצל הדור הצעיר אני מזהה התעניינות".
אני רואה שאתה אופטימי . כאן יש דאגה מן התבוללות, שלפי המספרים הולכת וגדלה.
"בדרך כלל, אם יש נישואין עם בן זוג לא יהודי אזי הלא-יהודי מתגייר. לכן אני אופטימי".
צחוק הגורל הוא ששהותה בארה"ב תשמש לה חופשת התאוששות מן הפגיעה שספגה, חופשה דומה לזו שארגנה לאחרונה, יחד עם ארגון נפגעי הטרור, לילדים ישראליים בארצות הברית. בין שלל המקומות לקחה שרי את הילדים היתומים לקהילה היהודית החמה בעיר לייקווד שבמדינת ניו ג'רסי, שם גדלה ושם תחלים מן הפציעה שלה עצמה. בין ראשי הקהילה הזו עומד אביה, בוב (רוברט) סינגר, סנטור במדינת ניו ג'רסי, הנושא במספר תפקידים בארגונים יהודיים שונים בארצות הברית.
שעות עד הארץ
עד ליום רביעי שעבר בשעה 12:30 שעון ניו ג'רסי הוא היה אחד מרבבות היהודים שתמיכה בישראל היא עניין טבעי אצלם. טלפון אחד מבית החולים הדסה עין כרם כמה דקות לאחר הפיגוע הציב אותו בסיטואציה ישראלית מוכרת מדי: הבהלה שלאחר הפיגוע. יממה לפני שהמריא בחזרה ללייקווד שוחחנו במלון רנסנס הירושלמי. הפציעה הקלה של בתו העצימה אצל הסנטור היהודי את תפיסתו בנושא הטרור והפלסטינים. עם זאת, הוא מודה, כשזה פוגע בך אישית זה אחרת.
בוא ננסה לחזור לרגעים שבהם שמעת על הפיגוע. איפה היית? כיצד הגבת?
"הייתי באירוע התרמה של הארגון, וראיתי בחדשות שהיה פיצוץ בירושלים. לא עלה בדעתי שקרה משהו ובכלל לא קישרתי את זה עם בתי. לפתע קיבלתי טלפון משותפתה לדירה, ששרי מאושפזת בבית החולים הדסה, שהייתה על האוטובוס ונפצעה. ברגע הזה אתה שוקע לתוך ערפל. אמנם דיברתי עם שרי, אבל לא הכל היה ברור".
שרי הייתה יכולה לשוחח איתך?
"כן. היא סיפרה לי על כל מה שקרה, אבל הייתה מאוד לא ברורה. גם אני הייתי במקום רועש, ולא יכולתי לשמוע אותה היטב. הבנתי שלא נשקפת לה סכנת חיים, ולכן החלטתי לנסוע קודם כל למשרד שלי, מרחק 10 דקות, ולתכנן משם את הצעדים הבאים. תוך כדי נסיעה יצרתי קשר עם אנשי הארגון שלנו כדי שיבררו בהדסה מה ידוע להם. הייתי בפאניקה: בתי נפצעה בהקפת טרור. לאחר זמן הצלחתי לשוחח עם פרופ' אבי ריבקינד מביה"ח הדסה, והוא תיאר לי בדיוק את המצב. אבל רק כשבאתי לכאן וראיתי את שרי וחשתי אותה, רק אז נרגעתי לחלוטין".
כמה זמן לקח לך ולבנך להגיע לארץ?
"פחות מעשרים וארבע שעות. עלינו על הטיסה הראשונה לארץ. הבעיה הגדולה הייתה כיצד להגיע מלייקווד לנמל התעופה קנדי, משום שהמרחק ביניהם גדול. אבל אני מוכרח לספר לך על גילויי העזרה והרצון הטוב. כבר בדרך מהאירוע למשרד החלו להגיע טלפונים של הצעות עזרה. אנשים אמרו 'כל דבר שתגיד נעשה - רק תגיד'. בסופו של דבר אחד הארגונים שעבדתי אתם התנדב לעשות את כל הסידורים הנוגעים לטיסה הדחופה לארץ ולשהות כאן. בעיית ההגעה לנמל קנדי נפתרה הודות למושל מדינת ניו ג'רסי, שהעמיד לרשותנו את המסוק הפרטי שלו. אנשים באמת סייעו באופן יוצא מן הכלל".
רק מי שקרוב מרגיש את הטרור
בוא נעבור מן המישור האישי לכללי. אתה כעת חש היטב את פגיעת הטרור. הישראלים כמובן גם הם יודעים מהו טרור. האמריקנים, כך אומרים, הבינו את נזקי הטרור לאחר ה-11 בספטמבר. אבל שאר העולם, ובעיקר האירופים, די אדישים. איך אתה מסביר את היחס הזה?
"אני חושב שהאמריקנים מבינים מהו טרור. במיוחד מבינים זאת מי שמתגוררים בצפון מזרח ארה"ב, שהם קרובים יותר למעגל הנפגעים. מכרים שלי איבדו קרובי משפחה. אני ואנשיי השתתפנו בטקסי זיכרון. גיסתי, שהיא עו"ד, סייעה למשפחות הנפגעים. וכל מי שמתגוררים באזור פשוט רואים את חוסר הבניינים. אנשים באזורים אחרים של ארה"ב לא חשו זאת באופן אישי. הטרור תמיד נמצא צעד אחד ממך, עד שאתה לא חש אותו באופן אישי או משפחתי".
אתה אומר את זה גם לגבי עצמך?
"בהחלט כן. עד שזה לא פוגע באהוביך אתה לא באמת מבין. אולי יש בך סימפתיה כלפי מי שנפגע, אבל כאשר זה מישהו ממשפחתך זה הולם בך. זה לדעתי ההסבר מדוע בישראל מבינים מהו הטרור ובשאר העולם לא מבינים. ישראל היא מדינה קטנה, כשמתרחש פיגוע, על כל 100 נפגעים בפיגוע יש אלפי בני אדם שמכירים אותם. הרבה מאוד אנשים קשורים בדרך זו אחרת לנוסעים שהיו על האוטובוס. ויש עוד נקודה: בישראל כל פיגוע הוא מקומי: תחנת אוטובוס, שוק, אנשים בדרך לעבודה או הביתה. זו סיטואציה שנוגעת לכל אחד. בארצות הברית, גם הפיגוע במגדלי התאומים לא נוגע לאנשים באופן אישי. זה קרה במקום אחר, לא אצלם. וזה מקור היחס השונה של אנשים שונים לטרור".
זה ההסבר אם כן להתנהגות האירופאים?
"יחס האירופאים קשור לכך שהם לא חווים טרור באופן אישי ומקרוב. הם אינם חוששים לעלות לאוטובוס. יש נקודה נוספת הנוגעת לשגרת הביטחון כאן. החברה בארצות הברית מאוד פתוחה, כאן יש שומרים בכניסה לכל קניון או לכל בית חולים. בודקים אותך ואת החפצים שלך בכל הזדמנות. זו חדירה לפרטיות שהישראלים רגילים אליה, אבל זה מגביל את החופש ואת העצמאות האישית. לפני 12 שנים הייתי בביקור בישראל. אז לא היו כל הבדיקות וכל השמירה הזו. כעת זה מלווה אותך בכל דבר שאתה עושה. כשאתה חי בחברה פתוחה וחופשית, אתה לא מבין את הבעיות מהן סובלים הישראלים ביום-יום בגלל הטרור".
הדוברים הישראלים בחו"ל מדברים בדרך כלל על הסכנות הנשקפות הטרור, על הרצחנות של החמאס והג'יהאד. ייתכן שנציגים שלנו בארה"ב לא מבהירים מספיק את הצדדים האלה של החיים השגרתיים בישראל תחת הטרור?
"ייתכן. כל הורה בכל מקום דואג לילדיו. בישראל, מעבר לדאגות הרגילות של איפה הילד עכשיו ואיך הוא נוהג ומה רמת הלימודים שלו, ישנה הדאגה הקבועה שמא הוא ייקלע לפיגוע. איננו שומעים מספיק בארצות הברית על הדאגות האלה ועל הקשיים היומיומיים שנובעים מן הטרור. בארצות הברית החיים עדיין לא השתנו לחלוטין בגלל הטרור. חוץ מאשר לעלות למטוס בחופשיות כפי שניתן היה בעבר, הכל עדיין פתוח החנויות, האוטובוסים, הקניונים ובתי החולים".
בישראל אין מקום לטעויות
בוא נדבר פוליטיקה. בעיתונים הישראלים נכתב שאתה מכיר את בוש עוד לפני שנהיה נשיא. מתי נפגשת אתו?
"אני רפובליקני. כשבוש עוד היה מושל טקסס טסתי אליו לבית המושל כדי להביע בו תמיכה. השתתפתי בפגישה מצומצמת אתו, וכעת אני מקווה שהוא יסכים לפגוש אותי כדי לשמוע רשמים ממה שקרה למשפחתי".
לא תמיד ברור לנו מה יחסו של בוש לישראל. ראש הממשלה שרון מגדיר אותו כידיד של ישראל, אלא שלפעמים הוא נוקט כלפינו עמדות קשוחות ואפילו עושה זאת בפומבי בתקשורת.
"נדמה לי שהוא מאזן בין לחצים. ברור שהנשיא הנוכחי, כמו אביו, הוא ידיד גדול של ישראל. הוא ביטא זאת הרבה פעמים ובדרכים רבות. עם זאת, הוא מתמרן בין לחצים שונים. אתה יודע שהביקורת בעולם עלינו האמריקנים היא שאנו נוטים רק לצד ישראל. מגנים אותנו על כך שאיננו מבינים את הצד השני. הנשיא, כך אני מבין, אומר שלפני שמתיישבים לשולחן חייב להיות איזון.
"חלק מן הדאגה שלי הוא שבזמן האחרון אנחנו שומעים יותר אמירות שבהן הדרישות הן מאתנו (הכוונה לישראל) למשל, בעיתונים של היום שבהן הוא דורש דרישות... אנחנו מדברים על ביטחון ישראל. אני רוצה לחלוק עם בוש את העובדה שישראל משלמת מחיר גבוה באדמה ובביטחון שלה. יהודי אמריקה מכירים את ישראל, אך האמריקני הממוצע לא מכיר את המפה. אני הייתי בישראל מספר פעמים ואני יודע כמה הגבולות קרובים. האדמה ניתנה לפלסטינים ואחר-כך הייתה מהלומה ישראלית לצורכי ביטחון. אם עכשיו נפסיק את המתקפה לא נוכל להגיד אחר-כך 'אופס, זאת הייתה טעות'. אין כאן מרחב תמרון.
"היו למשל קריאות שכוח של האו"ם הוא שיבוא הנה וישמור על הסדר. תראה לי מקום אחד שבו האו"ם הצליח להשליט סדר ושקט. האו"ם הוא נמר של נייר. בשום מקום הם לא הצליחו להשכין שקט. הרעיון שהאו"ם יהיה חלק מן ההסדר לא ירגיע אף אחד בישראל. צריך להבין שכאן אין מקום לטעויות, הערבויות לביטחון ישראל צריכות לבוא מכל הקהילה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית צריכה להבין שברגע שהפלסטינים יקבלו עצמאות הם יתחמשו טוב יותר ויתארגנו טוב יותר. זה לא יהיה רק ארגוני הטרור של החמאס והג'יהאד, זו תהיה מדינה".
להילחם עד הסוף בטרור
אולי אם כך זו טעות ששרון מציע להם מדינה משלהם?
"אני חושב שכולם רוצים שלום, ולשלום יש מחיר גבוה. אבל צריכות להיות ערבויות ברורות. צריך להיות ברור שהם שולטים בטרור. מנהיגי הטרור לא יכולים להסתובב חופשיים ברחובות. הם צריכים להראות שטרור הוא פשע בלתי קביל, בכל מקום שהוא. כשם שאדם בעל נשק בישראל נאסר אם הוא פותח באש באמצע הרחוב כך צריך להיות גם אצלם, וכיום זה לא המצב".
ברגע הזה מדברים על שתי דרישות. מישראל תובעים להוריד את המאחזים ומן הפלסטינים להילחם בטרור. האם לדעתך בוש יכול להציג במקביל את שתי הדרישות לשני הצדדים, או שעליו קודם כל לתבוע מן הפלסטינים לחדול מן הטרור?
"הפלסטינים צריכים להיות הראשונים להוכיח שהם יכולים לעשות משהו. אני כלל לא יודע אם מסוגלים לכך. ישראל צריכה לומר להם: 'תראו לנו אם אתם יכולים לעשות משהו, או שאתם רק מדברים'. זה צריך להיות בנוי כך שברגע שמתרחשת התקפת טרור, מנהיג החמאס נעצר ונלקח לכלא. זה צריך היה לקרות מהיום הראשון. הם צריכים לעשות מה שעושה כל מדינה אחרת אם דברים כאלה מתרחשים בתחומה. רק כך אפשר לגשת לשולחן בידיים נקיות, באופן שבו ישראל תרגיש נוח.
"תראה, בכל פעם שבו ישראל פוגעת במישהו יש דאגה בממשל שלנו. יש בזה משהו, אבל אם רוצים שישראל תחדל, על הממשלה הפלסטינית החדשה להתחיל לעשות משהו. כרגע היא לא עושה כלום".
האם כאשר ישראל מבצעת פעולות חמורות נגד הטרוריסטים יש לכך להערכתך לגיטימציה של מה שכינית "האמריקני הממוצע"?
"אני חושב שכעת מבינים טוב יותר, בגלל מה שקורה בעיראק. המצב בעיראק מתחיל להיות דומה לכאן: חיילים אמריקניים נהרגים בהתקפות של טרוריסטים, והאמריקנים מגיבים באופן דומה לזה של הצבא כאן. ולכן יש יותר הבנה של המצב בישראל, אם כי עדיין לא כמו של יהודי אמריקני".
לא מודאג מההתבוללות
בוא נחזור לרגע לשרי ולאחיה אריק שיושב אתנו כאן. רצית שיהיו ציונים, אוהדי ישראל? כך חינכת אותם?
"בהחלט כן. אני מעורב במסגרת כמה ארגונים בסיוע לישראל. בנינו למשל בית כנסת בהר כנען ליד צפת. גייסנו כספים למטרת שונות, ובראשן העלייה מאתיופיה. ילדיי היו מעורבים בכל הדברים האלה. הם למדו בבתי ספר יהודיים. כאן היא המולדת היהודית, ויש לנו אתה קשר ישיר וחזק. קח את עצם העובדה שבתי באה ללמוד כאן שנה. אין שום ספק בכך שרציתי שיהיו יהודים כפי שהם".
בסדר, אז זה המצב במשפחתך. אבל בישראל יש דאגה מתופעת ההתבוללות בקהילות היהודיות בארה"ב. יש גם חשש שרבים מהיהודי ארה"ב אינם מזדהים עם ישראל כפי שהיה לפני עשר או עשרים שנה.
"אני לא חושב שזה המצב. לכל היהודים יש קשר או מעורבות כלשהי עם ישראל. בקהילה שלי בלייקווד יש גידול עצום בקהילה היהודית-אורתודוכסית. יש המון ישיבות, יש מניין בכל פינה, כמעט כמו במאה-שערים. בקהילה שלנו ישראל מאוד חשובה".
ולהערכתך זה המצב בכל הקהילות היהודיות?
"אם יש משהו שנפגע, זה רק התיירות לכאן. בגלל המצב היהודים חוששים לבוא לישראל, ולמעשה הם כמעט לא באים. זה ניצחון של הטרור".
מה מטריד היום את הקהילה היהודית בארה"ב, במה מתעסקים היהודים? במצב בישראל? בהתבוללות?
"בעיית הנישואין עם לא-יהודים תופסת מקום נכבד יותר. אני חושב שהסיבה לכך היא היעלמות הדור של ניצולי השואה, הקשר נחלש לקהילה היהודית. עם זאת, למשל הקהילה בלייקווד כאמור גדלה. אז אולי יש איזון. אצל הדור הצעיר אני מזהה התעניינות".
אני רואה שאתה אופטימי . כאן יש דאגה מן התבוללות, שלפי המספרים הולכת וגדלה.
"בדרך כלל, אם יש נישואין עם בן זוג לא יהודי אזי הלא-יהודי מתגייר. לכן אני אופטימי".