קטע מפוספס
רגע, מה זה, אנחנו כבר בגיליון מספר 54 של 'בשבע'? איזה פספוס. הרי המדור 'על דעת עצמי' רשם במהלך השנה החולפת שלוש היעדרויות, וזה אומר שבגיליון הקודם (מס' 53) חגג המדור 50 הופעות בדיוק!
ואני, כבר מזמן תכננתי לכתוב קטע מיוחד במדור היובל. רציתי להודות לכל מי שהביאו אותי עד הלום, מהאנשים העורכים אותי ועד אלה הקוראים אותי. רציתי להודות לאנשים ברחוב ובאתר האינטרנט על התגובות החמות (כן, אני קורא הכול!), ולשונאי המדור רציתי להודות על שתיקתם.
רק שלמרבה הצער, פספסתי את המדור ה-50, ולכן לא אכתוב את כל הדברים האלה. במקום זאת, יהיה כאן השבוע מדור שגרתי לגמרי. קריאה נעימה!
משתמטים כחוק
סערה חדשה בביצה התקשורתית: בעיתונה של ש"ס 'יום ליום' הופיעה כתבה תחת הכותרת "כך תתחמקו מתשלומי דו"חות", ובה מפורטים הדרכים והשלבים להתחמקות מתשלום קנס על דו"חות תנועה. 'אוי-אוי-אוי', מצקצקים הטומי לפידים מהתקשורת ומהפוליטיקה בלשונם, 'שוב הש"סניקים עוברים על החוק ברגל גסה'. כאילו העיתונים הגדולים מעולם לא עודדו את הציבור לעבור על החוק (האם המילים "איפה לקנות חמץ בחג הפסח" מצלצלות לכם מוכר?).
אבל נעזוב לרגע את ההיטפלות הצבועה לש"ס. אני מבקש לשאול שאלת תם: בעצם, מה הבעיה? הרי הכתבה לא הציעה להתחמק מהחוק, אלא דווקא להיעזר בו! זכותו של אזרח להיאבק בדו"ח שקיבל בכל דרך חוקית, וניצול חסרונותיה של מערכת האכיפה אינו בלתי חוקי. עורכי הדין בכללותם מתפרנסים בדיוק ממאבקים כאלה, מהתעסקות בסעיפים ותתי-סעיפים וניסיון להתיש את המערכת. אז מדוע לא יוכל עיתון, אפילו ביטאון מפלגתי, להמליץ לקורא על דרכי המאבק?
קטונתי מלהיכנס כאן להיבט ההלכתי, שממילא לא מהווה גורם בהתקפה התקשורתית על ש"ס. כרגע אני מתמקד בהיבט החוקי, ובעיניי אין כאן עקיפה של החוק כפי שטענו כותרות העיתונים. בניגוד לשחרור מצה"ל על סעיף נפשי, פעולה הכוללת התחזות בפני הקב"ן (שזו עבירה פלילית, מה שלא מפריע לעיתונים הגדולים להפוך את אלה שתורתם קב"נותם לגיבורי תרבות), ההתחמקות מתשלום דו"חות נעשית תוך שימוש לגיטימי במגבלות הכוח של המערכת. כדי למנוע תופעה זו, על המערכת לייעל את עצמה. עם מעט רצון טוב מצד הרשות המחוקקת והרשות המשפטית, המדריך להתחמקות מתשלומי דו"חות לא יהיה עוד רלוונטי.
מחמאות תחת שליטה
אם עוד פעם אחת מתפרסמת בעיתונים כותרת בנוסח "הבנות טובות יותר מהבנים ב...", אני מתחיל לצעוק. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על מחקר זה או אחר, שממצאיו איך לא מחניפים לאזרחי העולם ממין נקבה על חשבון הזכרים האומללים. פעם נכתב שהבנות נוהגות טוב יותר, פעם אחרת 'מתברר' שהן מוצלחות יותר בפוליטיקה, ומחקר שלישי מוצא כי האונה במוחן של הנשים גדולה יותר מאשר אצל הגברים.
מצטער, גבירותיי, המקום היחיד שבו הנשים נוהגות טוב יותר מאתנו הוא במעבדת המחקר של פרופסורים שמעולם לא עלו על הכביש. נשים גם לא עולות על הגברים ביכולתן המכנית, ותשכחו מזה שאתן טובות מאתנו במתמטיקה. במקרה הטוב, אתן 'דוגרות' טוב יותר על החומר וממילא מצליחות להוציא ציונים טובים יותר, אבל נראה אתכן מחשבות במהירות כמה זה 4 בחזקת 3! הה, תפסתי אתכן.
אבל זה לא באמת הדבר החשוב, שהרי יש די תחומים שבהם הנשים באמת מצטיינות יותר מהגברים. מה שמקומם יותר הוא יחסם של אמצעי התקשורת לאותם מחקרים, יחס שאינו אלא שוביניזם מתנשא במסווה פוליטיקלי-קורקטי. אותן כותרות בעיתון, המחמיאות למין הנשי ואף פעם לא למין הגברי, נכתבות ונערכות על ידי גברים מתוך הנחה משונה שהמין הנשי זקוק להן לצורך חיזוק ביטחונו העצמי המעורער. זהו סוג של רוחב-לב היכול לבוא רק מצדו של השולט כלפי הנשלט. בשורה התחתונה, הלארג'יות-כביכול של עורכי העיתונים בסך הכול מנציחה את שליטתם של הגברים בעולם, בעוד הנשים נאלצות להמשיך ולהסתפק בקבלת פירורי מחמאות מפוקפקות, שלא לומר מופרכות.
מלה אחת רעה
לאמהות החד-הוריות, שסוף-סוף מצליחות להזכיר במאבקן את הפנתרים השחורים של פעם, כלומר להיות קבוצה קיצונית, אלימה וחסרת כל חן.
מלה אחת טובה
לוועדת השמות של עיריית תל-אביב, שהחליטה לקרוא רחוב על שמו של הקריקטוריסט דוש. נקווה רק שבאמת יקראו על שמו רחוב ולא שדרה, כי הצירוף "שדרות דוש" יכול לשבור לכולנו את השיניים.
יודע את מקומי
שוטטתי בסופרמרקט עם עגלת הקניות, מנסה לדחות את סיום הקנייה עד כמה שניתן. מאז ומתמיד יש לי רגשי נחיתות מול הקונים האחרים, המתייצבים בקופות עם מינימום שלושה ילדים ועגלות עמוסות עד אפס מקום, בעוד אני איך לומר בלשון תלמודית מתייצב תמיד עם עגלתי הריקה מול עגלתם המלאה של עמיתיי. משום כך, אף שאת המוצרים הדרושים לנו בבית העמסתי על העגלה זה מכבר, המשכתי לחפש מוצרים נוספים, חדשים ואקזוטיים, כדי למלא אותה עד שפתה.
ואז פגשתי את רז'ינקה.
היא עמדה על מדף, סגורה בקנקן פלסטיק לבן ואטום. ליטר שלם של "משקה יוגורט קרמל 3%" כפי שנכתב על האריזה לצד טקסט ברוסית וציור של פרה חייכנית בכובע מצחייה אדום עם פונפון. מה עוד יכול הבנאדם לבקש?
"יקירתי", קראתי בקול מיד בכניסתי הביתה, "הבאתי לך רז'ינקה!".
"מצוין", החזירה לי אשתי מכיוון חדר השינה, "תבקש ממנה להיכנס לכאן ולהתחיל לנקות את התריס והמדפים".
"את טועה, יקירתי", אמרתי ונכנסתי למטבח, "רז'ינקה היא לא העוזרת החדשה, אלא משקה רוסי שמצאתי ב'סופר'. רוצה לטעום?"
הוצאתי את משקה היוגורט מהשקית, ובדיוק אז נכנסה גם זוגתי.
"שוב קנית דברים שאנחנו לא צריכים?" שאלה במבט מוכיח, אבל אז ננעץ מבטה ברז'ינקה, וחיוך אוהב עלה על שפתיה. "למה אתה מחכה?" קראה לעברי, "הלעיטני נא מן הבז'-הבז' הזה כי צמאה אנוכי!" טוב, אולי זה אינו ציטוט מדויק, אבל המשמעות דומה.
פתחתי את הקנקן ומזגתי את רז'ינקה לכוס. כלומר, ניסיתי למזוג, אבל רז'ינקה סירבה לצאת. סגרתי את הפקק וערבבתי את המשקה היטב עד שנהפך, תחתונים למעלה ועליונים למטה. ניסיתי למזוג שוב, אבל כמו במערכון הוותיק של הגשש - לא זז הרברס.
"לא משנה, נוציא את זה עם כף", אמרתי לאשתי. אחרי מאבק ממושך, הסכימה רז'ינקה לצאת מהקנקן לתוך כוס. כעת, משראינו אותה בצורתה הטבעית, דמתה רז'ינקה בעינינו לדבק פלסטי גדול, סמיך ומאוד לא מצודד.
"אין דבר", ניחמה אותי אשתי, "זה בטח יותר טעים ממה שזה נראה".
אז טעמנו. ואכן, למשקה לא היה טעם של דבק, אבל גם לא משהו שהיה שווה לטרוח כדי להעתיקו ממדינות חבר העמים. משקה היוגורט בטעם קרמל הזכיר לי יותר גביע לבן עם טיפת תרכיז בטעם קולה שהייתי שותה מדי פעם בימים הפחות טובים של ילדותי. מבט אחד בפניה של זוגתי הבהיר לי שהיא עוברת חוויה אסוציאטיבית דומה. אחרי דקה ארוכה, הפרה האשה את השתיקה ההדדית.
"יודע מה?" אמרה במבט מהורהר, "הקטע הזה שלך עם העגלה הריקה מול העגלות המלאות בסופרמרקט? רצוי מאוד שתתגבר עליו ומהר".
רגע, מה זה, אנחנו כבר בגיליון מספר 54 של 'בשבע'? איזה פספוס. הרי המדור 'על דעת עצמי' רשם במהלך השנה החולפת שלוש היעדרויות, וזה אומר שבגיליון הקודם (מס' 53) חגג המדור 50 הופעות בדיוק!
ואני, כבר מזמן תכננתי לכתוב קטע מיוחד במדור היובל. רציתי להודות לכל מי שהביאו אותי עד הלום, מהאנשים העורכים אותי ועד אלה הקוראים אותי. רציתי להודות לאנשים ברחוב ובאתר האינטרנט על התגובות החמות (כן, אני קורא הכול!), ולשונאי המדור רציתי להודות על שתיקתם.
רק שלמרבה הצער, פספסתי את המדור ה-50, ולכן לא אכתוב את כל הדברים האלה. במקום זאת, יהיה כאן השבוע מדור שגרתי לגמרי. קריאה נעימה!
משתמטים כחוק
סערה חדשה בביצה התקשורתית: בעיתונה של ש"ס 'יום ליום' הופיעה כתבה תחת הכותרת "כך תתחמקו מתשלומי דו"חות", ובה מפורטים הדרכים והשלבים להתחמקות מתשלום קנס על דו"חות תנועה. 'אוי-אוי-אוי', מצקצקים הטומי לפידים מהתקשורת ומהפוליטיקה בלשונם, 'שוב הש"סניקים עוברים על החוק ברגל גסה'. כאילו העיתונים הגדולים מעולם לא עודדו את הציבור לעבור על החוק (האם המילים "איפה לקנות חמץ בחג הפסח" מצלצלות לכם מוכר?).
אבל נעזוב לרגע את ההיטפלות הצבועה לש"ס. אני מבקש לשאול שאלת תם: בעצם, מה הבעיה? הרי הכתבה לא הציעה להתחמק מהחוק, אלא דווקא להיעזר בו! זכותו של אזרח להיאבק בדו"ח שקיבל בכל דרך חוקית, וניצול חסרונותיה של מערכת האכיפה אינו בלתי חוקי. עורכי הדין בכללותם מתפרנסים בדיוק ממאבקים כאלה, מהתעסקות בסעיפים ותתי-סעיפים וניסיון להתיש את המערכת. אז מדוע לא יוכל עיתון, אפילו ביטאון מפלגתי, להמליץ לקורא על דרכי המאבק?
קטונתי מלהיכנס כאן להיבט ההלכתי, שממילא לא מהווה גורם בהתקפה התקשורתית על ש"ס. כרגע אני מתמקד בהיבט החוקי, ובעיניי אין כאן עקיפה של החוק כפי שטענו כותרות העיתונים. בניגוד לשחרור מצה"ל על סעיף נפשי, פעולה הכוללת התחזות בפני הקב"ן (שזו עבירה פלילית, מה שלא מפריע לעיתונים הגדולים להפוך את אלה שתורתם קב"נותם לגיבורי תרבות), ההתחמקות מתשלום דו"חות נעשית תוך שימוש לגיטימי במגבלות הכוח של המערכת. כדי למנוע תופעה זו, על המערכת לייעל את עצמה. עם מעט רצון טוב מצד הרשות המחוקקת והרשות המשפטית, המדריך להתחמקות מתשלומי דו"חות לא יהיה עוד רלוונטי.
מחמאות תחת שליטה
אם עוד פעם אחת מתפרסמת בעיתונים כותרת בנוסח "הבנות טובות יותר מהבנים ב...", אני מתחיל לצעוק. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על מחקר זה או אחר, שממצאיו איך לא מחניפים לאזרחי העולם ממין נקבה על חשבון הזכרים האומללים. פעם נכתב שהבנות נוהגות טוב יותר, פעם אחרת 'מתברר' שהן מוצלחות יותר בפוליטיקה, ומחקר שלישי מוצא כי האונה במוחן של הנשים גדולה יותר מאשר אצל הגברים.
מצטער, גבירותיי, המקום היחיד שבו הנשים נוהגות טוב יותר מאתנו הוא במעבדת המחקר של פרופסורים שמעולם לא עלו על הכביש. נשים גם לא עולות על הגברים ביכולתן המכנית, ותשכחו מזה שאתן טובות מאתנו במתמטיקה. במקרה הטוב, אתן 'דוגרות' טוב יותר על החומר וממילא מצליחות להוציא ציונים טובים יותר, אבל נראה אתכן מחשבות במהירות כמה זה 4 בחזקת 3! הה, תפסתי אתכן.
אבל זה לא באמת הדבר החשוב, שהרי יש די תחומים שבהם הנשים באמת מצטיינות יותר מהגברים. מה שמקומם יותר הוא יחסם של אמצעי התקשורת לאותם מחקרים, יחס שאינו אלא שוביניזם מתנשא במסווה פוליטיקלי-קורקטי. אותן כותרות בעיתון, המחמיאות למין הנשי ואף פעם לא למין הגברי, נכתבות ונערכות על ידי גברים מתוך הנחה משונה שהמין הנשי זקוק להן לצורך חיזוק ביטחונו העצמי המעורער. זהו סוג של רוחב-לב היכול לבוא רק מצדו של השולט כלפי הנשלט. בשורה התחתונה, הלארג'יות-כביכול של עורכי העיתונים בסך הכול מנציחה את שליטתם של הגברים בעולם, בעוד הנשים נאלצות להמשיך ולהסתפק בקבלת פירורי מחמאות מפוקפקות, שלא לומר מופרכות.
מלה אחת רעה
לאמהות החד-הוריות, שסוף-סוף מצליחות להזכיר במאבקן את הפנתרים השחורים של פעם, כלומר להיות קבוצה קיצונית, אלימה וחסרת כל חן.
מלה אחת טובה
לוועדת השמות של עיריית תל-אביב, שהחליטה לקרוא רחוב על שמו של הקריקטוריסט דוש. נקווה רק שבאמת יקראו על שמו רחוב ולא שדרה, כי הצירוף "שדרות דוש" יכול לשבור לכולנו את השיניים.
יודע את מקומי
שוטטתי בסופרמרקט עם עגלת הקניות, מנסה לדחות את סיום הקנייה עד כמה שניתן. מאז ומתמיד יש לי רגשי נחיתות מול הקונים האחרים, המתייצבים בקופות עם מינימום שלושה ילדים ועגלות עמוסות עד אפס מקום, בעוד אני איך לומר בלשון תלמודית מתייצב תמיד עם עגלתי הריקה מול עגלתם המלאה של עמיתיי. משום כך, אף שאת המוצרים הדרושים לנו בבית העמסתי על העגלה זה מכבר, המשכתי לחפש מוצרים נוספים, חדשים ואקזוטיים, כדי למלא אותה עד שפתה.
ואז פגשתי את רז'ינקה.
היא עמדה על מדף, סגורה בקנקן פלסטיק לבן ואטום. ליטר שלם של "משקה יוגורט קרמל 3%" כפי שנכתב על האריזה לצד טקסט ברוסית וציור של פרה חייכנית בכובע מצחייה אדום עם פונפון. מה עוד יכול הבנאדם לבקש?
"יקירתי", קראתי בקול מיד בכניסתי הביתה, "הבאתי לך רז'ינקה!".
"מצוין", החזירה לי אשתי מכיוון חדר השינה, "תבקש ממנה להיכנס לכאן ולהתחיל לנקות את התריס והמדפים".
"את טועה, יקירתי", אמרתי ונכנסתי למטבח, "רז'ינקה היא לא העוזרת החדשה, אלא משקה רוסי שמצאתי ב'סופר'. רוצה לטעום?"
הוצאתי את משקה היוגורט מהשקית, ובדיוק אז נכנסה גם זוגתי.
"שוב קנית דברים שאנחנו לא צריכים?" שאלה במבט מוכיח, אבל אז ננעץ מבטה ברז'ינקה, וחיוך אוהב עלה על שפתיה. "למה אתה מחכה?" קראה לעברי, "הלעיטני נא מן הבז'-הבז' הזה כי צמאה אנוכי!" טוב, אולי זה אינו ציטוט מדויק, אבל המשמעות דומה.
פתחתי את הקנקן ומזגתי את רז'ינקה לכוס. כלומר, ניסיתי למזוג, אבל רז'ינקה סירבה לצאת. סגרתי את הפקק וערבבתי את המשקה היטב עד שנהפך, תחתונים למעלה ועליונים למטה. ניסיתי למזוג שוב, אבל כמו במערכון הוותיק של הגשש - לא זז הרברס.
"לא משנה, נוציא את זה עם כף", אמרתי לאשתי. אחרי מאבק ממושך, הסכימה רז'ינקה לצאת מהקנקן לתוך כוס. כעת, משראינו אותה בצורתה הטבעית, דמתה רז'ינקה בעינינו לדבק פלסטי גדול, סמיך ומאוד לא מצודד.
"אין דבר", ניחמה אותי אשתי, "זה בטח יותר טעים ממה שזה נראה".
אז טעמנו. ואכן, למשקה לא היה טעם של דבק, אבל גם לא משהו שהיה שווה לטרוח כדי להעתיקו ממדינות חבר העמים. משקה היוגורט בטעם קרמל הזכיר לי יותר גביע לבן עם טיפת תרכיז בטעם קולה שהייתי שותה מדי פעם בימים הפחות טובים של ילדותי. מבט אחד בפניה של זוגתי הבהיר לי שהיא עוברת חוויה אסוציאטיבית דומה. אחרי דקה ארוכה, הפרה האשה את השתיקה ההדדית.
"יודע מה?" אמרה במבט מהורהר, "הקטע הזה שלך עם העגלה הריקה מול העגלות המלאות בסופרמרקט? רצוי מאוד שתתגבר עליו ומהר".