בכתבה 'הכל מתחיל במשפחה' ('בשבע', גיליון 55) מצוטט הרב אהרן טרופ: "יש לציבור שלנו איזו נטייה לבדוק היכן טעינו, מה לא עשינו. לדעתי, העיסוק בהלקאה העצמית גוזל מאיתנו אנרגיות... זה יוצר סתם נמיכות כוח וחולשה... אם היינו בטוחים בעצמנו היינו חזקים יותר...."
דבריו החשובים של הרב טרופ, ראש ישיבת "בני צבי", בגנות הלקאה עצמית, מופיעים בסוף כתבה ארוכה העוסקת ב הלקאה של הורי ילדינו.
כמי שמקדיש שעות לשיחות קבוצתיות ואישיות עם הורים, נראה לי שיש מקום למחות על ההכללות הגורפות, אשר בטוחני שהרב הטרופ לא התכוון אליהם. הכללות התולות את כל קשיי החינוך ותהליכי "חילון" אצל צעירים בשולי המחנה, על ראשם של הורים.
כיצד ייתכן שראש ישיבה מכובד, יתבטא בשם החינוך הדתי והישיבות התיכוניות 'התורניות', ויפנה אצבע מאשימה וגורפת החוצה, כלפי חינוך ההורים? כל מה שחסר לנו זה שעכשיו יכתוב אחד ההורים מאמר, ויפנה את כלל האחריות לקשיי החינוך על הישיבות התיכוניות וראשיהן. או אז נהיה מוכנים באמת לדו שיח של חרשים
כואב לי לחשוב על הורים רבים (ביניהם לא מעט הורים 'תורניים'), המקדישים לילות כימים לחינוך ילדיהם, ובכל זאת, עקב גורמים שונים ומורכבים, בחרו ילדיהם בינתיים בדרך אחרת מאשר קיום תורה ומצוות. מה חשים הורים תורניים אלו על התמיכה שאנו מעניקים להם ברגעיהם הקשים, לנוכח קריאת דברי הרב טרופ במאמר:
"הבעיה העיקרית היא בכלל לא שם (כלומר: בחינוך המוענק בישיבות י.ג.) הבעיה היא בבית... במשך שנות עבודתי כמחנך ראיתי שחברה שיוצאים לא דתיים באו מבתים שהם למעשה לא דתיים..."
"משיחות עם תלמידים ובוגרים... אני יודע שבדרך כלל, ככל שהבית תורני יותר התלמיד תורני יותר, ולהיפך..."
"אם הבית חזק- כולם יהיו דתיים ללא תלות במוסדות החינוך..."
אני מתקשה להבין איך הכללות גורפות כאלה עולות בקנה אחד עם 'חינוך תורני'. מה חושבים כל אותם הורים נפלאים שחלק מילדיהם בחרו בדרך אחרת? ביניהם גם בני רבנים ידועים (אשר בוודאי ייחשבו 'תורניים').
דווקא שאיפות תורניות הן שמחייבות, בין השאר, יתר ענווה ואהבה כלפי כל חלקי המערכת החינוכית כולל הורי ילדינו. הורים ישמחו ליד מכוונת ומסייעת הנובעת משותפות אמיתית במשימה. לשיתוף פעולה אנו נקראים ולא לאצבע מאשימה גורפת.
ראוי להעיר גם על חלק מהתכנים שעלו בכתבה:
מהראיון עם הרב טרופ עולה שבישיבות תורניות יש "אחוז חילון ממש אפסי, פחות מאחוז אחד". מה ששכחו לציין הוא שישיבות אלו מיועדות מראש לפחות מאחוז מהאוכלוסייה. הבחירה הלגיטימית להתמקד במענה חינוכי עבור קבוצה קטנה ואליטיסטית, כמעט ומבטיחה מראש בוגרים 'מוצלחים'.
אך איה העין הטובה והאוהבת כלפי חברינו, המחנכים בעמל ובמסירות את כל סוגי הנוער, ושתוצאות חינוכם צריכות להיבדק מול נקודת המוצא? בכלל, מי קבע מהו 'מוצלח' וכיצד מודדים צעירים?
* משפחה 'חזקה' עדיין אינה ערובה לצמיחתו של 'ילד תורני' או להתאמת הילד למסגרת תורנית. האם אין תכונות מולדות וגורמים נוספים, המביאים למצב בו מספר ילדים באותו בית יוצאים אחרת?
* אחוזי ההתפלגות של בוגרינו, שמביא הרב טרופ בכתבה, אינם חדשים. הם פורסמו על ידי מינהל החינוך הדתי לפני כשנתיים, בצורה עניינית ומכובדת. למרות שגם ראשי מינהל החינוך הדתי 'אוהבים את החינוך הדתי', דבריהם נאמרו ללא היסטריה. כותרות הענק הוספו על ידי העיתונים והעיתונאים, הנוטים להדביק כותרות ענק צעקניות היכן שרק ניתן, במסגרת התחרות על הרייטינג. כותרות צעקניות אינן עדות לאיכות הדיונים המכובדים והחיוניים בהם נוטלים חלק ראשי מוסדותינו.
* אחד מהישגי החינוך שלנו בעשור האחרון, הוא התובנה שחינוך לא מוקנה בשלשות. אין מסגרת מעודפת ו'נכונה' ויש להשתדל לבחור לילד מקום לימודים המתאים לאופיו הייחודי. האמרה ש"אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ" (מסכת ע"ז, דף יט) אינה מלמדת רק על המסכת הנלמדת, אלא על כלל המסגרת הלימודית ושאיפותיה הייחודיות.
* הכתבה מסיימת בהנמקה: "אני רוצה שאנשים ירגישו ביטחון החינוך שלנו טוב. לא טעינו". חינוך טוב מותנה ביכולת להתבונן נכוחה במציאות, בצורה עניינית, ולחתור להמשך שיפור ובניין, מתוך חוסר הסתפקות בקיים. רק מתוך גישה המאפשרת ביקורת על הקיים, יכלו מייסדי הישיבות התורניות בעצמם להציע דגם שונה לחינוך הקיים!
בשולי הדברים אעיר, כמי שמוקיר את הרב טרופ, שאין לי ספק שדבריו הוצאו מהקשרם. הרב טרופ פועל לשם שמיים, מתוך כאב אמיתי ורצון לסייע לכולנו. הוא צודק לחלוטין שהבית הוא מפתח מרכזי בחינוך ילדינו. שם הכל מתחיל ושם על כולנו להגביר את החשיבה והעשייה, את החינוך לתורה ויראת שמים, מתוך הקשבה ואורך רוח.
כלשון הכותרת, אכן "הכל מתחיל במשפחה". אך מכיוון שלא הכל נגמר שם, הבה נושיט ידיים, מחנכים והורים יחדיו, למען העמקת החינוך של ילדינו וגם של עצמנו.
יונה גודמן מכהן כראש המכון הגבוה לחינוך ואמונה במכללת אורות, ומרכז המרכז להכוונה חינוכית קהילתית בשומרון
דבריו החשובים של הרב טרופ, ראש ישיבת "בני צבי", בגנות הלקאה עצמית, מופיעים בסוף כתבה ארוכה העוסקת ב הלקאה של הורי ילדינו.
כמי שמקדיש שעות לשיחות קבוצתיות ואישיות עם הורים, נראה לי שיש מקום למחות על ההכללות הגורפות, אשר בטוחני שהרב הטרופ לא התכוון אליהם. הכללות התולות את כל קשיי החינוך ותהליכי "חילון" אצל צעירים בשולי המחנה, על ראשם של הורים.
כיצד ייתכן שראש ישיבה מכובד, יתבטא בשם החינוך הדתי והישיבות התיכוניות 'התורניות', ויפנה אצבע מאשימה וגורפת החוצה, כלפי חינוך ההורים? כל מה שחסר לנו זה שעכשיו יכתוב אחד ההורים מאמר, ויפנה את כלל האחריות לקשיי החינוך על הישיבות התיכוניות וראשיהן. או אז נהיה מוכנים באמת לדו שיח של חרשים
כואב לי לחשוב על הורים רבים (ביניהם לא מעט הורים 'תורניים'), המקדישים לילות כימים לחינוך ילדיהם, ובכל זאת, עקב גורמים שונים ומורכבים, בחרו ילדיהם בינתיים בדרך אחרת מאשר קיום תורה ומצוות. מה חשים הורים תורניים אלו על התמיכה שאנו מעניקים להם ברגעיהם הקשים, לנוכח קריאת דברי הרב טרופ במאמר:
"הבעיה העיקרית היא בכלל לא שם (כלומר: בחינוך המוענק בישיבות י.ג.) הבעיה היא בבית... במשך שנות עבודתי כמחנך ראיתי שחברה שיוצאים לא דתיים באו מבתים שהם למעשה לא דתיים..."
"משיחות עם תלמידים ובוגרים... אני יודע שבדרך כלל, ככל שהבית תורני יותר התלמיד תורני יותר, ולהיפך..."
"אם הבית חזק- כולם יהיו דתיים ללא תלות במוסדות החינוך..."
אני מתקשה להבין איך הכללות גורפות כאלה עולות בקנה אחד עם 'חינוך תורני'. מה חושבים כל אותם הורים נפלאים שחלק מילדיהם בחרו בדרך אחרת? ביניהם גם בני רבנים ידועים (אשר בוודאי ייחשבו 'תורניים').
דווקא שאיפות תורניות הן שמחייבות, בין השאר, יתר ענווה ואהבה כלפי כל חלקי המערכת החינוכית כולל הורי ילדינו. הורים ישמחו ליד מכוונת ומסייעת הנובעת משותפות אמיתית במשימה. לשיתוף פעולה אנו נקראים ולא לאצבע מאשימה גורפת.
ראוי להעיר גם על חלק מהתכנים שעלו בכתבה:
מהראיון עם הרב טרופ עולה שבישיבות תורניות יש "אחוז חילון ממש אפסי, פחות מאחוז אחד". מה ששכחו לציין הוא שישיבות אלו מיועדות מראש לפחות מאחוז מהאוכלוסייה. הבחירה הלגיטימית להתמקד במענה חינוכי עבור קבוצה קטנה ואליטיסטית, כמעט ומבטיחה מראש בוגרים 'מוצלחים'.
אך איה העין הטובה והאוהבת כלפי חברינו, המחנכים בעמל ובמסירות את כל סוגי הנוער, ושתוצאות חינוכם צריכות להיבדק מול נקודת המוצא? בכלל, מי קבע מהו 'מוצלח' וכיצד מודדים צעירים?
* משפחה 'חזקה' עדיין אינה ערובה לצמיחתו של 'ילד תורני' או להתאמת הילד למסגרת תורנית. האם אין תכונות מולדות וגורמים נוספים, המביאים למצב בו מספר ילדים באותו בית יוצאים אחרת?
* אחוזי ההתפלגות של בוגרינו, שמביא הרב טרופ בכתבה, אינם חדשים. הם פורסמו על ידי מינהל החינוך הדתי לפני כשנתיים, בצורה עניינית ומכובדת. למרות שגם ראשי מינהל החינוך הדתי 'אוהבים את החינוך הדתי', דבריהם נאמרו ללא היסטריה. כותרות הענק הוספו על ידי העיתונים והעיתונאים, הנוטים להדביק כותרות ענק צעקניות היכן שרק ניתן, במסגרת התחרות על הרייטינג. כותרות צעקניות אינן עדות לאיכות הדיונים המכובדים והחיוניים בהם נוטלים חלק ראשי מוסדותינו.
* אחד מהישגי החינוך שלנו בעשור האחרון, הוא התובנה שחינוך לא מוקנה בשלשות. אין מסגרת מעודפת ו'נכונה' ויש להשתדל לבחור לילד מקום לימודים המתאים לאופיו הייחודי. האמרה ש"אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ" (מסכת ע"ז, דף יט) אינה מלמדת רק על המסכת הנלמדת, אלא על כלל המסגרת הלימודית ושאיפותיה הייחודיות.
* הכתבה מסיימת בהנמקה: "אני רוצה שאנשים ירגישו ביטחון החינוך שלנו טוב. לא טעינו". חינוך טוב מותנה ביכולת להתבונן נכוחה במציאות, בצורה עניינית, ולחתור להמשך שיפור ובניין, מתוך חוסר הסתפקות בקיים. רק מתוך גישה המאפשרת ביקורת על הקיים, יכלו מייסדי הישיבות התורניות בעצמם להציע דגם שונה לחינוך הקיים!
בשולי הדברים אעיר, כמי שמוקיר את הרב טרופ, שאין לי ספק שדבריו הוצאו מהקשרם. הרב טרופ פועל לשם שמיים, מתוך כאב אמיתי ורצון לסייע לכולנו. הוא צודק לחלוטין שהבית הוא מפתח מרכזי בחינוך ילדינו. שם הכל מתחיל ושם על כולנו להגביר את החשיבה והעשייה, את החינוך לתורה ויראת שמים, מתוך הקשבה ואורך רוח.
כלשון הכותרת, אכן "הכל מתחיל במשפחה". אך מכיוון שלא הכל נגמר שם, הבה נושיט ידיים, מחנכים והורים יחדיו, למען העמקת החינוך של ילדינו וגם של עצמנו.
יונה גודמן מכהן כראש המכון הגבוה לחינוך ואמונה במכללת אורות, ומרכז המרכז להכוונה חינוכית קהילתית בשומרון