למרר את חייהם
גם תשס"ג נוטשת אותנו מוכים וחבולים. צה"ל לא הצליח להרחיק בה את ירושלים מקו האש, לא הושיע את שדרות מטילי קאסם, ולא מנע טבח נוסעים יהודיים בכבישי יו"ש. הוא עסק בעיקר בהקמת גדרות ובגיחות לתוך שטחי איי. פה ושם ביצעו כוחותינו פעולות חיסול מרשימות של מלאכי חבלה, אך לא צריך להיות זאב שיף כדי להבין שהמתקפה הפלשתינית עלינו לא תיפתר באמצעות חיסולים אקראיים, מרהיבים ככל שיהיו, אולי רק מצוקת הנקמה.
אגב, זה בסדר גמור לנקום. מיטב משוררי ישראל בכל הזמנים ומכל המחנות פיארו בקולמוסם את הנקמה. אין שחר לטענת האקדמיה העברית למוסר ולטוהר נשק כאילו מדובר במעשה אפל, שאינו יאה למדינות מתוקנות או לחברות מופת. בכירי האקדמיה עצמם עסוקים רוב ימיהם בפעולות נקם וגאולת דם נגד שנואי נפשם, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותם. ברם, תפיסת הביטחון הישראלית אינה יכולה להתבסס על מבצעי נקם נקודתיים. היא זקוקה לארכיטקטים רחבי אופק עם דם קר.
אריאל שרון בגרסתו החדשה אינו עונה על הקריטריונים האלה. הוא יורה מהמותן ועוסק בקטנות. מדיניות החיסולים היא מופע קאמבק פאתטי של פועלו הבטחוני משכבר הימים. לא פתרון לטרור ולא בטיח, סתם נוסטלגיה. שרון שולף מארכיון קומנדו 101 ומגנזך פיקוד הדרום פתרונות ישנים לטרור ומנסה ליישם אותם, בלי הצלחה, בשדה המערכה המודרני בין ישראל לערבים.
באותם ימים רחוקים היה מספרם של רבי המחבלים דל מאוד, ולכן היה די בחיסולם כדי לחסל את הטרור. גופתם הנקובה הרתיעה כדבעי את שאר האוכלוסייה הפלשתינית. אבל הודות להסכם אוסלו חלה תמורה דמוגרפית דרמטית במספר הצוררים, ואי אפשר עוד לפתור את הבעיה באמצעות פגיעה מדגמית בצוררים נבחרים. אפילו לא באחמד יאסין.
בעברית פשוטה קוראים לזה מלחמה. כשעם שלם מתגייס נגדך במלוא שורותיו, ויורה בך בכל מקום, לא יעזור לך להגדיר את המצב במינוחים פליליים גרידא. אתה במלחמה כוללת. ובמלחמה, כמו במלחמה, צריך לשאוף להשמיד את התשתית הצבאית של האויב ולהכאיב מאוד גם לתשתית האזרחית. לנתק את האוכלוסייה "החפה מפשע" מזרם החשמל, להזרים לה מים רק שעתיים ביום, לנתק לה טלפונים, למרר את חייה, ולהטיל פצצות של טון, כשצריך.
מחיר הפאניקה
עוד אנחנו עסוקים בהתלקחות המחודשת של מלחמות הגנרלים מסתיו 73', החיים והמתים, והנה נשפך אור חדש על מלחמה רחוקה יותר, נשכחת כמעט. מבצע קדש. זה קורה בביוגרפיה הטרייה של יעקב הרצוג, מאת מיכאל בר זוהר. הפרק הראשון שם מוקדש למעורבותו של הרצוג ז"ל במערכה המדינית הכבדה שנפתחה אז עוד לפני שוך הקרבות.
"שמונה בנובמבר 1956 היה אחד הימים הקשים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל", מספר בר-זוהר. יממה אחרי הכרזת בן-גוריון שישראל לא תיסוג לעולם מחצי האי סיני, אשר זה עתה נפל בידיה, הסתערו עליו מנהיגי בריה"מ וארה"ב גם יחד. בשתי אגרות תקיפות נפרדות הם תבעו ממנו לסגת מיד מסיני. וושינגטון איימה בנקיטת עיצומים כלכליים כבדים, ומוסקבה יצרה רושם שהיא עומדת לפלוש הנה בכל רגע.
ממיצרי הדרדנלים הגיעו ידיעות על חמש משחתות העושות דרכן מנמל רוסי לים התיכון, ומנמל אלכסנדריה שבמצרים התקבלו ידיעות על הטלת עוגן פתאומית של שש צוללות סובייטיות. מקורות בנאט"ו דיווחו על טייסות שלמות ומתנדבים שבריה"מ משגרת לסוריה דרך תורכיה. דיפלומטים ישראלים לחוצים ברחבי תבל, כמו אבא אבן, חיוו דעתם שהקרמלין נחוש בדעתו להשמיד כליל את ישראל בתוך 24 שעות אם זו לא תיסוג מיד לקווי 49'.
הספר מתאר, לראשונה באופן כה פלסטי, את הפאניקה שהשתררה בלשכת ראש הממשלה בירושלים. "יום בלהות", כתב בן-גוריון ביומנו. הוא והרצוג שמרו על קור רוח יחסי, אך כל סביבתם היתה משוכנעת שהסוף הגיע. פנחס ספיר, שר התעשייה והמסחר, הלם באגרופו של השולחן וצעק "לסגת, לסגת, לסגת". שר החינוך זלמן ארן עישן סיגריות בשרשרת והתהלך אנה ואנה ברחבי הלשכה. "לכם יש מנטליות ישראלית", הודה בגילוי לב, "אבל אני יהודי גלותי ואני מפחד. אתם שוכחים את העולם. איבדתם את חוש הפחד של העם היהודי. זו תהיה השמדה גלויה".
בן-גוריון לא עמד בלחץ הסביבתי והחיצוני. חצי שעה אחרי חצות הלילה הוא שידר נאום לאומה בקול-ישראל והודיע על נכונותו לסגת. הצבע חזר ללחיים של ספיר.
"רק כעבור זמן התברר", כותב בר-זוהר, "שצדקו המעטים שלא האמינו בסכנה האמיתית של מתקפה סובייטית. התברר שכל האיום הסובייטי לא היה אלא צעד הפחדה בלבד. כל בשורות האימים שפורסמו היו כוזבות: טייסות סובייטיות לא חלפו מעל תורכיה ולא באו לסוריה; צולות רוסיות לא הגיחו בנמל אלכסנדריה; גם הידיעות על השמדת ישראל בתוך שעות היו חלק ממערכת הטעיה ותעמולה מתוחכמת".
47 שנים חלפו מאז. ברית המועצות כבר איננה, צה"ל חזק פי כמה, וושינגטון סימפטית יותר, אבל נסיגות הן עדיין האופציה המועדפת על הפחדנים כאן. הם התחלפו בינתיים, אבל ממש לא השתנו.
לאורי באהבה
רזי ברקאי, גל"צ, הקדיש השבוע שיר לכבוד אורי אבנרי, אדמו"ר השמאל הקיצוני, בהגיעו לגבורות: "שיר תקווה" של אביב גפן. לעניות דעתי המוסיקלית, היה מתאים יותר להשמיע לכבוד אבנרי שיר אחר, נוסטלגי מאוד, שהוא עצמו כתב ב-48': "האזינו מצרים לשירו של שמשון/ הוא בישר את הקץ לפלשתים/ האזינו היטב למקלע, לרימון / כי המוות לחיל הפולשים/ מעזה ועד גת שוב נטוש זה הקרב/ לחרות ישראל".
ציטוט השבוע
"זה הפיצוץ שכולם ציפו לו" (כתב קול ישראל מדווח על הפיגוע בצריפין).
גם תשס"ג נוטשת אותנו מוכים וחבולים. צה"ל לא הצליח להרחיק בה את ירושלים מקו האש, לא הושיע את שדרות מטילי קאסם, ולא מנע טבח נוסעים יהודיים בכבישי יו"ש. הוא עסק בעיקר בהקמת גדרות ובגיחות לתוך שטחי איי. פה ושם ביצעו כוחותינו פעולות חיסול מרשימות של מלאכי חבלה, אך לא צריך להיות זאב שיף כדי להבין שהמתקפה הפלשתינית עלינו לא תיפתר באמצעות חיסולים אקראיים, מרהיבים ככל שיהיו, אולי רק מצוקת הנקמה.
אגב, זה בסדר גמור לנקום. מיטב משוררי ישראל בכל הזמנים ומכל המחנות פיארו בקולמוסם את הנקמה. אין שחר לטענת האקדמיה העברית למוסר ולטוהר נשק כאילו מדובר במעשה אפל, שאינו יאה למדינות מתוקנות או לחברות מופת. בכירי האקדמיה עצמם עסוקים רוב ימיהם בפעולות נקם וגאולת דם נגד שנואי נפשם, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותם. ברם, תפיסת הביטחון הישראלית אינה יכולה להתבסס על מבצעי נקם נקודתיים. היא זקוקה לארכיטקטים רחבי אופק עם דם קר.
אריאל שרון בגרסתו החדשה אינו עונה על הקריטריונים האלה. הוא יורה מהמותן ועוסק בקטנות. מדיניות החיסולים היא מופע קאמבק פאתטי של פועלו הבטחוני משכבר הימים. לא פתרון לטרור ולא בטיח, סתם נוסטלגיה. שרון שולף מארכיון קומנדו 101 ומגנזך פיקוד הדרום פתרונות ישנים לטרור ומנסה ליישם אותם, בלי הצלחה, בשדה המערכה המודרני בין ישראל לערבים.
באותם ימים רחוקים היה מספרם של רבי המחבלים דל מאוד, ולכן היה די בחיסולם כדי לחסל את הטרור. גופתם הנקובה הרתיעה כדבעי את שאר האוכלוסייה הפלשתינית. אבל הודות להסכם אוסלו חלה תמורה דמוגרפית דרמטית במספר הצוררים, ואי אפשר עוד לפתור את הבעיה באמצעות פגיעה מדגמית בצוררים נבחרים. אפילו לא באחמד יאסין.
בעברית פשוטה קוראים לזה מלחמה. כשעם שלם מתגייס נגדך במלוא שורותיו, ויורה בך בכל מקום, לא יעזור לך להגדיר את המצב במינוחים פליליים גרידא. אתה במלחמה כוללת. ובמלחמה, כמו במלחמה, צריך לשאוף להשמיד את התשתית הצבאית של האויב ולהכאיב מאוד גם לתשתית האזרחית. לנתק את האוכלוסייה "החפה מפשע" מזרם החשמל, להזרים לה מים רק שעתיים ביום, לנתק לה טלפונים, למרר את חייה, ולהטיל פצצות של טון, כשצריך.
מחיר הפאניקה
עוד אנחנו עסוקים בהתלקחות המחודשת של מלחמות הגנרלים מסתיו 73', החיים והמתים, והנה נשפך אור חדש על מלחמה רחוקה יותר, נשכחת כמעט. מבצע קדש. זה קורה בביוגרפיה הטרייה של יעקב הרצוג, מאת מיכאל בר זוהר. הפרק הראשון שם מוקדש למעורבותו של הרצוג ז"ל במערכה המדינית הכבדה שנפתחה אז עוד לפני שוך הקרבות.
"שמונה בנובמבר 1956 היה אחד הימים הקשים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל", מספר בר-זוהר. יממה אחרי הכרזת בן-גוריון שישראל לא תיסוג לעולם מחצי האי סיני, אשר זה עתה נפל בידיה, הסתערו עליו מנהיגי בריה"מ וארה"ב גם יחד. בשתי אגרות תקיפות נפרדות הם תבעו ממנו לסגת מיד מסיני. וושינגטון איימה בנקיטת עיצומים כלכליים כבדים, ומוסקבה יצרה רושם שהיא עומדת לפלוש הנה בכל רגע.
ממיצרי הדרדנלים הגיעו ידיעות על חמש משחתות העושות דרכן מנמל רוסי לים התיכון, ומנמל אלכסנדריה שבמצרים התקבלו ידיעות על הטלת עוגן פתאומית של שש צוללות סובייטיות. מקורות בנאט"ו דיווחו על טייסות שלמות ומתנדבים שבריה"מ משגרת לסוריה דרך תורכיה. דיפלומטים ישראלים לחוצים ברחבי תבל, כמו אבא אבן, חיוו דעתם שהקרמלין נחוש בדעתו להשמיד כליל את ישראל בתוך 24 שעות אם זו לא תיסוג מיד לקווי 49'.
הספר מתאר, לראשונה באופן כה פלסטי, את הפאניקה שהשתררה בלשכת ראש הממשלה בירושלים. "יום בלהות", כתב בן-גוריון ביומנו. הוא והרצוג שמרו על קור רוח יחסי, אך כל סביבתם היתה משוכנעת שהסוף הגיע. פנחס ספיר, שר התעשייה והמסחר, הלם באגרופו של השולחן וצעק "לסגת, לסגת, לסגת". שר החינוך זלמן ארן עישן סיגריות בשרשרת והתהלך אנה ואנה ברחבי הלשכה. "לכם יש מנטליות ישראלית", הודה בגילוי לב, "אבל אני יהודי גלותי ואני מפחד. אתם שוכחים את העולם. איבדתם את חוש הפחד של העם היהודי. זו תהיה השמדה גלויה".
בן-גוריון לא עמד בלחץ הסביבתי והחיצוני. חצי שעה אחרי חצות הלילה הוא שידר נאום לאומה בקול-ישראל והודיע על נכונותו לסגת. הצבע חזר ללחיים של ספיר.
"רק כעבור זמן התברר", כותב בר-זוהר, "שצדקו המעטים שלא האמינו בסכנה האמיתית של מתקפה סובייטית. התברר שכל האיום הסובייטי לא היה אלא צעד הפחדה בלבד. כל בשורות האימים שפורסמו היו כוזבות: טייסות סובייטיות לא חלפו מעל תורכיה ולא באו לסוריה; צולות רוסיות לא הגיחו בנמל אלכסנדריה; גם הידיעות על השמדת ישראל בתוך שעות היו חלק ממערכת הטעיה ותעמולה מתוחכמת".
47 שנים חלפו מאז. ברית המועצות כבר איננה, צה"ל חזק פי כמה, וושינגטון סימפטית יותר, אבל נסיגות הן עדיין האופציה המועדפת על הפחדנים כאן. הם התחלפו בינתיים, אבל ממש לא השתנו.
לאורי באהבה
רזי ברקאי, גל"צ, הקדיש השבוע שיר לכבוד אורי אבנרי, אדמו"ר השמאל הקיצוני, בהגיעו לגבורות: "שיר תקווה" של אביב גפן. לעניות דעתי המוסיקלית, היה מתאים יותר להשמיע לכבוד אבנרי שיר אחר, נוסטלגי מאוד, שהוא עצמו כתב ב-48': "האזינו מצרים לשירו של שמשון/ הוא בישר את הקץ לפלשתים/ האזינו היטב למקלע, לרימון / כי המוות לחיל הפולשים/ מעזה ועד גת שוב נטוש זה הקרב/ לחרות ישראל".
ציטוט השבוע
"זה הפיצוץ שכולם ציפו לו" (כתב קול ישראל מדווח על הפיגוע בצריפין).