"ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום" נאמר בתפילת מוסף של ראש השנה. כבר שלוש שנים, מסתבר, לא זכינו שייאמר לנו שלום. יהי רצון שנזכה לכך השנה.
מדינת ישראל שרויה במשבר עמוק. הבעיות הביטחוניות והכלכליות הקשות הן רק סימפטומים חיצוניים של הבעייה השורשית, בעיית אובדן הדרך והעשתונות. כל הצרות מתחילות משכחת משמעות הקיום הלאומי, מההתרחקות מהבנת הייעוד ומתחושת הייעוד. כשלא יודעים למה בעצם אנחנו כאן, קשה הרבה יותר לשלם את המחיר. וכשלא מוצאים הצדקה לתשלום של מחיר כבד, מנסים להיתפס לאשליה כאילו ניתן שלא לשלם את המחיר הזה, וממציאים חזיונות תלושים מהמציאות על שקט ושלום, שגשוג כלכלי ואחוות עמים. כך הגענו לאסון אוסלו, שהפיל אותנו לתהום ביטחונית וכלכלית.
אבל עם ישראל מיועד לגדולות מאלה, ואם ינמיך את ציפיותיו מעצמו ולא ישאף אל המקום הכי גבוה, לא יוכל למצוא מנוחה בבינוניות, ולא יצליח להשיג את השקט והשלווה שהם נחלתו של כל עם 'נורמלי'.
הדרך אל הגאולה השלמה רצופה מכשולים וקשיים, גם פיזיים אבל בעיקר רוחניים. אבל בתוך הייאוש הגובר והציניות המשתלטת, הולכת ומתעצמת תנועה של יהודים שמבקשים לקחת אחריות, להיות חיילים של תהליך התחייה הלאומית הישראלית, לפעול עם א-ל ולקרב את הגאולה.
לתנועה הזאת, שמרכזה בציבור הדתי-לאומי היונק מתורת הרב קוק זצ"ל, יש קשיים ובעיות משלה, והיא רחוקה משלמות. לפעמים נדמה שהיא כבר לא רלוונטית, שהאמירות שלה מיושנות ולא מחוברות לדור החדש. ובכל זאת, היא מוכיחה שוב ושוב את חיוניותה, מצליחה ללבוש צורות חדשות, לפתח אפיקים חדשים, ולהמשיך לחתור אל המטרה.
במקביל לעשייה החינוכית הרגילה, שלמרות משברים באים והולכים היא הולכת ומתפתחת לאורך השנים, נפתחו בשנים האחרונות עוד ועוד אפיקי פעולה שהציבור המאמין נכנס אליהם ומשפיע באמצעותם. לפני למעלה משלושים שנה נטל הציבור הזה לידיו את דגל ההתיישבות החלוצית. המפעל העיקרי שנבנה ביש"ע מתפתח ומשגשג, למרות התקפות יריביו מבפנים ואויביו מבחוץ. לאחרונה התפשטו שלוחותיו גם לנגב ולגליל. גם כשניסו לכפות עליו ייבוש וקיפאון הוא המשיך להתפתח בשיטת 'הגידול הטבעי'. במקביל התפתחה מתוכו תנועת המאחזים בגבעות, שלא הפסיקה לרגע להקים יישובים חדשים.
הציבור הזה נשא כל השנים בעול הביטחוני, אבל בשנים האחרונות הוא הפך להיות נושא הדגל, כשחלקם של בוגרי החינוך הדתי-לאומי ביחידות המובחרות ובתפקידי הקצונה בחילות השדה הולך וגדל.
במשך שנים הותקף הציבור הזה על העדר מעש בתחום החברתי, על הזנחת עיירות הפיתוח. הביקורת הזאת לא היתה נכונה מעולם, תמיד היתה עשייה מסוימת, אבל בשנים האחרונות כבר מדובר בתנועה חינוכית-חברתית נרחבת, שבכל שנה מקימה גרעינים תורניים חדשים בכל רחבי הארץ, ובפרט בפריפרייה ובאזורי מצוקה.
מה לעשות? לעשות
הרבה נעשה, והרבה עוד יש לעשות, כדי שהאידיאל של התורה והגאולה יטביע את חותמו על עוד ועוד תחומים. הנה כמה אתגרים למי שמעוניין:
תקשורת: אני פותח בתחום הקרוב לליבי. לפני כמה שנים נפל לנו האסימון. הבנו את חלקה המכריע של המדיה במערכה על ליבו של הציבור ועל דעתם של מקבלי ההחלטות. מאז יש התעוררות גדולה של הענף. אז נכון שלא הכל נקי מסיגים ושלא הכל נעשה רק לשם שמיים, אבל בסך הכל זוהי תופעה ברוכה בשני אגפיה האגף של הקמת מפעלים 'משלנו' והאגף של השתלבות בתקשורת הכללית. ועדיין מדובר רק בהתחלה. התחום הזה זקוק לעוד הרבה אנשים מוכשרים שייכנסו אליו, וגם לבעלי הון שישקיעו בו את כספם.
משפט: עוד תחום שהזנחה רבת שנים שלו עולה לנו ביוקר. ובניגוד לתחום התקשורת, אי אפשר לומר שכבר ניכרת בו התעוררות של עשייה. הדומיננטיות של בית המשפט ורשויות אכיפת החוק הולכת וגוברת, ועומדת למכשול ביותר מדי דברים. כמו בתחום התקשורת, גם בתחום הזה צריך ללמוד מהשמאל איך לנצל את הכלים המשפטיים לטובת העניין היהודי. צריך להקים, זה לעומת זה, תשובה שוות-משקל לעמותות כמו האגודה לזכויות האזרח והתנועה לאיכות השלטון. במקביל, צריך מצד אחד להילחם ביעילות נגד הרחבת סמכותו של בית המשפט, ומצד שני להכניס לתוך המערכת אנשים נאמנים לייעוד היהודי.
אקדמיה: המחקר האקדמי בתחומים כמו היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, לימודי נשים ומגדר, נתון יותר מדי בידיים שמאלניות. המחקר האקדמי במדעי הרוח דוחף מגמות פוסט-ציוניות, מקעקע את הסמכות החינוכית, נותן לגיטימציה לחטאים כאלה ואחרים, מפיץ השקפות המקעקעות את מסגרת התא המשפחתי המסורתי, וזה רק חלק קטן מהרשימה. כמובן שזו לא גזירת גורל, וכשהחוקר בא עם ערכים אחרים גם המסקנות שלו שונות. עוד לא הפנמנו את חשיבותו של התחום הזה, וכמה חשוב שאנשי אמונה יפעלו בו.
כלכלה: לכאורה כסף ונכסים הם הדבר הכי רחוק מערכיות. אבל כל מפעל חשוב זקוק למימון. אנו זקוקים לאנשים ערכיים בעלי ממון, שרואים את רכושם כפיקדון שניתן בידם כדי לקדש שם שמיים ולקרב את הגאולה. הקמת מפעלים שמפרנסים עובדים רבים היא צדקה מהסוג היותר נעלה. תחומי המסחר, השיווק והפרסום נשלטים כיום על ידי תרבות של זוהר, חיצוניות ושקר, וזקוקים מאוד לריסון שבא מתוך ערכיות יהודית.
יש עוד הרבה תחומים לפעול בהם, ובראשם כמובן פיתוח הישיבות והעמדת גדולי תורה וענקי רוח. שתהיה לנו שנה ברוכה ורבת מעללים.
המסיבה של שמעון
שני דברים ראויים מצאתי בחגיגות השמונים לזכרו של שמעון פרס. האחד, שיום ההולדת צוין על פי התאריך העברי. השני, שסוניה לא באה. שאר הדברים הזכירו יותר מדי את החגיגות שערך אחשוורוש בשנת שלוש למלכו, כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה.
בעצם, אפשר להוסיף גם את ההתאמה של כמה מהאורחים לאישיותו של גיבור הערב. נשיא ברית-המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב ייצג את אלו שכמו פרס השתמשו בכוח השלטוני שניתן להם כדי לפרק את מדינתם מבפנים (אגב, במקרה של גורבצ'וב אין לי התנגדות לכך). הגעתו של ביל קלינטון, שקרן עם קבלות, ביטאה את יכולתו הווירטואוזית של שמעון להתכחש לעובדות בלי למצמץ. גם נשיא דרום אפריקה לשעבר דה-קלרק התאים לערב כמו גרב לכף רגל. כמו חתן פרס נובל שלנו, גם הוא האמין כי הוא ובני עמו הם קולניאליסטים שחובתם להעביר את השלטון לידיהם של ילידי הארץ האותנטיים.
מנהיגי העולם בהווה לא הצטופפו בהמוניהם בתור אל המסיבה, ומי שהגיעו היו בעיקר מנהיגים-לשעבר. הדבר לא פגם במאומה בהתרוממות הרוח של בעל השמחה, שככל הנראה מחשיב מאוד את אהדתם של אנשי העבר. מסתבר שאמרתו הידועה נגד מתנגדי אוסלו "אתם אנשי העבר" היתה בכלל מחמאה.
אנשי השנה
אנשי השנה שלי הם נהגי אגד בירושלים. כדי להמשיך לנהוג בקווים המותקפים האלה צריך אומץ לב של נהג מעבורת-חלל. החיילים האלמונים שלנו מאחורי ההגה באו אולי בשביל הפרנסה, אבל נשארים גם מתוך התגייסות למאמץ הלאומי. אבינו מלכנו, שמור עליהם ועל הנוסעים שלהם.
מדינת ישראל שרויה במשבר עמוק. הבעיות הביטחוניות והכלכליות הקשות הן רק סימפטומים חיצוניים של הבעייה השורשית, בעיית אובדן הדרך והעשתונות. כל הצרות מתחילות משכחת משמעות הקיום הלאומי, מההתרחקות מהבנת הייעוד ומתחושת הייעוד. כשלא יודעים למה בעצם אנחנו כאן, קשה הרבה יותר לשלם את המחיר. וכשלא מוצאים הצדקה לתשלום של מחיר כבד, מנסים להיתפס לאשליה כאילו ניתן שלא לשלם את המחיר הזה, וממציאים חזיונות תלושים מהמציאות על שקט ושלום, שגשוג כלכלי ואחוות עמים. כך הגענו לאסון אוסלו, שהפיל אותנו לתהום ביטחונית וכלכלית.
אבל עם ישראל מיועד לגדולות מאלה, ואם ינמיך את ציפיותיו מעצמו ולא ישאף אל המקום הכי גבוה, לא יוכל למצוא מנוחה בבינוניות, ולא יצליח להשיג את השקט והשלווה שהם נחלתו של כל עם 'נורמלי'.
הדרך אל הגאולה השלמה רצופה מכשולים וקשיים, גם פיזיים אבל בעיקר רוחניים. אבל בתוך הייאוש הגובר והציניות המשתלטת, הולכת ומתעצמת תנועה של יהודים שמבקשים לקחת אחריות, להיות חיילים של תהליך התחייה הלאומית הישראלית, לפעול עם א-ל ולקרב את הגאולה.
לתנועה הזאת, שמרכזה בציבור הדתי-לאומי היונק מתורת הרב קוק זצ"ל, יש קשיים ובעיות משלה, והיא רחוקה משלמות. לפעמים נדמה שהיא כבר לא רלוונטית, שהאמירות שלה מיושנות ולא מחוברות לדור החדש. ובכל זאת, היא מוכיחה שוב ושוב את חיוניותה, מצליחה ללבוש צורות חדשות, לפתח אפיקים חדשים, ולהמשיך לחתור אל המטרה.
במקביל לעשייה החינוכית הרגילה, שלמרות משברים באים והולכים היא הולכת ומתפתחת לאורך השנים, נפתחו בשנים האחרונות עוד ועוד אפיקי פעולה שהציבור המאמין נכנס אליהם ומשפיע באמצעותם. לפני למעלה משלושים שנה נטל הציבור הזה לידיו את דגל ההתיישבות החלוצית. המפעל העיקרי שנבנה ביש"ע מתפתח ומשגשג, למרות התקפות יריביו מבפנים ואויביו מבחוץ. לאחרונה התפשטו שלוחותיו גם לנגב ולגליל. גם כשניסו לכפות עליו ייבוש וקיפאון הוא המשיך להתפתח בשיטת 'הגידול הטבעי'. במקביל התפתחה מתוכו תנועת המאחזים בגבעות, שלא הפסיקה לרגע להקים יישובים חדשים.
הציבור הזה נשא כל השנים בעול הביטחוני, אבל בשנים האחרונות הוא הפך להיות נושא הדגל, כשחלקם של בוגרי החינוך הדתי-לאומי ביחידות המובחרות ובתפקידי הקצונה בחילות השדה הולך וגדל.
במשך שנים הותקף הציבור הזה על העדר מעש בתחום החברתי, על הזנחת עיירות הפיתוח. הביקורת הזאת לא היתה נכונה מעולם, תמיד היתה עשייה מסוימת, אבל בשנים האחרונות כבר מדובר בתנועה חינוכית-חברתית נרחבת, שבכל שנה מקימה גרעינים תורניים חדשים בכל רחבי הארץ, ובפרט בפריפרייה ובאזורי מצוקה.
מה לעשות? לעשות
הרבה נעשה, והרבה עוד יש לעשות, כדי שהאידיאל של התורה והגאולה יטביע את חותמו על עוד ועוד תחומים. הנה כמה אתגרים למי שמעוניין:
תקשורת: אני פותח בתחום הקרוב לליבי. לפני כמה שנים נפל לנו האסימון. הבנו את חלקה המכריע של המדיה במערכה על ליבו של הציבור ועל דעתם של מקבלי ההחלטות. מאז יש התעוררות גדולה של הענף. אז נכון שלא הכל נקי מסיגים ושלא הכל נעשה רק לשם שמיים, אבל בסך הכל זוהי תופעה ברוכה בשני אגפיה האגף של הקמת מפעלים 'משלנו' והאגף של השתלבות בתקשורת הכללית. ועדיין מדובר רק בהתחלה. התחום הזה זקוק לעוד הרבה אנשים מוכשרים שייכנסו אליו, וגם לבעלי הון שישקיעו בו את כספם.
משפט: עוד תחום שהזנחה רבת שנים שלו עולה לנו ביוקר. ובניגוד לתחום התקשורת, אי אפשר לומר שכבר ניכרת בו התעוררות של עשייה. הדומיננטיות של בית המשפט ורשויות אכיפת החוק הולכת וגוברת, ועומדת למכשול ביותר מדי דברים. כמו בתחום התקשורת, גם בתחום הזה צריך ללמוד מהשמאל איך לנצל את הכלים המשפטיים לטובת העניין היהודי. צריך להקים, זה לעומת זה, תשובה שוות-משקל לעמותות כמו האגודה לזכויות האזרח והתנועה לאיכות השלטון. במקביל, צריך מצד אחד להילחם ביעילות נגד הרחבת סמכותו של בית המשפט, ומצד שני להכניס לתוך המערכת אנשים נאמנים לייעוד היהודי.
אקדמיה: המחקר האקדמי בתחומים כמו היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, לימודי נשים ומגדר, נתון יותר מדי בידיים שמאלניות. המחקר האקדמי במדעי הרוח דוחף מגמות פוסט-ציוניות, מקעקע את הסמכות החינוכית, נותן לגיטימציה לחטאים כאלה ואחרים, מפיץ השקפות המקעקעות את מסגרת התא המשפחתי המסורתי, וזה רק חלק קטן מהרשימה. כמובן שזו לא גזירת גורל, וכשהחוקר בא עם ערכים אחרים גם המסקנות שלו שונות. עוד לא הפנמנו את חשיבותו של התחום הזה, וכמה חשוב שאנשי אמונה יפעלו בו.
כלכלה: לכאורה כסף ונכסים הם הדבר הכי רחוק מערכיות. אבל כל מפעל חשוב זקוק למימון. אנו זקוקים לאנשים ערכיים בעלי ממון, שרואים את רכושם כפיקדון שניתן בידם כדי לקדש שם שמיים ולקרב את הגאולה. הקמת מפעלים שמפרנסים עובדים רבים היא צדקה מהסוג היותר נעלה. תחומי המסחר, השיווק והפרסום נשלטים כיום על ידי תרבות של זוהר, חיצוניות ושקר, וזקוקים מאוד לריסון שבא מתוך ערכיות יהודית.
יש עוד הרבה תחומים לפעול בהם, ובראשם כמובן פיתוח הישיבות והעמדת גדולי תורה וענקי רוח. שתהיה לנו שנה ברוכה ורבת מעללים.
המסיבה של שמעון
שני דברים ראויים מצאתי בחגיגות השמונים לזכרו של שמעון פרס. האחד, שיום ההולדת צוין על פי התאריך העברי. השני, שסוניה לא באה. שאר הדברים הזכירו יותר מדי את החגיגות שערך אחשוורוש בשנת שלוש למלכו, כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה.
בעצם, אפשר להוסיף גם את ההתאמה של כמה מהאורחים לאישיותו של גיבור הערב. נשיא ברית-המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב ייצג את אלו שכמו פרס השתמשו בכוח השלטוני שניתן להם כדי לפרק את מדינתם מבפנים (אגב, במקרה של גורבצ'וב אין לי התנגדות לכך). הגעתו של ביל קלינטון, שקרן עם קבלות, ביטאה את יכולתו הווירטואוזית של שמעון להתכחש לעובדות בלי למצמץ. גם נשיא דרום אפריקה לשעבר דה-קלרק התאים לערב כמו גרב לכף רגל. כמו חתן פרס נובל שלנו, גם הוא האמין כי הוא ובני עמו הם קולניאליסטים שחובתם להעביר את השלטון לידיהם של ילידי הארץ האותנטיים.
מנהיגי העולם בהווה לא הצטופפו בהמוניהם בתור אל המסיבה, ומי שהגיעו היו בעיקר מנהיגים-לשעבר. הדבר לא פגם במאומה בהתרוממות הרוח של בעל השמחה, שככל הנראה מחשיב מאוד את אהדתם של אנשי העבר. מסתבר שאמרתו הידועה נגד מתנגדי אוסלו "אתם אנשי העבר" היתה בכלל מחמאה.
אנשי השנה
אנשי השנה שלי הם נהגי אגד בירושלים. כדי להמשיך לנהוג בקווים המותקפים האלה צריך אומץ לב של נהג מעבורת-חלל. החיילים האלמונים שלנו מאחורי ההגה באו אולי בשביל הפרנסה, אבל נשארים גם מתוך התגייסות למאמץ הלאומי. אבינו מלכנו, שמור עליהם ועל הנוסעים שלהם.