בניגוד לטענות היומרניות של כנופיית הטייסים הסרבנים בדימוס (רק 7 מביניהם טסים במסגרת מילואים ורק שניים עשויים להיקרא לביצוע משימות סיכול ממוקד) כי מצפונם-כביכול הוא העומד ביסוד סרבנותם, בפועל עסקינן לא רק במעשה מתועב, הכולל בחובו אסופת מעשי פשע פליליים חמורים שעונשם מגיע עד 20 שנות מאסר, אלא עסקינן בצעד פוליטי ציני, שנועד בכוונת מכוון לסייע לאויב הערבי הרצחני במלחמת הטרור הבזויה שהוא כפה עלינו.
השקפת עולמם של סרבנים אלה, המשיקה באופן מושלם למטרות המלחמה של האויב הערבי דחיקתה של ישראל לגבולות אושוויץ 67' (הגדרה של אבא אבן) ומסירת רוב העיר העתיקה, לרבות הר הבית, לאויב, היא הגורם היחיד לבואו של מכתבם לעולם.
בהערת אגב יאמר כי התהודה האדירה שמכתב ה'טייסים' זכה לה בתקשורת איננה יד המקרה. רוב שדרני התקשורת האלקטרונית: גל"צ, קול ישראל וערוץ 1 ו-2, מזוהים עם מטרות הלחימה של האויב, בדיוק כמו הסרבנים הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?!
ראשיתה של תופעת הסרבנות בימי מלחמת לבנון. ברגע שהתברר לאנשי השמאל הקיצוני כי מטרת המלחמה היא חיסול גמור של נוכחותו הצבאית-פוליטית של אש"ף והנהגתו בראשות ערפאת בלבנון, ובגלל שכבר בשנות ה-80 היתה זהות גמורה בין מטרות אש"ף לאלה של השמאל הקיצוני בכל הנוגע לגבולותיה של ישראל, אך טבעי הוא בעיני פעילי השמאל הקיצוני שלא לבור באמצעים בכדי לסייע לערפאת וכנופייתו בביירות, קל וחומר כאשר ממשלת ליכוד אוחזת בהגה השלטון.
פרופ' ליבוביץ, אביה הרוחני של תופעת הסרבנות, היטיב להגדיר את מטרת הסרבנות: "אם 500 קצינים בסדיר ומילואים יסרבו להילחם בלבנון, הצבא יקרוס והממשלה תאלץ לסגת משם באופן מידי". פרופ' ליבוביץ היה ישר והגון הרבה יותר מתלמידיו. בניגוד אליהם, הוא לא היסס להגדיר את הסרבנות כמעשה פוליטי, ללא יומרות שקריות ומתחסדות של מוסר.
מעבר להיותו של מכתב ה'טייסים' מעשה שפל, ובראש ובראשונה מההיבט המוסרי שהרי אין שפל מוסרי גדול מסיוע בכוונה לאויב במלחמתו בנו מדובר בעיוות מוסרי חמור גם בהיבט חשוב נוסף.
כאשר דרכי הלחימה של האויב הן בראש בראשונה רצח מכוון וחסר הבחנה של אזרחים, ובאמצעי שפל זה בלבד מנסה האויב להשיג את מטרותיו, כל תולדות המלחמות ובמיוחד מלחמת בני אור בבני חושך המובהקת ביותר, מלחמת העולם השנייה מלמדות אותנו כי חובה מוסרית היא מצד בני האור, כהרתעה אולם לא פחות מכך גם כנקמה, לפגוע באוכלוסייתו האזרחית של האויב.
בתגובה לבליץ הנאצי על לונדון ב-1940 הוחרבו כמעט עד היסוד כל ערי גרמניה, תוך הריגתם של כשלושה מיליון אזרחים גרמנים, רובם ככולם נשים ילדים וזקנים שהרי הגברים היו כמעט כולם בחזית. בהפצצות אלה השתתפו למעלה מ-100 אלף טייסים מחילות האוויר של בעלות הברית. ההיסטוריה לא רשמה ולו מקרה אחד של מכתב סירוב קולקטיבי של טייסי בעלות הברית ליטול חלק במלחמת קודש זו של הפצצת ערי גרמניה הנאצית, על אף הפגיעה ההמונית באוכלוסיה אזרחית, ועוד לא אמרנו מילה על הירושימה ונגסאקי.
למותר יהיה להכביר במילים והדבר ידוע היטב לכנופיית הסרבנים כי בניגוד להפצצות במלחמת העולם השנייה, הסיכולים הממוקדים של חיל האוויר אין כוונתם כלל לפגוע באספסוף העזתי. כאשר נפגעים בפעולות סיכול ממוקד יחידים מאספסוף זה, הרי זה משום שמרצחי החמאס והג'יהאד הסתתרו בכוונת זדון בקרב האוכלוסייה האזרחית, כדי שתשמש לה חומת מגן.
הנה כי כן, מטרת הסרבנים למעשה היא לאפשר למרצחי החמאס חופש פעולה גמור בתכנון וביצוע מעשי טבח המוניים ביהודים, שהרי לא ניתן לפגוע במרצחים אלה מבלי לפגוע גם באזרחים, תרחיש שלשיטת הסרבנים אסור בגינו אפילו לנסות ולפגוע בהם. רק אנשים נעדרי כל מצפון אנושי ומלאי משטמה כלפי ארצם ועמם יכולים להידרדר לשפל מוסרי כזה.
אם יתריס המתריס וישאל ברשעות אופיינית, הלא מקרב המחנה הלאומי ישנם גם כן סרבנים כשהוא מתכוון לחיילי צה"ל המסרבים ליטול חלק במעשי הגירוש של מתיישבים הנאחזים באדמת טרשים ריקה מאדם, כי אז נשיב לו, לדמגוג הרשע, כי התשובה איננה ממין השאלה.
בעוד שחיסול טרוריסטים צמאי דם, שכל עניינם רצח ללא הבחנה של אזרחים, הוא המשימה שלשמה קיים צבא, ברור לעומת זאת לכל אדם כי פינוי מתיישבים יהודיים הנאחזים בקרקע המולדת הוא משימה שבינה לבין משימה צבאית אין ולא כלום. המשטרה ורק היא צריכה לעסוק בכך.
יתירה מכך, התיישבות 'בלתי חוקית' של יהודים, ודווקא באזורים המאוכלסים בערבים, היתה מאז ראשית שיבת ציון החדשה הלוז שבמעשה הציוני: ראה העלייה לקרקע בחניתה בשנת תרצ"ח והקמת 60 יישובי חומה ומגדל לאחר מכן. סילוקם של מתיישבים יהודים מאדמתם על-ידי חיילים יהודים תעורר מטבע הדברים דילמה מוסרית-ציונית קשה ואמיתית אצל חייל פטריוט יהודי. בין 'סרבנות' פטריוטית זו לבין מעלליה הבוגדניים של הסרבנים המעופפים בדימוס שכל מטרתם כאמור, לסייע לאויב במלחמתו בנו, אין כמובן ולא כלום. המשל פשוט אינו דומה לנמשל.
כשנאמר השבוע את ברכת המינים, זכור נזכור את בני הבליעל הסרבנים, תרתי משמע!!
השקפת עולמם של סרבנים אלה, המשיקה באופן מושלם למטרות המלחמה של האויב הערבי דחיקתה של ישראל לגבולות אושוויץ 67' (הגדרה של אבא אבן) ומסירת רוב העיר העתיקה, לרבות הר הבית, לאויב, היא הגורם היחיד לבואו של מכתבם לעולם.
בהערת אגב יאמר כי התהודה האדירה שמכתב ה'טייסים' זכה לה בתקשורת איננה יד המקרה. רוב שדרני התקשורת האלקטרונית: גל"צ, קול ישראל וערוץ 1 ו-2, מזוהים עם מטרות הלחימה של האויב, בדיוק כמו הסרבנים הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?!
ראשיתה של תופעת הסרבנות בימי מלחמת לבנון. ברגע שהתברר לאנשי השמאל הקיצוני כי מטרת המלחמה היא חיסול גמור של נוכחותו הצבאית-פוליטית של אש"ף והנהגתו בראשות ערפאת בלבנון, ובגלל שכבר בשנות ה-80 היתה זהות גמורה בין מטרות אש"ף לאלה של השמאל הקיצוני בכל הנוגע לגבולותיה של ישראל, אך טבעי הוא בעיני פעילי השמאל הקיצוני שלא לבור באמצעים בכדי לסייע לערפאת וכנופייתו בביירות, קל וחומר כאשר ממשלת ליכוד אוחזת בהגה השלטון.
פרופ' ליבוביץ, אביה הרוחני של תופעת הסרבנות, היטיב להגדיר את מטרת הסרבנות: "אם 500 קצינים בסדיר ומילואים יסרבו להילחם בלבנון, הצבא יקרוס והממשלה תאלץ לסגת משם באופן מידי". פרופ' ליבוביץ היה ישר והגון הרבה יותר מתלמידיו. בניגוד אליהם, הוא לא היסס להגדיר את הסרבנות כמעשה פוליטי, ללא יומרות שקריות ומתחסדות של מוסר.
מעבר להיותו של מכתב ה'טייסים' מעשה שפל, ובראש ובראשונה מההיבט המוסרי שהרי אין שפל מוסרי גדול מסיוע בכוונה לאויב במלחמתו בנו מדובר בעיוות מוסרי חמור גם בהיבט חשוב נוסף.
כאשר דרכי הלחימה של האויב הן בראש בראשונה רצח מכוון וחסר הבחנה של אזרחים, ובאמצעי שפל זה בלבד מנסה האויב להשיג את מטרותיו, כל תולדות המלחמות ובמיוחד מלחמת בני אור בבני חושך המובהקת ביותר, מלחמת העולם השנייה מלמדות אותנו כי חובה מוסרית היא מצד בני האור, כהרתעה אולם לא פחות מכך גם כנקמה, לפגוע באוכלוסייתו האזרחית של האויב.
בתגובה לבליץ הנאצי על לונדון ב-1940 הוחרבו כמעט עד היסוד כל ערי גרמניה, תוך הריגתם של כשלושה מיליון אזרחים גרמנים, רובם ככולם נשים ילדים וזקנים שהרי הגברים היו כמעט כולם בחזית. בהפצצות אלה השתתפו למעלה מ-100 אלף טייסים מחילות האוויר של בעלות הברית. ההיסטוריה לא רשמה ולו מקרה אחד של מכתב סירוב קולקטיבי של טייסי בעלות הברית ליטול חלק במלחמת קודש זו של הפצצת ערי גרמניה הנאצית, על אף הפגיעה ההמונית באוכלוסיה אזרחית, ועוד לא אמרנו מילה על הירושימה ונגסאקי.
למותר יהיה להכביר במילים והדבר ידוע היטב לכנופיית הסרבנים כי בניגוד להפצצות במלחמת העולם השנייה, הסיכולים הממוקדים של חיל האוויר אין כוונתם כלל לפגוע באספסוף העזתי. כאשר נפגעים בפעולות סיכול ממוקד יחידים מאספסוף זה, הרי זה משום שמרצחי החמאס והג'יהאד הסתתרו בכוונת זדון בקרב האוכלוסייה האזרחית, כדי שתשמש לה חומת מגן.
הנה כי כן, מטרת הסרבנים למעשה היא לאפשר למרצחי החמאס חופש פעולה גמור בתכנון וביצוע מעשי טבח המוניים ביהודים, שהרי לא ניתן לפגוע במרצחים אלה מבלי לפגוע גם באזרחים, תרחיש שלשיטת הסרבנים אסור בגינו אפילו לנסות ולפגוע בהם. רק אנשים נעדרי כל מצפון אנושי ומלאי משטמה כלפי ארצם ועמם יכולים להידרדר לשפל מוסרי כזה.
אם יתריס המתריס וישאל ברשעות אופיינית, הלא מקרב המחנה הלאומי ישנם גם כן סרבנים כשהוא מתכוון לחיילי צה"ל המסרבים ליטול חלק במעשי הגירוש של מתיישבים הנאחזים באדמת טרשים ריקה מאדם, כי אז נשיב לו, לדמגוג הרשע, כי התשובה איננה ממין השאלה.
בעוד שחיסול טרוריסטים צמאי דם, שכל עניינם רצח ללא הבחנה של אזרחים, הוא המשימה שלשמה קיים צבא, ברור לעומת זאת לכל אדם כי פינוי מתיישבים יהודיים הנאחזים בקרקע המולדת הוא משימה שבינה לבין משימה צבאית אין ולא כלום. המשטרה ורק היא צריכה לעסוק בכך.
יתירה מכך, התיישבות 'בלתי חוקית' של יהודים, ודווקא באזורים המאוכלסים בערבים, היתה מאז ראשית שיבת ציון החדשה הלוז שבמעשה הציוני: ראה העלייה לקרקע בחניתה בשנת תרצ"ח והקמת 60 יישובי חומה ומגדל לאחר מכן. סילוקם של מתיישבים יהודים מאדמתם על-ידי חיילים יהודים תעורר מטבע הדברים דילמה מוסרית-ציונית קשה ואמיתית אצל חייל פטריוט יהודי. בין 'סרבנות' פטריוטית זו לבין מעלליה הבוגדניים של הסרבנים המעופפים בדימוס שכל מטרתם כאמור, לסייע לאויב במלחמתו בנו, אין כמובן ולא כלום. המשל פשוט אינו דומה לנמשל.
כשנאמר השבוע את ברכת המינים, זכור נזכור את בני הבליעל הסרבנים, תרתי משמע!!