צודקים ומצטדקים
ככל שחולף הזמן וגדל מספר ההרוגים בעיראק, נשיא ארה"ב וראש הממשלה הבריטי הולכים ונדחקים לפינה יותר ויותר. אם פעם טענו ג'ורג' בוש וטוני בלייר בביטחון כי סדאם חוסיין ניסה לפתח נשק להשמדה המונית, היום הם כבר מתרצים את המתקפה על עיראק בטענה הכללית ש"סדאם הוא רודן, ולעולם טוב יותר בלעדיו". גם בוש ובלייר, עושה רושם, שכחו על מה היתה המלחמה.
אבל שני המנהיגים צדקו בהחלטתם לתקוף את עיראק. לא משום שסדאם הוא רודן, שהטיל משטר אימים על בני עמו, אלא משום שהוא הפר את הסכם הכניעה שלו ממלחמת המפרץ הראשונה. החלטתו של נשיא עיראק מ-1997 לגרש את פקחי האו"ם ? אלה שהיו אמורים לוודא שהוא אינו מייצר נשק להשמדה המונית - היא לבדה הצדיקה מתקפה צבאית נגדו. החזרתם המאוחרת של הפקחים הגיעה מעט מאוחר מדי, ולא מנעה את העמימות העיראקית בנושא הגרעין.
בוש ובלייר, בניגוד למדינות אירופה האחרות, החליטו בצדק לא לשתף פעולה עם משחקי החתול והעכבר של סדאם חוסיין, ולא לקחת סיכון לגבי האפשרות כי הוא מייצר נשק לא קונבנציונלי. בהחלטתו לגרש את הפקחים, הביא סדאם את הצרה על עצמו, ולבוש ובלייר אין כיום שום סיבה להתנצל ולהצטדק על כך.
מייד אין רמאללה
סכסוך עסקי בין מעצבת האופנה טובהל'ה (טובה חסין) לבין אחד הספקים שלה חשף לאחרונה את אחת האמיתות הנוראיות של תרבות הצריכה בארץ: המותגים המפורסמים והיקרים נוצרים לעתים במפעלים קטנים וזולים אצל אנשים אלמוניים. במקרה של טובהל'ה התברר, כי יצרן נעליים מיפו הכין עבורה ומכר לה את הנעליים, והיא מכרה אותן לציבור הפראיירים העשירים במחיר גבוה פי עשרה.
לא עבר זמן רב, וסכסוך עסקי נוסף חשף מקרה דומה להפליא, ומבחינות מסוימות אף חמור יותר: מתברר כי 'בירת הבית' המוגשת במסעדת אוונגארד ברמת-החייל כלל אינה מיוצרת 'בבית', אלא דווקא במפעל למשקאות אלכוהוליים ברמאללה. אנשי ההיי-טק העובדים באזור מפרנסים ללא ידיעתם מפעל מהרשות הפלשתינית.
כעת אני כבר מצפה לגילוי הבא: האם חברת איקאה מייבאת את מוצריה מטול כרם? האם המתכון הסודי של קוקה-קולה מוחבא בביתוניא? האם את חליפת הנוצות של דנה אינטרנשיונל מהאירוויזיון קנה ורסצ'ה בחלחול? מה עוד אנחנו לא יודעים על המוצרים שאותם אין לנו כסף לקנות?
והכי חשוב: מתי יינקטו כבר צעדים משפטיים נגד התרמיות הבלתי נגמרות של יצרנים ומפיצים, מפעלים ואנשי עסקים, נגד האזרח התמים?
הוא זכאי?
כבר חווינו בעבר שמחה של נאשמים אחרי שזוכו בבית המשפט. זכינו לראות את אביגדור קהלני מוחה דמעה, את עמוס ברנס מתרגש כמו ילד, את יעקב נאמן סוגר חשבונות ואת נועם פדרמן עובר לאולם הסמוך לקראת המשפט הבא שלו. אבל מי שלא ראה את אריה דרעי שמח אחרי שהורשע 'רק' בסעיף אחד במשפטו הציבורי, לא ראה שמחה מימיו.
מלחמה עכשיו
על עמודי חשמל ברחבי תל-אביב נתלו לאחרונה מודעות גדולות הנושאות את הכותרת הבומבסטית "עשו מלחמה". מתחת לכותרת נכתב: "בסוף יהיה שלום. בסוף האהבה תנצח. אבל עכשיו אמצע הסרט, הרגע שבו יוצאים למלחמה כדי שבסוף יהיה הפי-אנד".
ולמי שתוהה: לא מדובר במודעה מטעם מועצת יש"ע או היישוב היהודי בחברון. המודעה היא מטעם שלום-עכשיו, הקוראת לציבור להצטרף למלחמה על השלום. כלומר, בשלום-עכשיו הפנימו את העובדה שאין שלום עכשיו. אחרי מודעה כזאת, אני שוקל להצטרף.
מלה אחת טובה
לעיתון מעריב, על הקו התקיף והעקבי שנקט נגד 'מכתב הטייסים'. גם אם זה בסך הכול חלק מהמלחמה בין שני העיתונים הגדולים, טוב שמעריב לפחות נמצא בצד הנכון.
ועוד מלה אחת טובה
למדרגי מצעדי הפזמונים השנתיים בגלגל"צ וברשת ג', שבחרו ב'אם תלך' החינני (מהפרויקט של עידן רייכל) כשיר השנה, על חשבון הקאמבק המתוקשר עד מיאוס של משינה. יש צדק.
יודע את מקומי
ישנם דרכים רבות לקדם את פני תשס"ד הבאה עלינו לטובה. יש מי שחוגג את השנה החדשה במסיבות, יש מי שפותח אותה בתקיעת שופר, ויש כמובן את בני משפחת רותם, המציינים את פתיחת השנה בסוג אחר של תקיעה.
הכול החל בעת שחזרנו מעוד ראש-שנה משמין אצל ההורים. "נדמה לי שהביצועים של האוטו שלנו משתפרים", העירה אשתי בהפתעה, "כבר לא שומעים את הזמזום הרגיל והמעצבן שלו".
"יש לזה סיבה", עניתי לה, "האוטו כבה".
ואכן, רכבנו החליט, כמו בסצינה מ'אודיסיאה בחלל', להפסיק להישמע לפקודותיי כנהג. בקושי רב הצלחתי לתמרן את הגרוטאה עד שנעצרה לגמרי בין הכביש לבין תעלה עמוקה במיוחד. המכונית עוד הספיקה להשמיע קולות אחרונים של מו"מ מדיני לשלום, לפני שהשתתקה לגמרי.
כעת, כשירות חינם לכל הנתקעים בדרכים, הנה מספר חוקים בלתי כתובים אך מדויקים על רכבים שנתקעים בדרך: אוטו תמיד ייתקע בלילה, ובקטע הכביש החשוך ביותר באזור; הוא ייתקע בדיוק ביום שבו תשכחו את הפלאפון בבית; הוא ייתקע בדיוק בשניה שנוסעיו יחלמו על המיטה בבית; הוא ייתקע תמיד אצל אלה שאין להם מושג במכוניות.
גם אני מבין במכוניות לא יותר מאשר, נאמר, במדד הנאסד"ק. ובכל זאת, אחרי דקות ארוכות וכושלות של נפנוף ידיים למכוניות בבקשה לעזרה, החלטתי לנסות לתקן את התקלה בעצמי. הרמתי את מכסה הפח של הרכב, הבטתי ימינה ושמאלה, ואז פניתי לאשתי בהבעת חשיבות עצמית והכרזתי: "אני מניח שהבעיה היא במנוע, אבל בחושך הזה אני לא יכול לראות אותו".
"זה לא החושך, יקירי", הגיבה אשתי קצרות, "פתחת את הבגאז'".
שעה נוספת חלפה עד שהצלחנו - בזכות נהג יהודי טוב-לב, מכשיר טלפון נייד ואווירת ראש-השנה ? להזמין נציג של חברת שירותי דרך. האיש העיף שני מבטים במנוע, וביניהם עוד מבט אחד בחוטי החשמל שמתחת להגה, ונעץ בי וברעייתי מבט מלא רחמים.
"יש כאן חוט שמעביר דלק בזמן שהאוטו עוצר, והוא עשה קצר, והפיוז של המשאבה נשרף, ולכן לא עבר דלק למנוע, והאוטו נכבה", הסביר איש השירות בהיגיון, "אפשר לסדר שהאוטו ייסע אבל עם טורים גבוהים, כדי שלא יכבה לכם ברמזור, ומחר תיקחו את האוטו לחשמלאי רכב שיסדר לכם חוט חדש. הבנתם?".
"כל מלה", שיקרתי, "ועכשיו, אכפת לך בבקשה לגרור את הרכב לכתובת שלנו?".
"לא אכפת לי", אמר נציג השירות, "אבל חבל, האוטו נוסע".
כן. בשלושה מבטים בלבד תיקן איש השירות את הרכב שלנו, וההרפתקה הלילית הסתיימה בסופו של דבר בשנת ישרים במיטתנו הנוחה שבבית. בלילה חלמתי על מדד הנאסד"ק. הוא עלה. אני חושב שזה בגלל האופטימיות במשק, אבל יש צדדים לכאן ולכאן.
ככל שחולף הזמן וגדל מספר ההרוגים בעיראק, נשיא ארה"ב וראש הממשלה הבריטי הולכים ונדחקים לפינה יותר ויותר. אם פעם טענו ג'ורג' בוש וטוני בלייר בביטחון כי סדאם חוסיין ניסה לפתח נשק להשמדה המונית, היום הם כבר מתרצים את המתקפה על עיראק בטענה הכללית ש"סדאם הוא רודן, ולעולם טוב יותר בלעדיו". גם בוש ובלייר, עושה רושם, שכחו על מה היתה המלחמה.
אבל שני המנהיגים צדקו בהחלטתם לתקוף את עיראק. לא משום שסדאם הוא רודן, שהטיל משטר אימים על בני עמו, אלא משום שהוא הפר את הסכם הכניעה שלו ממלחמת המפרץ הראשונה. החלטתו של נשיא עיראק מ-1997 לגרש את פקחי האו"ם ? אלה שהיו אמורים לוודא שהוא אינו מייצר נשק להשמדה המונית - היא לבדה הצדיקה מתקפה צבאית נגדו. החזרתם המאוחרת של הפקחים הגיעה מעט מאוחר מדי, ולא מנעה את העמימות העיראקית בנושא הגרעין.
בוש ובלייר, בניגוד למדינות אירופה האחרות, החליטו בצדק לא לשתף פעולה עם משחקי החתול והעכבר של סדאם חוסיין, ולא לקחת סיכון לגבי האפשרות כי הוא מייצר נשק לא קונבנציונלי. בהחלטתו לגרש את הפקחים, הביא סדאם את הצרה על עצמו, ולבוש ובלייר אין כיום שום סיבה להתנצל ולהצטדק על כך.
מייד אין רמאללה
סכסוך עסקי בין מעצבת האופנה טובהל'ה (טובה חסין) לבין אחד הספקים שלה חשף לאחרונה את אחת האמיתות הנוראיות של תרבות הצריכה בארץ: המותגים המפורסמים והיקרים נוצרים לעתים במפעלים קטנים וזולים אצל אנשים אלמוניים. במקרה של טובהל'ה התברר, כי יצרן נעליים מיפו הכין עבורה ומכר לה את הנעליים, והיא מכרה אותן לציבור הפראיירים העשירים במחיר גבוה פי עשרה.
לא עבר זמן רב, וסכסוך עסקי נוסף חשף מקרה דומה להפליא, ומבחינות מסוימות אף חמור יותר: מתברר כי 'בירת הבית' המוגשת במסעדת אוונגארד ברמת-החייל כלל אינה מיוצרת 'בבית', אלא דווקא במפעל למשקאות אלכוהוליים ברמאללה. אנשי ההיי-טק העובדים באזור מפרנסים ללא ידיעתם מפעל מהרשות הפלשתינית.
כעת אני כבר מצפה לגילוי הבא: האם חברת איקאה מייבאת את מוצריה מטול כרם? האם המתכון הסודי של קוקה-קולה מוחבא בביתוניא? האם את חליפת הנוצות של דנה אינטרנשיונל מהאירוויזיון קנה ורסצ'ה בחלחול? מה עוד אנחנו לא יודעים על המוצרים שאותם אין לנו כסף לקנות?
והכי חשוב: מתי יינקטו כבר צעדים משפטיים נגד התרמיות הבלתי נגמרות של יצרנים ומפיצים, מפעלים ואנשי עסקים, נגד האזרח התמים?
הוא זכאי?
כבר חווינו בעבר שמחה של נאשמים אחרי שזוכו בבית המשפט. זכינו לראות את אביגדור קהלני מוחה דמעה, את עמוס ברנס מתרגש כמו ילד, את יעקב נאמן סוגר חשבונות ואת נועם פדרמן עובר לאולם הסמוך לקראת המשפט הבא שלו. אבל מי שלא ראה את אריה דרעי שמח אחרי שהורשע 'רק' בסעיף אחד במשפטו הציבורי, לא ראה שמחה מימיו.
מלחמה עכשיו
על עמודי חשמל ברחבי תל-אביב נתלו לאחרונה מודעות גדולות הנושאות את הכותרת הבומבסטית "עשו מלחמה". מתחת לכותרת נכתב: "בסוף יהיה שלום. בסוף האהבה תנצח. אבל עכשיו אמצע הסרט, הרגע שבו יוצאים למלחמה כדי שבסוף יהיה הפי-אנד".
ולמי שתוהה: לא מדובר במודעה מטעם מועצת יש"ע או היישוב היהודי בחברון. המודעה היא מטעם שלום-עכשיו, הקוראת לציבור להצטרף למלחמה על השלום. כלומר, בשלום-עכשיו הפנימו את העובדה שאין שלום עכשיו. אחרי מודעה כזאת, אני שוקל להצטרף.
מלה אחת טובה
לעיתון מעריב, על הקו התקיף והעקבי שנקט נגד 'מכתב הטייסים'. גם אם זה בסך הכול חלק מהמלחמה בין שני העיתונים הגדולים, טוב שמעריב לפחות נמצא בצד הנכון.
ועוד מלה אחת טובה
למדרגי מצעדי הפזמונים השנתיים בגלגל"צ וברשת ג', שבחרו ב'אם תלך' החינני (מהפרויקט של עידן רייכל) כשיר השנה, על חשבון הקאמבק המתוקשר עד מיאוס של משינה. יש צדק.
יודע את מקומי
ישנם דרכים רבות לקדם את פני תשס"ד הבאה עלינו לטובה. יש מי שחוגג את השנה החדשה במסיבות, יש מי שפותח אותה בתקיעת שופר, ויש כמובן את בני משפחת רותם, המציינים את פתיחת השנה בסוג אחר של תקיעה.
הכול החל בעת שחזרנו מעוד ראש-שנה משמין אצל ההורים. "נדמה לי שהביצועים של האוטו שלנו משתפרים", העירה אשתי בהפתעה, "כבר לא שומעים את הזמזום הרגיל והמעצבן שלו".
"יש לזה סיבה", עניתי לה, "האוטו כבה".
ואכן, רכבנו החליט, כמו בסצינה מ'אודיסיאה בחלל', להפסיק להישמע לפקודותיי כנהג. בקושי רב הצלחתי לתמרן את הגרוטאה עד שנעצרה לגמרי בין הכביש לבין תעלה עמוקה במיוחד. המכונית עוד הספיקה להשמיע קולות אחרונים של מו"מ מדיני לשלום, לפני שהשתתקה לגמרי.
כעת, כשירות חינם לכל הנתקעים בדרכים, הנה מספר חוקים בלתי כתובים אך מדויקים על רכבים שנתקעים בדרך: אוטו תמיד ייתקע בלילה, ובקטע הכביש החשוך ביותר באזור; הוא ייתקע בדיוק ביום שבו תשכחו את הפלאפון בבית; הוא ייתקע בדיוק בשניה שנוסעיו יחלמו על המיטה בבית; הוא ייתקע תמיד אצל אלה שאין להם מושג במכוניות.
גם אני מבין במכוניות לא יותר מאשר, נאמר, במדד הנאסד"ק. ובכל זאת, אחרי דקות ארוכות וכושלות של נפנוף ידיים למכוניות בבקשה לעזרה, החלטתי לנסות לתקן את התקלה בעצמי. הרמתי את מכסה הפח של הרכב, הבטתי ימינה ושמאלה, ואז פניתי לאשתי בהבעת חשיבות עצמית והכרזתי: "אני מניח שהבעיה היא במנוע, אבל בחושך הזה אני לא יכול לראות אותו".
"זה לא החושך, יקירי", הגיבה אשתי קצרות, "פתחת את הבגאז'".
שעה נוספת חלפה עד שהצלחנו - בזכות נהג יהודי טוב-לב, מכשיר טלפון נייד ואווירת ראש-השנה ? להזמין נציג של חברת שירותי דרך. האיש העיף שני מבטים במנוע, וביניהם עוד מבט אחד בחוטי החשמל שמתחת להגה, ונעץ בי וברעייתי מבט מלא רחמים.
"יש כאן חוט שמעביר דלק בזמן שהאוטו עוצר, והוא עשה קצר, והפיוז של המשאבה נשרף, ולכן לא עבר דלק למנוע, והאוטו נכבה", הסביר איש השירות בהיגיון, "אפשר לסדר שהאוטו ייסע אבל עם טורים גבוהים, כדי שלא יכבה לכם ברמזור, ומחר תיקחו את האוטו לחשמלאי רכב שיסדר לכם חוט חדש. הבנתם?".
"כל מלה", שיקרתי, "ועכשיו, אכפת לך בבקשה לגרור את הרכב לכתובת שלנו?".
"לא אכפת לי", אמר נציג השירות, "אבל חבל, האוטו נוסע".
כן. בשלושה מבטים בלבד תיקן איש השירות את הרכב שלנו, וההרפתקה הלילית הסתיימה בסופו של דבר בשנת ישרים במיטתנו הנוחה שבבית. בלילה חלמתי על מדד הנאסד"ק. הוא עלה. אני חושב שזה בגלל האופטימיות במשק, אבל יש צדדים לכאן ולכאן.