סרטו של אייל חלפון 'תיאום כוונות' הגיח לעולם בתזמון מושלם, ערב יום השנה השלושים למלחמת יום הכיפורים. מצד אחד, הצפייה בו משתלבת בטבעיות עם הדיונים והתיאורים הארכניים אודות המלחמה, שמזה כחודשיים ממלאים את דפי מוספי העיתונים. מצד שני, הסרט מפגיש אותנו עם אירועי המלחמה בדרך מאוד שונה ומרעננת. השתקפות המלחמה בעיניהם של לוחמים פשוטים, ועוד בני ישיבות, מגוונת במעט את הדיון הלעוס והמאוס על מלחמות גורודיש באריק, על איך הוחמצו הזדמנויות כה-רבות למנוע את האסון, ועל התרסקות דמותו של הצבר הישראלי הגאה, יפה הבלורית והתואר, בקרבות החווה הצינית.
השבוע ניתן היה לצפות ב'תיאום כוונות' בערוץ הסרטים של הכבלים. קודם לכן נערכו הקרנות פומביות בסינמטקים וברחבי הארץ - בעיקר ביישובים דתיים. 'תיאום כוונות' הוא סיפור מרתק ונוגע ללב, אך חסרים בו לכאורה כמה מוטיבים בסיסיים של עלילה מתפתחת, קצב ומתח שאמורים להפוך סרט להצלחה קופתית. ובכל זאת, מסתבר שהסרט מצליח יפה גם מבחינה מסחרית. אולי משום שלראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי הופק סרט שהציבור הדתי הוא קהל יעד מובהק שלו, והציבור הזה לא מאכזב ובא לראות את הסרט בהמוניו.
מה עושה את הסרט של חלפון מתאים כל כך לציבור הדתי? קודם כל, מדובר בסרט ערכי, סרט שתוכנו הוא התמודדות רגשית ואמונית עם מוראות המלחמה ועם אובדן של חבר יקר. חוץ מזה, הסרט נקי, אבל לגמרי. טוב, אם להיות קטנוני, יש שם שחקנית-אמא שמנשקת את מי שמשחק את בנה. אין לי מושג איך תעשיית הקולנוע הדתית המתפתחת - בתקווה שתקפיד על נאמנות להלכה - תתמודד עם אתגרים מהסוג הזה. שמעתי שהשחקנית הראשית בסרט 'איכה' סרט-הגמר עטור הפרסים של לייזי שפירא שהופק ב'מעלה' היתה בחורה 'דוסית' שהקפידה לא לגעת בשחקן ששיחק את אביה. בכל מקרה, זו בעיקר בעיה של השחקנים, לא של הצופים. והעיקר: מדובר בסרט 'עלינו'. גיבור הסרט יואל, בן-דמותו של חיים סבתו הצעיר, הוא כנראה הגיבור הדתי החיובי הראשון ביצירה קולנועית ישראלית. נכון, קדמו לו המ"פ הדתי בסרט 'ההסדר' וחברתו בת הרב, אך כפי שהעיר נכון הרב מרדכי ורדי מבי"ס 'מעלה', הגיבורים הדתיים החיוביים ב'ההסדר' נמצאים בקונפליקט עם סביבתם הדתית ועם הסמכות הדתית, ראש הישיבה, בעוד שיואל מ'תיאום כוונות' הוא דתי קונפורמי לחלוטין.
הספר 'תיאום כוונות', ובעקבותיו הסרט, מסיט את מרכז הדיון מהמחדל האסטרטגי של המלחמה אל הכאב האישי הקיומי. כל החולאים שהולידו את מחדל יום הכיפורים נמצאים בסרט, כשהביטוי המובהק שלהם הוא תיאום כוונות התותח, שלא בוצע לפני הכניסה לקרב. אבל בסופו של דבר הרי ההתקפה נהדפה והניצחון הושג, ומה שנותר הוא להשתקם פיזית ונפשית ולהתמודד עם השכול והכאב. זה מה שהוזנח כל כך עד כה, וזה מה שהספר ובעקבותיו הסרט עושים סוף סוף. העלילה מתרחשת לאחר תום המלחמה, ומלווה את השיקום הנפשי והצבאי של החיילים ששרדו אותה. כיהודי מאמין שאינו אומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" פטור גיבור 'תיאום כוונות' גם מן האמונה האינסופית בכוחו של צה"ל המושלם והבלתי-מנוצח, וגם מן הנפילה אל תהום השבר הנפשי הקולקטיבי עם התנפצותה של אמונה זו. הוא אינו עסוק בחיפוש האשמים בכך שיצא לקרב עם עוזי ללא רצועה, ועם תותח ללא תיאום כוונות. הוא לא מתמקד בהשפלה שספג כשנחלץ מהטנק הפגוע ולא הותר לו להיכנס לחדר האוכל, ואפילו לא מחפש את האחראים למותו של רעו האהוב. כל אלה מתגמדים מול כאב אובדן החבר, שאיתו צריך להתמודד ולחיות.
כאמור, הסרט נעשה על פי ספרו של הרב חיים סבתו, אך סבתו אינו חתום על התסריט של חלפון. בדרך הטבע, הספר עשיר הרבה יותר מהסרט, ומלבד הסיפור העיקרי יש בו שפע של עובדות ואסוציאציות שמעמידות את הסיפור המרכזי באור מיוחד. המסורת הספרדית התורנית שעליה גדל הרב סבתו, הרקע המשפחתי שלו, העלייה ארצה, תיאורי המעברה הירושלמית שבה גדל - כל אלה נמצאים בספר ומעניקים מסגרת רבת-משמעות לדמות הגיבור ולסיפורו, בעוד שבסרט הם כמעט ואינם קיימים.
בסך הכל הסרט שומר על רוח הספר, ובכל זאת בשולי הסיפור המרכזי יש בסרט שינויים עובדתיים שאינם חסרי משמעות. הנה כמה מהם: יואל מהסרט נמנע מלצאת הביתה כדי להתחמק מהמפגש המעיק עם הוריו של חברו. בספר, הגיבור יוצא הביתה ורק מסרב לבקר אצל הורי חברו. הגיבור של חלפון אומר שהוא פחד בקרב למרות דברי הרמב"ם שאסור לפחד. הגיבור של הרב סבתו לא יצהיר שהוא נהג בניגוד לרמב"ם. הגיבור של חלפון מתפרץ בזעקת "די!" כאשר אמו לוחצת עליו לספר על גורלו של חברו. הגיבור של הרב סבתו, אפילו מתוך מצוקה נפשית גדולה, לא יצעק על אמו. בתסריט של חלפון מבקש אחד החברים להתאבד לאחר נטישת הטנק כדי שלא ליפול בשבי הסורי. בספר של הרב סבתו אופציית ההתאבדות נשקלת רק באופן תיאורטי, למקרה שהנפילה בשבי תהיה מציאות בלתי נמנעת. ההבדלים הללו לא מבטלים את ערכו של הסרט, ובכל זאת, כשמדובר בסיפור אמיתי שגיבוריו מזוהים, חבל על כל שינוי.
בשורה התחתונה, מדובר בסרט טוב, שביחד עם הספר רב-המכר שעל פיו נעשה יוכל להוביל אותנו לדיון קונסטרוקטיווי יותר אודות מלחמת יום הכיפורים. דיון שמתנער מן ההתבכיינות הכרונית על ההפתעה והמחדל, ומתמקד בהתאוששות תוך התמודדות עם הכאב והאובדן. הבשורה הנוספת היא שיש קהל שמוכן לשלם כדי לצפות בסרטים איכותיים, נקיים ופטריוטיים. אחרי שזה הוכח, אולי יהיו יותר סרטים כאלה.
מקבץ עיתונות
ידיעות אחרונות: "העיתון של המדינה" העמיד את עצמו לרשות הקמפיין של הטייסים הסרבנים. אולי מתוך הזדהות אידיאולוגית, אולי מתוך רצון למכור עיתונים, וקרוב לוודאי מתוך שני אלה גם יחד מוסף 7 ימים העניק לעוכרי ישראל המבולבלים הללו במה ענקית, והציג את עניינם ברוח אוהדת. בפעם המי-יודע-כמה עולה הצורך לארגן איגוד צרכני תקשורת, שייגבה מחיר מכלי תקשורת שתוקע סכינים בגבנו. חרם ארוך-טווח אינו מעשי למי שאינו מתנזר ממילא מהעיתון הזה. לעומת זאת, אם בעקבות פרסום שכזה היה 'ידיעות' מוכר, נניח, 20 אלף גיליונות פחות במשך שבועיים, ייתכן שהיו חושבים פעמיים לפני הקמפיין הבא.
מעריב: ביום שבו הופץ סיפור הסרבנים ב'ידיעות', הוכיח 'מעריב' כי משימת חיסול מחבלים שבמסגרתה עלולים להיפגע אזרחים פלשתינים רלוונטית רק לגבי שניים מתוך ה27-. בכך נחשפה המוטיבציה הפוליטית שהיא - ולא מצוקה מוסרית - היתה הרקע האמיתי לסרבנותם. סביר שלחשיפה הזאת של 'מעריב' היו גם מניעים פטריוטיים ומקצועיים-טהורים. סביר עוד יותר שהם נהנו מאוד להרוס את הסיפור של העיתון המתחרה. הנה דוגמא לתוצאות הטובות של תחרות מקצועית בין עיתונים.
מקור ראשון: לפני כחודשיים נקנתה השליטה בעיתון 'מקור ראשון' על ידי מר שלמה בן-צבי מאפרת. בן-צבי הוא הדמות המרכזית מאחורי ערוץ הטלוויזיה 'תכלת'. בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' התפרסמה, בשם הנהלת העיתון החדשה, מודעת התנצלות על דברים שפורסמו שם בעבר נגד ערוץ שבע והנהלתו. הסכסוך הקולני בין שני הגופים הנמיך פרופיל כבר מזמן, ונעשה לא רלוונטי לגבי הציבור הרחב. עם זאת, בין הצדדים התקיימה התדיינות משפטית, והורגשה מידה מסוימת של עוינות ותרעומת. בן-צבי ראוי לכל שבח על שהחליט לשים קץ למחלוקת ולפתוח דף חדש של רוח טובה. כפי הנראה, הבעלות על כלי התקשורת ברוח היהדות הלאומית תתרכז בעיקר בידי שני גופים אלו 'תכלת' וערוץ שבע. אנו מקווים שתתקיים בינינו תחרות ידידותית, הוגנת ומפרה, בצד שיתוף פעולה לתועלת הציבור ולטובת הערכים המשותפים. בהצלחה.
השבוע ניתן היה לצפות ב'תיאום כוונות' בערוץ הסרטים של הכבלים. קודם לכן נערכו הקרנות פומביות בסינמטקים וברחבי הארץ - בעיקר ביישובים דתיים. 'תיאום כוונות' הוא סיפור מרתק ונוגע ללב, אך חסרים בו לכאורה כמה מוטיבים בסיסיים של עלילה מתפתחת, קצב ומתח שאמורים להפוך סרט להצלחה קופתית. ובכל זאת, מסתבר שהסרט מצליח יפה גם מבחינה מסחרית. אולי משום שלראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי הופק סרט שהציבור הדתי הוא קהל יעד מובהק שלו, והציבור הזה לא מאכזב ובא לראות את הסרט בהמוניו.
מה עושה את הסרט של חלפון מתאים כל כך לציבור הדתי? קודם כל, מדובר בסרט ערכי, סרט שתוכנו הוא התמודדות רגשית ואמונית עם מוראות המלחמה ועם אובדן של חבר יקר. חוץ מזה, הסרט נקי, אבל לגמרי. טוב, אם להיות קטנוני, יש שם שחקנית-אמא שמנשקת את מי שמשחק את בנה. אין לי מושג איך תעשיית הקולנוע הדתית המתפתחת - בתקווה שתקפיד על נאמנות להלכה - תתמודד עם אתגרים מהסוג הזה. שמעתי שהשחקנית הראשית בסרט 'איכה' סרט-הגמר עטור הפרסים של לייזי שפירא שהופק ב'מעלה' היתה בחורה 'דוסית' שהקפידה לא לגעת בשחקן ששיחק את אביה. בכל מקרה, זו בעיקר בעיה של השחקנים, לא של הצופים. והעיקר: מדובר בסרט 'עלינו'. גיבור הסרט יואל, בן-דמותו של חיים סבתו הצעיר, הוא כנראה הגיבור הדתי החיובי הראשון ביצירה קולנועית ישראלית. נכון, קדמו לו המ"פ הדתי בסרט 'ההסדר' וחברתו בת הרב, אך כפי שהעיר נכון הרב מרדכי ורדי מבי"ס 'מעלה', הגיבורים הדתיים החיוביים ב'ההסדר' נמצאים בקונפליקט עם סביבתם הדתית ועם הסמכות הדתית, ראש הישיבה, בעוד שיואל מ'תיאום כוונות' הוא דתי קונפורמי לחלוטין.
הספר 'תיאום כוונות', ובעקבותיו הסרט, מסיט את מרכז הדיון מהמחדל האסטרטגי של המלחמה אל הכאב האישי הקיומי. כל החולאים שהולידו את מחדל יום הכיפורים נמצאים בסרט, כשהביטוי המובהק שלהם הוא תיאום כוונות התותח, שלא בוצע לפני הכניסה לקרב. אבל בסופו של דבר הרי ההתקפה נהדפה והניצחון הושג, ומה שנותר הוא להשתקם פיזית ונפשית ולהתמודד עם השכול והכאב. זה מה שהוזנח כל כך עד כה, וזה מה שהספר ובעקבותיו הסרט עושים סוף סוף. העלילה מתרחשת לאחר תום המלחמה, ומלווה את השיקום הנפשי והצבאי של החיילים ששרדו אותה. כיהודי מאמין שאינו אומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" פטור גיבור 'תיאום כוונות' גם מן האמונה האינסופית בכוחו של צה"ל המושלם והבלתי-מנוצח, וגם מן הנפילה אל תהום השבר הנפשי הקולקטיבי עם התנפצותה של אמונה זו. הוא אינו עסוק בחיפוש האשמים בכך שיצא לקרב עם עוזי ללא רצועה, ועם תותח ללא תיאום כוונות. הוא לא מתמקד בהשפלה שספג כשנחלץ מהטנק הפגוע ולא הותר לו להיכנס לחדר האוכל, ואפילו לא מחפש את האחראים למותו של רעו האהוב. כל אלה מתגמדים מול כאב אובדן החבר, שאיתו צריך להתמודד ולחיות.
כאמור, הסרט נעשה על פי ספרו של הרב חיים סבתו, אך סבתו אינו חתום על התסריט של חלפון. בדרך הטבע, הספר עשיר הרבה יותר מהסרט, ומלבד הסיפור העיקרי יש בו שפע של עובדות ואסוציאציות שמעמידות את הסיפור המרכזי באור מיוחד. המסורת הספרדית התורנית שעליה גדל הרב סבתו, הרקע המשפחתי שלו, העלייה ארצה, תיאורי המעברה הירושלמית שבה גדל - כל אלה נמצאים בספר ומעניקים מסגרת רבת-משמעות לדמות הגיבור ולסיפורו, בעוד שבסרט הם כמעט ואינם קיימים.
בסך הכל הסרט שומר על רוח הספר, ובכל זאת בשולי הסיפור המרכזי יש בסרט שינויים עובדתיים שאינם חסרי משמעות. הנה כמה מהם: יואל מהסרט נמנע מלצאת הביתה כדי להתחמק מהמפגש המעיק עם הוריו של חברו. בספר, הגיבור יוצא הביתה ורק מסרב לבקר אצל הורי חברו. הגיבור של חלפון אומר שהוא פחד בקרב למרות דברי הרמב"ם שאסור לפחד. הגיבור של הרב סבתו לא יצהיר שהוא נהג בניגוד לרמב"ם. הגיבור של חלפון מתפרץ בזעקת "די!" כאשר אמו לוחצת עליו לספר על גורלו של חברו. הגיבור של הרב סבתו, אפילו מתוך מצוקה נפשית גדולה, לא יצעק על אמו. בתסריט של חלפון מבקש אחד החברים להתאבד לאחר נטישת הטנק כדי שלא ליפול בשבי הסורי. בספר של הרב סבתו אופציית ההתאבדות נשקלת רק באופן תיאורטי, למקרה שהנפילה בשבי תהיה מציאות בלתי נמנעת. ההבדלים הללו לא מבטלים את ערכו של הסרט, ובכל זאת, כשמדובר בסיפור אמיתי שגיבוריו מזוהים, חבל על כל שינוי.
בשורה התחתונה, מדובר בסרט טוב, שביחד עם הספר רב-המכר שעל פיו נעשה יוכל להוביל אותנו לדיון קונסטרוקטיווי יותר אודות מלחמת יום הכיפורים. דיון שמתנער מן ההתבכיינות הכרונית על ההפתעה והמחדל, ומתמקד בהתאוששות תוך התמודדות עם הכאב והאובדן. הבשורה הנוספת היא שיש קהל שמוכן לשלם כדי לצפות בסרטים איכותיים, נקיים ופטריוטיים. אחרי שזה הוכח, אולי יהיו יותר סרטים כאלה.
מקבץ עיתונות
ידיעות אחרונות: "העיתון של המדינה" העמיד את עצמו לרשות הקמפיין של הטייסים הסרבנים. אולי מתוך הזדהות אידיאולוגית, אולי מתוך רצון למכור עיתונים, וקרוב לוודאי מתוך שני אלה גם יחד מוסף 7 ימים העניק לעוכרי ישראל המבולבלים הללו במה ענקית, והציג את עניינם ברוח אוהדת. בפעם המי-יודע-כמה עולה הצורך לארגן איגוד צרכני תקשורת, שייגבה מחיר מכלי תקשורת שתוקע סכינים בגבנו. חרם ארוך-טווח אינו מעשי למי שאינו מתנזר ממילא מהעיתון הזה. לעומת זאת, אם בעקבות פרסום שכזה היה 'ידיעות' מוכר, נניח, 20 אלף גיליונות פחות במשך שבועיים, ייתכן שהיו חושבים פעמיים לפני הקמפיין הבא.
מעריב: ביום שבו הופץ סיפור הסרבנים ב'ידיעות', הוכיח 'מעריב' כי משימת חיסול מחבלים שבמסגרתה עלולים להיפגע אזרחים פלשתינים רלוונטית רק לגבי שניים מתוך ה27-. בכך נחשפה המוטיבציה הפוליטית שהיא - ולא מצוקה מוסרית - היתה הרקע האמיתי לסרבנותם. סביר שלחשיפה הזאת של 'מעריב' היו גם מניעים פטריוטיים ומקצועיים-טהורים. סביר עוד יותר שהם נהנו מאוד להרוס את הסיפור של העיתון המתחרה. הנה דוגמא לתוצאות הטובות של תחרות מקצועית בין עיתונים.
מקור ראשון: לפני כחודשיים נקנתה השליטה בעיתון 'מקור ראשון' על ידי מר שלמה בן-צבי מאפרת. בן-צבי הוא הדמות המרכזית מאחורי ערוץ הטלוויזיה 'תכלת'. בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' התפרסמה, בשם הנהלת העיתון החדשה, מודעת התנצלות על דברים שפורסמו שם בעבר נגד ערוץ שבע והנהלתו. הסכסוך הקולני בין שני הגופים הנמיך פרופיל כבר מזמן, ונעשה לא רלוונטי לגבי הציבור הרחב. עם זאת, בין הצדדים התקיימה התדיינות משפטית, והורגשה מידה מסוימת של עוינות ותרעומת. בן-צבי ראוי לכל שבח על שהחליט לשים קץ למחלוקת ולפתוח דף חדש של רוח טובה. כפי הנראה, הבעלות על כלי התקשורת ברוח היהדות הלאומית תתרכז בעיקר בידי שני גופים אלו 'תכלת' וערוץ שבע. אנו מקווים שתתקיים בינינו תחרות ידידותית, הוגנת ומפרה, בצד שיתוף פעולה לתועלת הציבור ולטובת הערכים המשותפים. בהצלחה.