יש צעדת מחאה ויש צעדת מחאה. כולנו זוכרים את הרצף הבלתי נגמר של הכותרות שעסקו בצעדת המחאה של ויקי כנפו, 'ויקי כנפו דורשת להיפגש עם שר האוצר', 'חד הוריות נוספות מצטרפות לויקי כנפו', 'הבת של כנפו אצל יאיר לפיד', 'ויכוחים במאהל של ויקי', 'ויקי שובתת רעב', 'ויקי חוזרת הביתה', 'נמצאה עבודה לויקי כנפו', 'ויקי כנפו פוטרה', 'ויקי כנפו מצאה עבודה במפעל לנרות' ועוד ועוד, רצף אין סופי של כותרות.
לקראת התפוררות הקמפיין המתוקשר של כנפו והחד הוריות התגנבו אלינו פירורי מידע על ההתגייסות הטוטאלית של התקשורת הכללית למען המחאה החד הורית, פרטים מביכים הוסתרו, ולעומתם פרטים אחרים, מחמיאים, טופחו בקפידה. אפילו העובדה שרובן המוחלט של הצעדות לא בוצע רגלית הוסתר מעין הציבור בתואנה שזה ממש לא עקרוני אם הצועדים לא ממש צעדו לאורך כל הדרך.
המאהל ההוא כזכור קופל אחר כבוד תוך הבטחה שבכך לא תם המאבק. אם באותה שעה הרהר מי מאתנו לתומו אם לתקשורת הישראלית יש פשוט חולשה לצעדות מחאה, מן צורך בלתי נשלט לסקר ולסקר, הרי שבמהלך חג הסוכות התברר שלא כך הם פני הדברים.
אביהו היה הכי חייל
כך בעוד עם ישראל חוגג בטיולים ובמינגולים, קם יהודי צנום למסע מביתו שביישוב שילה אל משכנו של נשיא מדינת ישראל, כדי לזעוק את מה שהוא מכנה זעקת המוסר המעוות שהשתלט על חיינו. את משה קינן, אבין של סמ"ר אביהו קינן הי"ד, אני פוגש ביום הראשון לשובו לעבודה במכללה בה הוא מלמד צעירים המבוגרים במעט מבנו שנפל בקרב מכניקה של מנועי רכב. שיחתנו נפסקת לא פעם כששוב ושוב ניגשים אליו מכרים ללחוץ את ידו בתנחומים.
כשלושים ושש שעות לפני שנפתחה השנה החדשה, לפנות בוקר יום חמישי האחרון של שנת תשס"ג, יצא כוח של סיירת גבעתי לביצוע מעצר של מחבל מבוקש באל-בוריג'. הכוח נכנס למבנה והחל לטהר אותו, חדר אחר חדר. "בקצה המבנה נותרו שני חדרים. אביהו לקח את החדר השמאלי ולא היה אף אחד בחדר, כי המחבל הסתתר מאחורי קיר גבס. המחבל ירה בטירוף צרורות. אחד הכדורים חדר דרך התפר שבין שני חלקי האפוד הקרמי.
"אביהו היה בן שמותו גדע בעצם את משפחת קינן, שכן אני בן יחיד לאמי בת השמונים ותשע שתחיה, ואביהו היה בן יחיד, בן אמצעי בן ארבע בנות. אביהו היה היהלום שבכתר. היהלום שהלך", אומר משה ועיניו הכחולות מצטעפות בדוק של דמעות, איש עדין ושקט שמתקשה לצרף את המילים 'הוא היה' לבנו האהוב. "אביהו היה תמיד הכי בכל דבר, וגם כשבילדותו היה שובב, היה גם כן הכי שובב. כשלמד בישיבת ההסדר בתקוע, גם אז הוא היה הכי. גם כשנכנס לצבא החליט לעזוב את מסגרת ההסדר ולהיות הכי חייל. הוא הגדיר את עצמו 'חייל בצבא ה'".
כשהוא לבוש חולצה עם סמל היחידה, סיירת גבעתי, לראשו כיפה סגולה, הכיפה של אביהו, ולצווארו הדיסקית של הבן האהוב, הוא מספר בהערצה על הבן שהיה "מורעל על גבעתי". "לוחמים שהגיעו אלינו לנחם בשבעה סיפרו לי שבגבעתי אביהו היה לאגדה. עד אחרון הלוחמים בחטיבה, כולם הכירו אותו. את קורס הלוחמה בטרור הוא סיים בהצטיינות מבין כל הלוחמים הנציגים שנבחרו לקורס מכל הסיירות. אחר-כך חזר לסיירת גבעתי להדריך שם בתחום הלוחמה בטרור.
"אחרי שהוא נפל סיפר לי המ"פ שאת המהפכה שהוא חולל ביחידה בתחום לוחמת טרור בחודשיים, אדם אחר היה עושה בשנתיים. קצין מהיחידה הראה לי תמונות איך אביהו מדריך קצינים. שאלתי אותו איך זה, והוא אמר לי, 'מה זאת אומרת? כשאביהו אימן כולנו היינו חיילים'. לאחרונה הוא חתם קבע, לא לפני שהתקבל התנאי שלו, שלמרות שהוא עוסק בהדרכה הוא ייצא לכל פעולה וביצוע של היחידה. וכאילו לא די בכך הוא גם דרש להיות בצמד הראשון שפורץ וראשון בצמד הזה. בעקבות קבלת התנאי הזה שלו הוא 'הכין' אותנו, ואמר לאמא שלו, שתדע, 'עכשיו אני הראשון שפורץ, אני חוטף את מכת האש וחבר שלי הורג את המחבל'"
פטיש במקום טנק
מה אמא אומרת כשהיא שומעת משפט כזה?
"מה היא יכולה לומר? זה הרצון שלו והרצון שלו זה הרצון שלה. אנחנו, במקום להתנגד ולהקשות עליו עודדנו אותו וחיזקנו אותו. אמרנו לו שתמיד הוא עשה כל דבר שרצה הכי טוב, אז שימשיך. הוא נשאר הרבה שבתות כדי להחליף את החבר'ה ולהשתתף במבצעים. חיילים סיפרו לי שביקשו ממנו שיישאר. הנוכחות של אביהו בפעולה השרתה אצלם תחושת ביטחון.
"היו לאביהו המפקדים והחיילים הטובים ביותר. אם היו מבקשים ממנו לחזור על הפעולה עשר פעמים ולמות עשר פעמים, הוא היה עושה את זה. הטענה שלי היא כלפי העם, כלפי הממשלה, כלפי המדיניות. כדוגמא אני לוקח את מקרה ג'נין. הרי אם היתה שם חוות דעת מקצועית שצריך להפציץ את המקום, אז צריך להפציץ, ולא כמו שמספר לי אחד הלוחמים שם, שהם קיבלו נשק מאוד סודי, פטיש חמש קילו, כדי שיוכלו לעבור ממבנה למבנה מבלי לפגוע באוכלוסייה.
"החיילים הטובים שלנו קיבלו פטיש במקום להכניס טנקים או דחפורים, כי זה לא מצטלם טוב בטלוויזיה שהורסים בתים. אני יצאתי למאבק שלי שבו אני רוצה לדבר רק על מוסר. מה זה מוסר? לדעתי מוסר זה שחיי החיילים שלנו קודם לחיי האויב. צריך להכניס ללקסיקון שלנו מילה ששכחנו אותה, והיא 'אויב'. 'אויב' זו מילה ברורה, 'אויב' צריך להרוג. אם מישהו הוא חף מפשע אז הוא לא אויב, ואם הוא אויב הוא לא יכול להיות חף מפשע".
משה מספר לי על אירוע שבו מחבל שנלכד קילל וגידף את אחד הלוחמים בסיירת. "בתגובה הלוחם היכה אותו. אביהו לא אהב את זה, ולאחר מעשה לקח אותו הצדה ואמר לו, 'אני לא יכול לשפוט אותך על מה שעשית, אבל אל תחזור על המעשה הזה. זה אמנם בהחלט הגיע למחבל, אבל זה פוגע בנפש שלך". אני שומע ושואל, אולי המוסריות של אביהו היתה מביאה אותו דווקא לצדד במדיניות פטיש חמש הקילוגרם במקום הפצצה?
"אביהו היה מבצע גם פקודה שבה נתנו לו פטיש. הוא היה חייל למופת. חייל לא צריך לשאול את השאלות שאנחנו יכולים וצריכים לשאול. אנחנו צריכים לשאול על המושג טוהר הנשק, מה זה בכלל? תפקידו של הנשק לירות, לפגוע ולהרוג. ככל שהוא עושה את זה ביעילות רבה יותר כך הוא טוב יותר.
מוסר מזויף
"לשבעה הגיע אלינו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג. דיברנו על מושגי המוסריות והוא סיפר לי סיפור שהתפרסם בשעתו על מוסריות. כזכור, בשנת 96', עם פתיחת מנהרות הכותל, התחילו מהומות. במהלך המהומות התנפל המון של 500-400 איש על הכוח שלו. בתוך ההמון הסתתרו כמה צלפים, ופתאום רואה אלמוג שחייל שלצדו נופל, נהרג.
"הוא סיפר לי איך הוא דילג לצד אחד כדי ללכוד את הצלף, ופתאום נופל עוד חייל, ושוב הוא מדלג וחייל שלישי נופל. אלמוג אמר לי שהדבר הכי קל היה לקחת את הרובה ולרסס, אבל, הוא אמר, 'אני לא עשיתי את זה, וזו מוסריות'. הייתי צריך לשאול אותו, אם החיילים הללו היו הילדים שלו הוא לא היה יורה? ואם זה היה בנו היחיד, האם גם אז הוא לא היה יורה? זה נקרא מוסר? כשחיי החיילים שלך חשובים פחות מחיי האויב?
"לו הייתי אחד מהורי החיילים הללו ייתכן שהייתי תובע אותו. את כל הדברים הללו לא אמרתי לו. מה שכן אמרתי לו הוא 'אני מכבד אותך כי אני מחוייב לכבד אותך כאלוף בצה"ל, אבל עם תום השבעה, דע לך שאני הולך להיאבק בך. זה מה שאני עושה עכשיו. אני הולך להילחם במוסר המזויף הזה".
וכך, כבר במהלך ימי השבעה שלח משה קינן לאוויר הבטחה לבנו ההרוג לצעוד מביתו ועד למשכן הנשיא ולשאת את דברו. השמועה עשתה לה כנפיים ברחבי יישובו שילה, שמתארגן למסע. ביום ראשון של חול המועד סוכות הוא יצא, בלוויית למעלה ממאה מתושבי הישוב. "היו שם זקנים, אנשים, נשים וטף", הוא מספר בהתרגשות, "מראה מרהיב של נחיל אנושי לאורך כביש עוקף רמאללה. עליתי לרגל ממש בדרך שבה עלו לרגל בסוכות של ימי בית המקדש".
צעדת ארבעים ושלושה הקילומטרים המפרידים בין בית האב השכול למעון האזרח מספר אחת במדינת ישראל הסתיימה כעבור עשר שעות וחצי בבניית 'סוכת המוסר', וההבטחה לאביהו מתחילה להתגשם.
מי הגיע לבקר בסוכה?
"הגיעו הרבה מאוד הורים שכולים, כשהבולטים שבהם הם הורי הלוחמים שנפלו בג'נין. איתם הגיעו גם לוחמים מאותו אירוע. הם סיפרו לי את מהלכי הקרבות. איך הגיעו שם למצב שכבר היה ברור שלא נשארו במתחם אזרחים אלא רק מחבלים חמושים. סיפרו לי איך הכוחות שם כיתרו את האזור והתקדמו לכיוון המרכז, כל כוח מכיוון אחר כדי לוודא שהמקום נקי, וממש בנס לא פתחו באש אלה על אלה. במצב הזה היו כבר מסוקי קרב מעל המקום, והתכנון היה להפציץ, אבל שר הביטחון בנימין בן אליעזר, כפי שהוא סיפר בעצמו, החליט לוותר על ההפצצה ולסכן את הלוחמים. שלושה עשר נהרגו".
באירוע ההוא אפשר לשים את האצבע המאשימה על כתובת מדויקת: שר הביטחון בנימין בן אליעזר. אבל מה קורה היום? לאן מופנית האצבע המאשימה היום?
"הקונספציה היא האשמה היום. הקונספציה שלהיות מוסרי משמעותו להקריב את חיי בננו. לדאבוני, הבנים היום פחות חשובים מהאויב".
בקול מלא ענווה, הוא מספר לי: "כשהרמטכ"ל הגיע אלינו לנחם בשבעה לימדתי אותו הלכה ברמב"ם. אמרתי לו, אדוני הרמטכ"ל, במקומותינו נהוג ללמוד משהו בביקור ניחומים, אני מבקש שתלמד איתי רמב"ם. הוא אמר לי, בבקשה, ופתחנו את הלכות מלכים. לימדתי אותו את הפירוש של הרמב"ם למונח 'הירא ורך הלבב' שאסור לו לצאת למלחמה, והמשמעות היא אדם שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, לא יכול לראות דם, לא יכול להרוג, אחד כזה לא צריך להיות במלחמה.
"לעומת זאת, מי שיוצא למלחמה, הרמב"ם מציין בין השאר שצריך לבטוח במקווה ישראל. כאן אני שואל, למה דווקא המונח הזה, מקווה ישראל, מכל הכינויים והשמות האחרים של הקב"ה? כי המלחמה היא עצמה כמו מקווה לישראל. דווקא האכזריות שלכאורה קיימת במלחמה היא שמטהרת את הלוחם הישראלי, וכשהוא שב הביתה מהמלחמה הוא טהור ועדין, אינו מכה את בני משפחתו. הוא הופך לרך יותר וטהור יותר. מי שמתאכזר כביכול לאכזרים בסופו של דבר חוזר הביתה ומרחם על רחמנים. ואז אמרתי לרמטכ"ל, שים לב מי אומר את זה. מעבר להיותו תלמיד חכם, מדובר ברופא גדול, מדען, פילוסוף, וכך הוא אומר".
מה היתה התגובה של הרמטכ"ל לדברים?
"הוא לא ענה, אבל הרגשתי שהדברים עברו".
אביהו פקד לומר 'שמע ישראל'
ימים אחדים לאחר מכן, לאחר הצעידה מביתו לירושלים, פגש משה קינן את נשיא המדינה ולימד גם אותו את הסעיף ברמב"ם. גם שם היתה התגובה דומה. נשיא המדינה הידק בשתיקה את לחיצת היד המחזקת שלו. פגישה בה נוכחת משלחת של הורים שכולים. איש איש מספר את סיפורו לנשיא המדינה, סיפורים שנחרזים תחת הכותרת 'מהי מוסריות'.
השיחה ארכה כשעה, ונקטעה עם קבלת ההודעה על הפיגוע נגד שיירת הדיפלומטים האמריקניים ברצועת עזה. מהשיחה הזו דלה קינן שבבים של עידוד ותקווה. "הנשיא אמר לי שהוא מעריך את המאבק שלי. הוא ציין שיש לנו מאבק קשה עם תת-אדם, והבטיח שיעביר את המסר שלנו לקברניטי המדינה. אני בפגישה ניגשתי אליו ואמרתי לו שמבחינה מוסרית הוא חייב לנקוט עמדה בסוגיה הזו, כיוון שיש לו מעמד של מלך".
במהלך כל השיחה אתו נמנע קינן מלתאר את הסוכה בה ישב כ'סוכת מחאה', ומתעקש לנקוט במונח 'סוכת המוסר'. בימי קיומה של הסוכה עודד את מאות המבקרים לשוב ולדון בסוגיות המוסר המלחמתי בישראל. "אני לא מתכוון לפנות לאנשי ימין או שמאל, אני מבקש לפנות אל המוסריות שבכל אחד מאיתנו. שכל אחד יגיד מה זה מוסר בשבילו, וגם אני אגיד מה זה מוסר לדעתי".
קינן מציג דוגמאות ממסכת חייו הקצרה והגדושה של אביהו: "כתב של רשת טלוויזיה זרה התלווה לפעולה שבה השתתף אביהו", מספר משה. "מאוחר יותר סיכם הכתב את הפעולה ברצף אנקדוטות, שעסקו בחלקן באישיותו של הלוחם הצעיר שעמד בראש הכוח. הוא סיפר שבדרך ההוראה של אביהו היתה לספר בדיחות ולצחוק מהן. כשהגיעו לשטח הפסיק את הבדיחות, וכולם אמרו יחד 'שמע ישראל', כי אביהו אמר לומר.
"שאלתי את החיילים: 'הוא אמר לכם להגיד שמע ישראל, אז אמרתם?' והם ענו לי 'חסר לנו שלא'", הוא מספר בחיוך.
קשה כעץ ורך כתולעת
"אחר כך תיאר הכתב את הפעולה, את האופן הקר והמדויק שבו נתן אביהו את ההוראות. הוא הגדיר אותו כמכונת מלחמה משומנת. בסיומה של הפעולה סיפר הכתב על ההפתעה הגדולה שלו. הלוחמים לכדו כמה מהמחבלים, וכהגדרתו 'כדי להתפרק קצת' היכו אותם קצת. ואז הוא הבחין באביהו, שהתנתק מהחבורה ואפשר היה לראות על פניו שזה לא מוצא חן בעיניו.
"הכתב הופתע, מכונת המלחמה המשומנת כל-כך במהלך הקרב, עם סיומו מתמלאת עדינות ורוך. ניסיתי לחשוב מאיפה הדברים הללו באו, ונזכרתי שפעם סיפרתי לבני המשפחה איך במלחמת יום כיפור הופגזנו מתחת לחרמון. לכל כיוון שרצתי נפלו סביבי פגזים, ואז מצאתי מעין שוחה, נכנסתי אליה וקראתי 'שמע ישראל'.
"מקרה אחר, שאולי גם אותו שמע אביהו, היה במלחמת שלום הגליל. שבינו הרבה מחבלים, ואז חיילים שרעדו קודם לכן מפחד פתאום נהיו גיבורים גדולים והתחילו להכות את השבויים. אני דרכתי את הנשק ואמרתי להם שמי שייגע בשבויים אני עצמי אירה בו. המקרים הללו אולי נכנסו לו לראש.
"נוהגים לומר שהתפוח נופל לא רחוק מהעץ, נדמה לי שבמקרה שלנו המצב הוא הפוך, העץ לא נפל רחוק מהתפוח. אביהו עבר אותנו בכמה מדרגות בכל הפרמטרים. מסופר על רב אחד שספד לבחור צעיר הספד ארוך ומפורט, וכשנפטר אדם זקן ספד לו הספד באורך שתי דקות. שאלו אותו איך ייתכן, והוא ענה שהצעיר היה צעיר זקן והזקן היה זקן צעיר. אביהו היה צעיר זקן", אומר משה אומר ועוצר עצמו מלפרוץ בבכי.
הוא חוזר אל הדיונים הלוהטים בסוכת המוסר שלו, שם נתן דוגמאות וטען כי "על פי התפיסה המוסרית המקובלת היום בעם ישראל, צ'רצ'יל לא מוסרי, כי בתגובה להפצצת לונדון הוא הפציץ את דרזדן על עשרות אלפי האזרחים שבה. בוש ודאי לא מוסרי, הרי כדי למצוא את בין-לאדן הוא הפציץ בלי חשבון. והאו"ם? הוא מוסרי? הרי כשהיה צריך לטפל בקוסובו הוא שלח לשם טילי טומהוק. יש עוד דוגמאות רבות. התשובה היא שהאו"ם מוסרי, צ'רצ'יל היה מוסרי, בוש מוסרי. אנחנו לא מוסריים".
התקשורת התעלמה
אני מרגיש קצת לא נעים לרדת מרום העניינים שעליהם הוא מדבר אל ההתחשבנות עם הדממה התקשורתית שליוותה את מסעו לירושלים, ובכל זאת אני שואל על ההשוואה המתבקשת עם העיסוק התקשורתי הבלתי פוסק במחאת ויקי כנפו והחד הוריות.
קינן מחייך בסלחנות ומעדיף להפנות אצבע מרומזת כלפי האשמים הטבעיים. "אנחנו יודעים מי עמד מאחורי ויקי כנפו, מי מימן את הצעדה שלה ותמך בה", הוא אומר ולרגע מתחרט שנכנס, ולו ברמז, לסוגיה פוליטית.
עברתם ליד פסגות בדרך. לא ציפית לקבל סיוע ממועצת בנימין או מכל גורם אחר?
הוא מרגיש דווקא בנוח. "עברנו ליד פסגות. פנחס וולרשטיין, יו"ר המועצה, נפנף לנו לשלום, ובזה תם הסיוע, אבל טוב שכך. אני לא רוצה שהמאבק שלי יקבל גוון פוליטי. אני מבקש שכל קצוות הקשת הפוליטית יוכלו להתאחד תחת המסר שלי. ודווקא הגיעו לסוכת המוסר מבקרים רבים".
זה לא מחדד את השאלה על התעלמות התקשורת?
"את השאלה הזו צריך להפנות לתקשורת עצמה. מסתבר שהעם שלנו כבר התרגל לתפיסת העולם המוסרית המעוותת ששולטת כיום. העם התרגל. אז מה אם איזה אב שכול קם וצועק שהמלך ערום, אז מה?"
כשהוא מדבר על האדישות הכללית מכה קינן גם על חזהו שלו עצמו. "שאל אותי עיתונאי מה פתאום נזכרתי לצאת באמירה הזו שלי רק אחרי שהבן שלי נפל, איפה הייתי קודם. עניתי לו שהוא צודק. הייתי צריך להתעורר עוד קודם לכן, אבל כשהבן שלך נופל זווית הראייה שלך משתנה, זו הסתכלות אחרת. היום אני מבקש למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד. שלא יהיה עוד משה קינן, אבל לצערי", קצב דיבורו הופך לשקול ומדוד, "ככל הנראה יהיו עוד הרבה משה קיננים".
ומה עכשיו?
"המאבק לא נגמר. מכאן והלאה אני במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לטובת עם ישראל. אני מתכוון לרוץ לכל במה אפשרית ולצעוק לעם שצריך לעשות מהפך בקונספציה הטפשית, הלא מוסרית הזו, שהשתלטה עלינו. אני מקווה שבמעמדי הרם כאב שכול", הוא מסכם בחיוך מריר, "יקשיבו לי".
Shimon1@a7.org
לקראת התפוררות הקמפיין המתוקשר של כנפו והחד הוריות התגנבו אלינו פירורי מידע על ההתגייסות הטוטאלית של התקשורת הכללית למען המחאה החד הורית, פרטים מביכים הוסתרו, ולעומתם פרטים אחרים, מחמיאים, טופחו בקפידה. אפילו העובדה שרובן המוחלט של הצעדות לא בוצע רגלית הוסתר מעין הציבור בתואנה שזה ממש לא עקרוני אם הצועדים לא ממש צעדו לאורך כל הדרך.
המאהל ההוא כזכור קופל אחר כבוד תוך הבטחה שבכך לא תם המאבק. אם באותה שעה הרהר מי מאתנו לתומו אם לתקשורת הישראלית יש פשוט חולשה לצעדות מחאה, מן צורך בלתי נשלט לסקר ולסקר, הרי שבמהלך חג הסוכות התברר שלא כך הם פני הדברים.
אביהו היה הכי חייל
כך בעוד עם ישראל חוגג בטיולים ובמינגולים, קם יהודי צנום למסע מביתו שביישוב שילה אל משכנו של נשיא מדינת ישראל, כדי לזעוק את מה שהוא מכנה זעקת המוסר המעוות שהשתלט על חיינו. את משה קינן, אבין של סמ"ר אביהו קינן הי"ד, אני פוגש ביום הראשון לשובו לעבודה במכללה בה הוא מלמד צעירים המבוגרים במעט מבנו שנפל בקרב מכניקה של מנועי רכב. שיחתנו נפסקת לא פעם כששוב ושוב ניגשים אליו מכרים ללחוץ את ידו בתנחומים.
כשלושים ושש שעות לפני שנפתחה השנה החדשה, לפנות בוקר יום חמישי האחרון של שנת תשס"ג, יצא כוח של סיירת גבעתי לביצוע מעצר של מחבל מבוקש באל-בוריג'. הכוח נכנס למבנה והחל לטהר אותו, חדר אחר חדר. "בקצה המבנה נותרו שני חדרים. אביהו לקח את החדר השמאלי ולא היה אף אחד בחדר, כי המחבל הסתתר מאחורי קיר גבס. המחבל ירה בטירוף צרורות. אחד הכדורים חדר דרך התפר שבין שני חלקי האפוד הקרמי.
"אביהו היה בן שמותו גדע בעצם את משפחת קינן, שכן אני בן יחיד לאמי בת השמונים ותשע שתחיה, ואביהו היה בן יחיד, בן אמצעי בן ארבע בנות. אביהו היה היהלום שבכתר. היהלום שהלך", אומר משה ועיניו הכחולות מצטעפות בדוק של דמעות, איש עדין ושקט שמתקשה לצרף את המילים 'הוא היה' לבנו האהוב. "אביהו היה תמיד הכי בכל דבר, וגם כשבילדותו היה שובב, היה גם כן הכי שובב. כשלמד בישיבת ההסדר בתקוע, גם אז הוא היה הכי. גם כשנכנס לצבא החליט לעזוב את מסגרת ההסדר ולהיות הכי חייל. הוא הגדיר את עצמו 'חייל בצבא ה'".
כשהוא לבוש חולצה עם סמל היחידה, סיירת גבעתי, לראשו כיפה סגולה, הכיפה של אביהו, ולצווארו הדיסקית של הבן האהוב, הוא מספר בהערצה על הבן שהיה "מורעל על גבעתי". "לוחמים שהגיעו אלינו לנחם בשבעה סיפרו לי שבגבעתי אביהו היה לאגדה. עד אחרון הלוחמים בחטיבה, כולם הכירו אותו. את קורס הלוחמה בטרור הוא סיים בהצטיינות מבין כל הלוחמים הנציגים שנבחרו לקורס מכל הסיירות. אחר-כך חזר לסיירת גבעתי להדריך שם בתחום הלוחמה בטרור.
"אחרי שהוא נפל סיפר לי המ"פ שאת המהפכה שהוא חולל ביחידה בתחום לוחמת טרור בחודשיים, אדם אחר היה עושה בשנתיים. קצין מהיחידה הראה לי תמונות איך אביהו מדריך קצינים. שאלתי אותו איך זה, והוא אמר לי, 'מה זאת אומרת? כשאביהו אימן כולנו היינו חיילים'. לאחרונה הוא חתם קבע, לא לפני שהתקבל התנאי שלו, שלמרות שהוא עוסק בהדרכה הוא ייצא לכל פעולה וביצוע של היחידה. וכאילו לא די בכך הוא גם דרש להיות בצמד הראשון שפורץ וראשון בצמד הזה. בעקבות קבלת התנאי הזה שלו הוא 'הכין' אותנו, ואמר לאמא שלו, שתדע, 'עכשיו אני הראשון שפורץ, אני חוטף את מכת האש וחבר שלי הורג את המחבל'"
פטיש במקום טנק
מה אמא אומרת כשהיא שומעת משפט כזה?
"מה היא יכולה לומר? זה הרצון שלו והרצון שלו זה הרצון שלה. אנחנו, במקום להתנגד ולהקשות עליו עודדנו אותו וחיזקנו אותו. אמרנו לו שתמיד הוא עשה כל דבר שרצה הכי טוב, אז שימשיך. הוא נשאר הרבה שבתות כדי להחליף את החבר'ה ולהשתתף במבצעים. חיילים סיפרו לי שביקשו ממנו שיישאר. הנוכחות של אביהו בפעולה השרתה אצלם תחושת ביטחון.
"היו לאביהו המפקדים והחיילים הטובים ביותר. אם היו מבקשים ממנו לחזור על הפעולה עשר פעמים ולמות עשר פעמים, הוא היה עושה את זה. הטענה שלי היא כלפי העם, כלפי הממשלה, כלפי המדיניות. כדוגמא אני לוקח את מקרה ג'נין. הרי אם היתה שם חוות דעת מקצועית שצריך להפציץ את המקום, אז צריך להפציץ, ולא כמו שמספר לי אחד הלוחמים שם, שהם קיבלו נשק מאוד סודי, פטיש חמש קילו, כדי שיוכלו לעבור ממבנה למבנה מבלי לפגוע באוכלוסייה.
"החיילים הטובים שלנו קיבלו פטיש במקום להכניס טנקים או דחפורים, כי זה לא מצטלם טוב בטלוויזיה שהורסים בתים. אני יצאתי למאבק שלי שבו אני רוצה לדבר רק על מוסר. מה זה מוסר? לדעתי מוסר זה שחיי החיילים שלנו קודם לחיי האויב. צריך להכניס ללקסיקון שלנו מילה ששכחנו אותה, והיא 'אויב'. 'אויב' זו מילה ברורה, 'אויב' צריך להרוג. אם מישהו הוא חף מפשע אז הוא לא אויב, ואם הוא אויב הוא לא יכול להיות חף מפשע".
משה מספר לי על אירוע שבו מחבל שנלכד קילל וגידף את אחד הלוחמים בסיירת. "בתגובה הלוחם היכה אותו. אביהו לא אהב את זה, ולאחר מעשה לקח אותו הצדה ואמר לו, 'אני לא יכול לשפוט אותך על מה שעשית, אבל אל תחזור על המעשה הזה. זה אמנם בהחלט הגיע למחבל, אבל זה פוגע בנפש שלך". אני שומע ושואל, אולי המוסריות של אביהו היתה מביאה אותו דווקא לצדד במדיניות פטיש חמש הקילוגרם במקום הפצצה?
"אביהו היה מבצע גם פקודה שבה נתנו לו פטיש. הוא היה חייל למופת. חייל לא צריך לשאול את השאלות שאנחנו יכולים וצריכים לשאול. אנחנו צריכים לשאול על המושג טוהר הנשק, מה זה בכלל? תפקידו של הנשק לירות, לפגוע ולהרוג. ככל שהוא עושה את זה ביעילות רבה יותר כך הוא טוב יותר.
מוסר מזויף
"לשבעה הגיע אלינו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג. דיברנו על מושגי המוסריות והוא סיפר לי סיפור שהתפרסם בשעתו על מוסריות. כזכור, בשנת 96', עם פתיחת מנהרות הכותל, התחילו מהומות. במהלך המהומות התנפל המון של 500-400 איש על הכוח שלו. בתוך ההמון הסתתרו כמה צלפים, ופתאום רואה אלמוג שחייל שלצדו נופל, נהרג.
"הוא סיפר לי איך הוא דילג לצד אחד כדי ללכוד את הצלף, ופתאום נופל עוד חייל, ושוב הוא מדלג וחייל שלישי נופל. אלמוג אמר לי שהדבר הכי קל היה לקחת את הרובה ולרסס, אבל, הוא אמר, 'אני לא עשיתי את זה, וזו מוסריות'. הייתי צריך לשאול אותו, אם החיילים הללו היו הילדים שלו הוא לא היה יורה? ואם זה היה בנו היחיד, האם גם אז הוא לא היה יורה? זה נקרא מוסר? כשחיי החיילים שלך חשובים פחות מחיי האויב?
"לו הייתי אחד מהורי החיילים הללו ייתכן שהייתי תובע אותו. את כל הדברים הללו לא אמרתי לו. מה שכן אמרתי לו הוא 'אני מכבד אותך כי אני מחוייב לכבד אותך כאלוף בצה"ל, אבל עם תום השבעה, דע לך שאני הולך להיאבק בך. זה מה שאני עושה עכשיו. אני הולך להילחם במוסר המזויף הזה".
וכך, כבר במהלך ימי השבעה שלח משה קינן לאוויר הבטחה לבנו ההרוג לצעוד מביתו ועד למשכן הנשיא ולשאת את דברו. השמועה עשתה לה כנפיים ברחבי יישובו שילה, שמתארגן למסע. ביום ראשון של חול המועד סוכות הוא יצא, בלוויית למעלה ממאה מתושבי הישוב. "היו שם זקנים, אנשים, נשים וטף", הוא מספר בהתרגשות, "מראה מרהיב של נחיל אנושי לאורך כביש עוקף רמאללה. עליתי לרגל ממש בדרך שבה עלו לרגל בסוכות של ימי בית המקדש".
צעדת ארבעים ושלושה הקילומטרים המפרידים בין בית האב השכול למעון האזרח מספר אחת במדינת ישראל הסתיימה כעבור עשר שעות וחצי בבניית 'סוכת המוסר', וההבטחה לאביהו מתחילה להתגשם.
מי הגיע לבקר בסוכה?
"הגיעו הרבה מאוד הורים שכולים, כשהבולטים שבהם הם הורי הלוחמים שנפלו בג'נין. איתם הגיעו גם לוחמים מאותו אירוע. הם סיפרו לי את מהלכי הקרבות. איך הגיעו שם למצב שכבר היה ברור שלא נשארו במתחם אזרחים אלא רק מחבלים חמושים. סיפרו לי איך הכוחות שם כיתרו את האזור והתקדמו לכיוון המרכז, כל כוח מכיוון אחר כדי לוודא שהמקום נקי, וממש בנס לא פתחו באש אלה על אלה. במצב הזה היו כבר מסוקי קרב מעל המקום, והתכנון היה להפציץ, אבל שר הביטחון בנימין בן אליעזר, כפי שהוא סיפר בעצמו, החליט לוותר על ההפצצה ולסכן את הלוחמים. שלושה עשר נהרגו".
באירוע ההוא אפשר לשים את האצבע המאשימה על כתובת מדויקת: שר הביטחון בנימין בן אליעזר. אבל מה קורה היום? לאן מופנית האצבע המאשימה היום?
"הקונספציה היא האשמה היום. הקונספציה שלהיות מוסרי משמעותו להקריב את חיי בננו. לדאבוני, הבנים היום פחות חשובים מהאויב".
בקול מלא ענווה, הוא מספר לי: "כשהרמטכ"ל הגיע אלינו לנחם בשבעה לימדתי אותו הלכה ברמב"ם. אמרתי לו, אדוני הרמטכ"ל, במקומותינו נהוג ללמוד משהו בביקור ניחומים, אני מבקש שתלמד איתי רמב"ם. הוא אמר לי, בבקשה, ופתחנו את הלכות מלכים. לימדתי אותו את הפירוש של הרמב"ם למונח 'הירא ורך הלבב' שאסור לו לצאת למלחמה, והמשמעות היא אדם שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, לא יכול לראות דם, לא יכול להרוג, אחד כזה לא צריך להיות במלחמה.
"לעומת זאת, מי שיוצא למלחמה, הרמב"ם מציין בין השאר שצריך לבטוח במקווה ישראל. כאן אני שואל, למה דווקא המונח הזה, מקווה ישראל, מכל הכינויים והשמות האחרים של הקב"ה? כי המלחמה היא עצמה כמו מקווה לישראל. דווקא האכזריות שלכאורה קיימת במלחמה היא שמטהרת את הלוחם הישראלי, וכשהוא שב הביתה מהמלחמה הוא טהור ועדין, אינו מכה את בני משפחתו. הוא הופך לרך יותר וטהור יותר. מי שמתאכזר כביכול לאכזרים בסופו של דבר חוזר הביתה ומרחם על רחמנים. ואז אמרתי לרמטכ"ל, שים לב מי אומר את זה. מעבר להיותו תלמיד חכם, מדובר ברופא גדול, מדען, פילוסוף, וכך הוא אומר".
מה היתה התגובה של הרמטכ"ל לדברים?
"הוא לא ענה, אבל הרגשתי שהדברים עברו".
אביהו פקד לומר 'שמע ישראל'
ימים אחדים לאחר מכן, לאחר הצעידה מביתו לירושלים, פגש משה קינן את נשיא המדינה ולימד גם אותו את הסעיף ברמב"ם. גם שם היתה התגובה דומה. נשיא המדינה הידק בשתיקה את לחיצת היד המחזקת שלו. פגישה בה נוכחת משלחת של הורים שכולים. איש איש מספר את סיפורו לנשיא המדינה, סיפורים שנחרזים תחת הכותרת 'מהי מוסריות'.
השיחה ארכה כשעה, ונקטעה עם קבלת ההודעה על הפיגוע נגד שיירת הדיפלומטים האמריקניים ברצועת עזה. מהשיחה הזו דלה קינן שבבים של עידוד ותקווה. "הנשיא אמר לי שהוא מעריך את המאבק שלי. הוא ציין שיש לנו מאבק קשה עם תת-אדם, והבטיח שיעביר את המסר שלנו לקברניטי המדינה. אני בפגישה ניגשתי אליו ואמרתי לו שמבחינה מוסרית הוא חייב לנקוט עמדה בסוגיה הזו, כיוון שיש לו מעמד של מלך".
במהלך כל השיחה אתו נמנע קינן מלתאר את הסוכה בה ישב כ'סוכת מחאה', ומתעקש לנקוט במונח 'סוכת המוסר'. בימי קיומה של הסוכה עודד את מאות המבקרים לשוב ולדון בסוגיות המוסר המלחמתי בישראל. "אני לא מתכוון לפנות לאנשי ימין או שמאל, אני מבקש לפנות אל המוסריות שבכל אחד מאיתנו. שכל אחד יגיד מה זה מוסר בשבילו, וגם אני אגיד מה זה מוסר לדעתי".
קינן מציג דוגמאות ממסכת חייו הקצרה והגדושה של אביהו: "כתב של רשת טלוויזיה זרה התלווה לפעולה שבה השתתף אביהו", מספר משה. "מאוחר יותר סיכם הכתב את הפעולה ברצף אנקדוטות, שעסקו בחלקן באישיותו של הלוחם הצעיר שעמד בראש הכוח. הוא סיפר שבדרך ההוראה של אביהו היתה לספר בדיחות ולצחוק מהן. כשהגיעו לשטח הפסיק את הבדיחות, וכולם אמרו יחד 'שמע ישראל', כי אביהו אמר לומר.
"שאלתי את החיילים: 'הוא אמר לכם להגיד שמע ישראל, אז אמרתם?' והם ענו לי 'חסר לנו שלא'", הוא מספר בחיוך.
קשה כעץ ורך כתולעת
"אחר כך תיאר הכתב את הפעולה, את האופן הקר והמדויק שבו נתן אביהו את ההוראות. הוא הגדיר אותו כמכונת מלחמה משומנת. בסיומה של הפעולה סיפר הכתב על ההפתעה הגדולה שלו. הלוחמים לכדו כמה מהמחבלים, וכהגדרתו 'כדי להתפרק קצת' היכו אותם קצת. ואז הוא הבחין באביהו, שהתנתק מהחבורה ואפשר היה לראות על פניו שזה לא מוצא חן בעיניו.
"הכתב הופתע, מכונת המלחמה המשומנת כל-כך במהלך הקרב, עם סיומו מתמלאת עדינות ורוך. ניסיתי לחשוב מאיפה הדברים הללו באו, ונזכרתי שפעם סיפרתי לבני המשפחה איך במלחמת יום כיפור הופגזנו מתחת לחרמון. לכל כיוון שרצתי נפלו סביבי פגזים, ואז מצאתי מעין שוחה, נכנסתי אליה וקראתי 'שמע ישראל'.
"מקרה אחר, שאולי גם אותו שמע אביהו, היה במלחמת שלום הגליל. שבינו הרבה מחבלים, ואז חיילים שרעדו קודם לכן מפחד פתאום נהיו גיבורים גדולים והתחילו להכות את השבויים. אני דרכתי את הנשק ואמרתי להם שמי שייגע בשבויים אני עצמי אירה בו. המקרים הללו אולי נכנסו לו לראש.
"נוהגים לומר שהתפוח נופל לא רחוק מהעץ, נדמה לי שבמקרה שלנו המצב הוא הפוך, העץ לא נפל רחוק מהתפוח. אביהו עבר אותנו בכמה מדרגות בכל הפרמטרים. מסופר על רב אחד שספד לבחור צעיר הספד ארוך ומפורט, וכשנפטר אדם זקן ספד לו הספד באורך שתי דקות. שאלו אותו איך ייתכן, והוא ענה שהצעיר היה צעיר זקן והזקן היה זקן צעיר. אביהו היה צעיר זקן", אומר משה אומר ועוצר עצמו מלפרוץ בבכי.
הוא חוזר אל הדיונים הלוהטים בסוכת המוסר שלו, שם נתן דוגמאות וטען כי "על פי התפיסה המוסרית המקובלת היום בעם ישראל, צ'רצ'יל לא מוסרי, כי בתגובה להפצצת לונדון הוא הפציץ את דרזדן על עשרות אלפי האזרחים שבה. בוש ודאי לא מוסרי, הרי כדי למצוא את בין-לאדן הוא הפציץ בלי חשבון. והאו"ם? הוא מוסרי? הרי כשהיה צריך לטפל בקוסובו הוא שלח לשם טילי טומהוק. יש עוד דוגמאות רבות. התשובה היא שהאו"ם מוסרי, צ'רצ'יל היה מוסרי, בוש מוסרי. אנחנו לא מוסריים".
התקשורת התעלמה
אני מרגיש קצת לא נעים לרדת מרום העניינים שעליהם הוא מדבר אל ההתחשבנות עם הדממה התקשורתית שליוותה את מסעו לירושלים, ובכל זאת אני שואל על ההשוואה המתבקשת עם העיסוק התקשורתי הבלתי פוסק במחאת ויקי כנפו והחד הוריות.
קינן מחייך בסלחנות ומעדיף להפנות אצבע מרומזת כלפי האשמים הטבעיים. "אנחנו יודעים מי עמד מאחורי ויקי כנפו, מי מימן את הצעדה שלה ותמך בה", הוא אומר ולרגע מתחרט שנכנס, ולו ברמז, לסוגיה פוליטית.
עברתם ליד פסגות בדרך. לא ציפית לקבל סיוע ממועצת בנימין או מכל גורם אחר?
הוא מרגיש דווקא בנוח. "עברנו ליד פסגות. פנחס וולרשטיין, יו"ר המועצה, נפנף לנו לשלום, ובזה תם הסיוע, אבל טוב שכך. אני לא רוצה שהמאבק שלי יקבל גוון פוליטי. אני מבקש שכל קצוות הקשת הפוליטית יוכלו להתאחד תחת המסר שלי. ודווקא הגיעו לסוכת המוסר מבקרים רבים".
זה לא מחדד את השאלה על התעלמות התקשורת?
"את השאלה הזו צריך להפנות לתקשורת עצמה. מסתבר שהעם שלנו כבר התרגל לתפיסת העולם המוסרית המעוותת ששולטת כיום. העם התרגל. אז מה אם איזה אב שכול קם וצועק שהמלך ערום, אז מה?"
כשהוא מדבר על האדישות הכללית מכה קינן גם על חזהו שלו עצמו. "שאל אותי עיתונאי מה פתאום נזכרתי לצאת באמירה הזו שלי רק אחרי שהבן שלי נפל, איפה הייתי קודם. עניתי לו שהוא צודק. הייתי צריך להתעורר עוד קודם לכן, אבל כשהבן שלך נופל זווית הראייה שלך משתנה, זו הסתכלות אחרת. היום אני מבקש למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד. שלא יהיה עוד משה קינן, אבל לצערי", קצב דיבורו הופך לשקול ומדוד, "ככל הנראה יהיו עוד הרבה משה קיננים".
ומה עכשיו?
"המאבק לא נגמר. מכאן והלאה אני במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, לטובת עם ישראל. אני מתכוון לרוץ לכל במה אפשרית ולצעוק לעם שצריך לעשות מהפך בקונספציה הטפשית, הלא מוסרית הזו, שהשתלטה עלינו. אני מקווה שבמעמדי הרם כאב שכול", הוא מסכם בחיוך מריר, "יקשיבו לי".
Shimon1@a7.org