ביום רביעי השבוע, לאחר מאבק משפטי ממושך, התיר בית המשפט העליון לפרסם את פרטי חטיפתו של אל"מ אלחנן טננבאום בידי ארגון המרצחים חיזבאללה. על פי הפרסומים נחטף טננבאום במהלך מגעים עסקיים פסולים שקיים עם גורמים מפוקפקים. לצורך המגעים הללו הוא נטל סיכון כבד וטס לאבו-דאבי, ואולי גם ללבנון, שם נלכד בידי החיזבאללה. כמובן, אין לי דרך להפריך או לאשר את הפרסומים הללו, ואין לתת בהם יותר מאמון מוגבל.
כדי להציל את טננבאום משביו נדרשת ישראל לשחרר מאות מחבלים. המשמעות החמורה של עסקה כזאת ברורה לכל מי שעיניו בראשו. היא תביא לסיכון חיי מספר עצום של ישראלים ע"י המחבלים המשוחררים, כפי שקרה תמיד בעבר בנסיבות דומות. היא תעודד חטיפות עתידיות של חיילים ואזרחים, תעניק זריקת מוראל אדירה לחיזבאללה ויוקרה למנהיגם נסראללה, תמריץ את הטרור הפלשתיני, ותפגע בסיכויים לשחרר את רון ארד, שנפל בשבי כשהוא מסכן את נפשו בשליחות האומה.
כיצד התדרדר טננבאום, אלוף משנה בצה"ל, לשפל מדרגה שכזה? על פי הפרסומים, הוא נקלע לחובות גדולים בגלל הימורים בקאזינו ביריחו. הקמתו והפעלתו של בית הקאזינו ביריחו היא אחת הפרשיות המצחינות ביותר שנולדו במסגרת תהליך אוסלו. בית ההימורים המשחית הזה, שהוקם בשותפות מושחתת בין ישראלים לפלשתינים, שאב הרבה מאוד מיליוני דולרים בשנה מכיסיהם של ישראלים פתאים (על פלשתינים נאסר להמר שם). מהכסף הזה נהנו המנהיגים הטרוריסטים של הרשות הפלשתינית, שהפנו את חלקו לתעשיית הטרור, וגם משקיעים מחו"ל כמו מרטין שלאף ששמו הוזכר כמיטיבו של ראש הממשלה שרון, עו"ד דב וייסגלס ראש לשכת שרון שמשרד עורכי הדין שלו מייצג את החברה המפעילה את הקאזינו, ועוד כל מיני נהנתנים מהמילייה של חבורת אוסלו.
חבר הכנסת חנן פורת פנה בשעתו אל היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בטענה שהשתתפות ישראלים בהימורים שמתקיימים בשטח האוטונומיה הפלשתינית היא בלתי חוקית. היועץ המשפטי אישר את הטענה שאכן מדובר בהפרת חוק, אך בד בבד הודיע כי אין בכוונתו לאכוף את האיסור הזה. רובינשטיין לא הסביר לציבור את הנימוקים לשתיקתו. האם לא רצה לפגוע בשותפות ישראלית-פלשתינית כדי לא לחבל ב'תהליך השלום'? האם גורמים ביטחוניים הסבירו לו שרק המשך פעילותו התקינה של הקאזינו תבטיח את 'שיתוף הפעולה הביטחוני' עם ג'יבריל ראג'וב? האם מעורבותם של אישים ישראלים נכבדים בעסקי הקאזינו הרתיעה אותו? זאת לא נדע. בכל אופן, את פרי הבאושים של הסלחנות הזאת אנו אוכלים בפרשת טננבאום, שמי יודע כיצד תסתיים ובאיזה מחיר תעלה לנו.
וכשחושבים על כך עוד קצת - לך תדע כעת מה מניע את פעולתם הנמרצת של האדונים שרון ווייסגלס למען שחרורו של טננבאום. האם מניעים הומניים ורגשיים טהורים? האם החשש שהמשך שהייתו בשבי יביא לחשיפת עוד ועוד סודות צבאיים? או שמא הרצון לסגור מעגל ולהחזיר הביתה את מי שהתדרדר ונפל בשבי בגלל אותו קאזינו מושחת, שלהם או לספונסרים שלהם יש בו מעורבות כה עמוקה? אם זה לא היה כל כך נורא, זה היה יכול להיות משעשע.
***
בעקבות הרשעתם של מנהלי ועובדי ערוץ שבע השבוע בבית משפט השלום בירושלים, נחזור ונאמר: מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל היא חולה ומוסרנית, ומתאפיינת בשיטת פעולה של איפה ואיפה. מוקד הבעיה אינו בבתי המשפט עצמם, אלא במדיניות האכיפה של המשטרה ופרקליטות המדינה, ובדרך עבודתו של בית המשפט העליון בראשות נשיאו אהרון ברק.
אנשי ערוץ שבע לא היו צריכים להיות מורשעים, קודם כל משום שכנסת ישראל, הנציגה המוסמכת והדמוקרטית של הציבור, החליטה להכשיר בחוק את שידורי הערוץ. אבל בית המשפט העליון שם את עצמו מעל לנבחרי העם ונציגיו והחליט לבטל את החוק, בטענה שהוא מנוגד לחוק יסוד חופש העיסוק. תשאלו: איך אפשר לשלול את החופש לעסוק בשידורי רדיו בטענה שעיסוק זה מנוגד לחופש העיסוק? שאלה קשה. אך לדעת בית המשפט, חשיפת שידורי תחנות הרדיו האזוריות של הרשות השנייה לתחרות מצד ערוץ שבע היא פגיעה בחופש העיסוק שלהן. כך מפרש בית המשפט את המושג חופש העיסוק, ולא משנה ששידורי ערוץ שבע קדמו בכלל לפתיחתן של תחנות הרדיו האזוריות. בית המשפט העדיף את המונופול של זכייניות הרשות השנייה על פני חופש העיסוק של תחנות הרדיו שהוכשרו על ידי הכנסת ועל פני חופש הביטוי של הדעות המושמעות בהן, שאינן זוכות לבמה הולמת במקומות אחרים.
תשאלו: ומי העניק לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים שהתקבלו בכנסת? שאלה טובה. לדעת משפטנים חשובים, ביניהם גם השופט בדימוס משה לנדוי, מי שהיה בעצמו נשיא בית המשפט העליון, איש לא העניק לבג"ץ סמכות כזאת. הכנסת חוקקה אומנם שני חוקי יסוד, חוק כבוד האדם וחוק חופש העיסוק, אבל מעולם לא התכוונה להעניק באמצעותם לבית המשפט סמכות לבטל חוקים מפורשים שהיא מחוקקת. ח"כים שהשתתפו בהליכי החקיקה של חוקי היסוד מעידים שמעולם לא נתכוונו לכך, וגם בחוקי היסוד עצמם לא נאמר על כך דבר. אבל בית המשפט העליון, בהנהגת נשיאו אהרון ברק, החליט לבצע את 'המהפכה החוקתית' ולייחס לעצמו סמכות לבטל את חוקי הכנסת. שופטינו הנכבדים עשו זאת באמצעות הפיכתם של חוקי היסוד לחוקי-על המבטלים חוקים המנוגדים להם. בכך הפכו אהרון ברק וחבריו את עצמם לגורם השלטוני החזק ביותר במדינת ישראל. כך קם לנו שלטון של אוליגרכיה רבת עוצמה, ממונה ולא נבחרת, שהשקפותיה הנאורות מקנות לה לדעתה את הזכות לבטל את רצון העם המבוטא באמצעות נבחריו.
כשראו חברי הכנסת כיצד משתמשים השופטים בחוקי היסוד הם הפסיקו את חקיקתם. אבל בינתיים משתמשים אהרון ברק וחבריו בחוקים הקיימים, מעניקים פרשנות ומרחיבים את היקף תחולתם ככל העולה על רוחם, ושמים את עצמם ואת השקפותיהם הנאורות מעל לחוקי הכנסת. אילו לפחות היה לנו בית משפט ייצוגי היתה מתקבלת תוצאה סבירה. אך כפי שהתבטא זבולון המר המנוח בזמנו, בית המשפט העליון שלנו הוא סניף של מרצ (או אולי של שינוי). הוא בוחר מתי לפלוש לתחומן של רשויות השלטון האחרות, כפי שעשה למשל כאשר ביקש נתניהו לסגור את האוריינט-האוס ערב הבחירות, ומתי להימנע מכך, כפי שעשה בעקביות בכל עת שנדרש לאכוף את זכותם של יהודים לעלות להר הבית או להתערב נגד צעדים חמורים של ממשלות שמאל במסגרת 'תהליך השלום'. אנשי השמאל, שבדרך כלל מפסידים בבחירות, למדו שבבית המשפט העליון הם תמיד מנצחים, והיו לנושאי דגלה הנלהבים של 'המהפכה החוקתית'. מתי מעט מאנשי הימין שמעזים להתקומם מוקעים כאויבי החוק והצדק. תשאלו את רובי ריבלין ומיכאל איתן.
כך בוטל החוק שהכשיר את שידורי ערוץ שבע, ונסללה הדרך להרשעתם של אנשי הערוץ בעוון שידורים בלתי-חוקיים.
***
לכל הרשעה בבית המשפט קודמים גיבושו והגשתו של כתב אישום על ידי פרקליטות המדינה. במערכת התביעה של מדינת ישראל יש גם אנשים הגונים שעושים עבודה טובה, אך יש בה הרבה יותר מדי מקבלי החלטות שהשקפות פוליטיות תופסות מקום מכריע בשיקוליהם המקצועיים, כדוגמת כבוד הפרקליטה הבכירה ליאורה גלאט-ברקוביץ'. כמו בית המשפט העליון, גם פרקליטות המדינה היא גוף רב עוצמה, שבכיריו מסוגלים להסיר מדרכם בדרך זו או אחרת כל מי שמפריע להם או מסכן אותם. כשפרופסור יעקב נאמן, מגדולי המשפטנים בישראל, התמנה לשר המשפטים בממשלת נתניהו ותכנן שידוד מערכות במשרד, הם דאגו לתפור לו תיק של עדות שקר בבג"ץ. עד שהתבררה צדקתו הוא כבר נאלץ לפרוש מתפקידו. צחי הנגבי, שהחליף אותו, הפך לפודל של המערכת שהחזיקה אותו בגרונו באמצעות חקירה רבת שנים בפרשת דרך צלחה. עו"ד דרור חוטר-ישי, מי שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין, שהעז להביע את דעתו על מעשים חמורים במערכת המשפט, הועמד לדין וכמעט והושלך לכלא. אריה דרעי ועופר נמרודי, מזרחיים שנואי האליטות, הושלכו לכלא לאחר שהורשעו בעבירות שאחרים שנחשדו בהן חמקו ממשפט.
היועץ המשפטי רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל יכלו להתייחס לשידורי ערוץ שבע באותה סלחנות שבה התייחסו הם וקודמיהם לשידורי אייבי נתן, לאי-תשלום דמי הזיכיון השנתיים על ידי תחנות אזוריות רבות, להסתה של אבישי רביב, לקאזינו ביריחו, לבניית אלפי דירות בלתי חוקיות במגזר הערבי, לחתרנות המדינית של יוסי ביילין וחבריו, לפרשת העמותות של אהוד ברק, לאורי אבנרי מגינו של ערפאת, להמרדה המאורגנת של סרבני הגיוס, ולעוד אלף פרשיות שמעורבים בהן אנשי שמאל או מקורבים לצלחת. אבל מושגי שלטון החוק ואכיפת החוק עובדים גם הם בשיטה של איפה ואיפה, ורשויות אכיפת החוק הם עוד מוקד כוח רב עוצמה של האליטה האשכנזית-שמאלנית-חילונית ושל עושי דברה הנהנים מחסדיה. ההחלטות נגד מי לפתוח בחקירה ונגד מי להגיש תביעה מתקבלות בהתאם.
ערוץ שבע הוא מגדולי מבקריו של הממסד המשפטי בישראל. אין עוד הרבה כלי תקשורת שנותנים במה נרחבת למשפטנים ואישי ציבור המבקרים אותה, מראים את פגמיה ולפעמים גם חושפים את קלונה. ברוב כלי התקשורת בישראל מטופל הנושא המשפטי בידי חסידים שוטים של לובשי הגלימות, דוגמת משה נגבי ומרדכי גילת. אי אפשר להוכיח קשר ישיר בין ניהול המשפט נגד ראשי ערוץ שבע לבין הביקורת הנוקבת שנשמעה בערוץ על מערכת המשפט. אבל דבר אחד ברור: מבחינת התוצאה, אין ספק שהתביעה הכללית של מדינת ישראל, באמצעות הרשעת ראשי ערוץ שבע, השיגה את סגירת התחנה ואת השתקת קולם של מבקריה, לפי שעה לפחות.
***
אך לא לגמרי. למרבה המזל, לא כל דרך של התבטאות תקשורתית מחייבת נשיאת חן בעיני ראשי השלטון או הממונים על ידם. התקשורת המודפסת, כמו גם רשת האינטרנט, פתוחים לכל. הנהלת ערוץ שבע לא הסתפקה בערוץ השידורים הרדיופוני, ופתחה לפני מספר שנים את אתר החדשות באינטרנט WWW.A7.ORG . מלבד חדשות שוטפות ועדכונים כמקובל בעיתוני אינטרנט אפשר גם לשמוע דרך האתר את שידורי הרדיו של ערוץ שבע וגם לצפות במהדורת אקטואליה טלוויזיונית יומית בשפה האנגלית. בנוסף, פתחנו לפני כשנה ורבע את עיתוננו 'בשבע', שהוא העיתון הנקרא ביותר במגזר הדתי בישראל, וההד של הדברים המתפרסמים בו חזק לא פחות מזה שהיה לדברים ששודרו בתחנת הרדיו הפופולארית שלנו.
באמצעות שני ערוצים חוקיים-למהדרין אלו נמשיך להשמיע את קולנו, לתת ביטוי להשקפותיו המושתקות של ציבור רחב, לפרסם עובדות שאחרים מעדיפים להתעלם מהן, וגם להיאבק למען הכרה בזכות שידור רדיופונית חופשית לכל דורש, שתאפשר לכם לשמוע שוב את תחנת הרדיו שלנו דרך מקלט הרדיו. כפי שאמר בנימין נתניהו בראיון לערוץ שבע לפני כשנתיים, בעידן הטכנולוגי הדיגיטלי אפשר להקצות אינסוף תדרים ולאפשר לכל אחד לשדר. צריך רק רצון טוב מצד הפוליטיקאים.
כדי להציל את טננבאום משביו נדרשת ישראל לשחרר מאות מחבלים. המשמעות החמורה של עסקה כזאת ברורה לכל מי שעיניו בראשו. היא תביא לסיכון חיי מספר עצום של ישראלים ע"י המחבלים המשוחררים, כפי שקרה תמיד בעבר בנסיבות דומות. היא תעודד חטיפות עתידיות של חיילים ואזרחים, תעניק זריקת מוראל אדירה לחיזבאללה ויוקרה למנהיגם נסראללה, תמריץ את הטרור הפלשתיני, ותפגע בסיכויים לשחרר את רון ארד, שנפל בשבי כשהוא מסכן את נפשו בשליחות האומה.
כיצד התדרדר טננבאום, אלוף משנה בצה"ל, לשפל מדרגה שכזה? על פי הפרסומים, הוא נקלע לחובות גדולים בגלל הימורים בקאזינו ביריחו. הקמתו והפעלתו של בית הקאזינו ביריחו היא אחת הפרשיות המצחינות ביותר שנולדו במסגרת תהליך אוסלו. בית ההימורים המשחית הזה, שהוקם בשותפות מושחתת בין ישראלים לפלשתינים, שאב הרבה מאוד מיליוני דולרים בשנה מכיסיהם של ישראלים פתאים (על פלשתינים נאסר להמר שם). מהכסף הזה נהנו המנהיגים הטרוריסטים של הרשות הפלשתינית, שהפנו את חלקו לתעשיית הטרור, וגם משקיעים מחו"ל כמו מרטין שלאף ששמו הוזכר כמיטיבו של ראש הממשלה שרון, עו"ד דב וייסגלס ראש לשכת שרון שמשרד עורכי הדין שלו מייצג את החברה המפעילה את הקאזינו, ועוד כל מיני נהנתנים מהמילייה של חבורת אוסלו.
חבר הכנסת חנן פורת פנה בשעתו אל היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין בטענה שהשתתפות ישראלים בהימורים שמתקיימים בשטח האוטונומיה הפלשתינית היא בלתי חוקית. היועץ המשפטי אישר את הטענה שאכן מדובר בהפרת חוק, אך בד בבד הודיע כי אין בכוונתו לאכוף את האיסור הזה. רובינשטיין לא הסביר לציבור את הנימוקים לשתיקתו. האם לא רצה לפגוע בשותפות ישראלית-פלשתינית כדי לא לחבל ב'תהליך השלום'? האם גורמים ביטחוניים הסבירו לו שרק המשך פעילותו התקינה של הקאזינו תבטיח את 'שיתוף הפעולה הביטחוני' עם ג'יבריל ראג'וב? האם מעורבותם של אישים ישראלים נכבדים בעסקי הקאזינו הרתיעה אותו? זאת לא נדע. בכל אופן, את פרי הבאושים של הסלחנות הזאת אנו אוכלים בפרשת טננבאום, שמי יודע כיצד תסתיים ובאיזה מחיר תעלה לנו.
וכשחושבים על כך עוד קצת - לך תדע כעת מה מניע את פעולתם הנמרצת של האדונים שרון ווייסגלס למען שחרורו של טננבאום. האם מניעים הומניים ורגשיים טהורים? האם החשש שהמשך שהייתו בשבי יביא לחשיפת עוד ועוד סודות צבאיים? או שמא הרצון לסגור מעגל ולהחזיר הביתה את מי שהתדרדר ונפל בשבי בגלל אותו קאזינו מושחת, שלהם או לספונסרים שלהם יש בו מעורבות כה עמוקה? אם זה לא היה כל כך נורא, זה היה יכול להיות משעשע.
***
בעקבות הרשעתם של מנהלי ועובדי ערוץ שבע השבוע בבית משפט השלום בירושלים, נחזור ונאמר: מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל היא חולה ומוסרנית, ומתאפיינת בשיטת פעולה של איפה ואיפה. מוקד הבעיה אינו בבתי המשפט עצמם, אלא במדיניות האכיפה של המשטרה ופרקליטות המדינה, ובדרך עבודתו של בית המשפט העליון בראשות נשיאו אהרון ברק.
אנשי ערוץ שבע לא היו צריכים להיות מורשעים, קודם כל משום שכנסת ישראל, הנציגה המוסמכת והדמוקרטית של הציבור, החליטה להכשיר בחוק את שידורי הערוץ. אבל בית המשפט העליון שם את עצמו מעל לנבחרי העם ונציגיו והחליט לבטל את החוק, בטענה שהוא מנוגד לחוק יסוד חופש העיסוק. תשאלו: איך אפשר לשלול את החופש לעסוק בשידורי רדיו בטענה שעיסוק זה מנוגד לחופש העיסוק? שאלה קשה. אך לדעת בית המשפט, חשיפת שידורי תחנות הרדיו האזוריות של הרשות השנייה לתחרות מצד ערוץ שבע היא פגיעה בחופש העיסוק שלהן. כך מפרש בית המשפט את המושג חופש העיסוק, ולא משנה ששידורי ערוץ שבע קדמו בכלל לפתיחתן של תחנות הרדיו האזוריות. בית המשפט העדיף את המונופול של זכייניות הרשות השנייה על פני חופש העיסוק של תחנות הרדיו שהוכשרו על ידי הכנסת ועל פני חופש הביטוי של הדעות המושמעות בהן, שאינן זוכות לבמה הולמת במקומות אחרים.
תשאלו: ומי העניק לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים שהתקבלו בכנסת? שאלה טובה. לדעת משפטנים חשובים, ביניהם גם השופט בדימוס משה לנדוי, מי שהיה בעצמו נשיא בית המשפט העליון, איש לא העניק לבג"ץ סמכות כזאת. הכנסת חוקקה אומנם שני חוקי יסוד, חוק כבוד האדם וחוק חופש העיסוק, אבל מעולם לא התכוונה להעניק באמצעותם לבית המשפט סמכות לבטל חוקים מפורשים שהיא מחוקקת. ח"כים שהשתתפו בהליכי החקיקה של חוקי היסוד מעידים שמעולם לא נתכוונו לכך, וגם בחוקי היסוד עצמם לא נאמר על כך דבר. אבל בית המשפט העליון, בהנהגת נשיאו אהרון ברק, החליט לבצע את 'המהפכה החוקתית' ולייחס לעצמו סמכות לבטל את חוקי הכנסת. שופטינו הנכבדים עשו זאת באמצעות הפיכתם של חוקי היסוד לחוקי-על המבטלים חוקים המנוגדים להם. בכך הפכו אהרון ברק וחבריו את עצמם לגורם השלטוני החזק ביותר במדינת ישראל. כך קם לנו שלטון של אוליגרכיה רבת עוצמה, ממונה ולא נבחרת, שהשקפותיה הנאורות מקנות לה לדעתה את הזכות לבטל את רצון העם המבוטא באמצעות נבחריו.
כשראו חברי הכנסת כיצד משתמשים השופטים בחוקי היסוד הם הפסיקו את חקיקתם. אבל בינתיים משתמשים אהרון ברק וחבריו בחוקים הקיימים, מעניקים פרשנות ומרחיבים את היקף תחולתם ככל העולה על רוחם, ושמים את עצמם ואת השקפותיהם הנאורות מעל לחוקי הכנסת. אילו לפחות היה לנו בית משפט ייצוגי היתה מתקבלת תוצאה סבירה. אך כפי שהתבטא זבולון המר המנוח בזמנו, בית המשפט העליון שלנו הוא סניף של מרצ (או אולי של שינוי). הוא בוחר מתי לפלוש לתחומן של רשויות השלטון האחרות, כפי שעשה למשל כאשר ביקש נתניהו לסגור את האוריינט-האוס ערב הבחירות, ומתי להימנע מכך, כפי שעשה בעקביות בכל עת שנדרש לאכוף את זכותם של יהודים לעלות להר הבית או להתערב נגד צעדים חמורים של ממשלות שמאל במסגרת 'תהליך השלום'. אנשי השמאל, שבדרך כלל מפסידים בבחירות, למדו שבבית המשפט העליון הם תמיד מנצחים, והיו לנושאי דגלה הנלהבים של 'המהפכה החוקתית'. מתי מעט מאנשי הימין שמעזים להתקומם מוקעים כאויבי החוק והצדק. תשאלו את רובי ריבלין ומיכאל איתן.
כך בוטל החוק שהכשיר את שידורי ערוץ שבע, ונסללה הדרך להרשעתם של אנשי הערוץ בעוון שידורים בלתי-חוקיים.
***
לכל הרשעה בבית המשפט קודמים גיבושו והגשתו של כתב אישום על ידי פרקליטות המדינה. במערכת התביעה של מדינת ישראל יש גם אנשים הגונים שעושים עבודה טובה, אך יש בה הרבה יותר מדי מקבלי החלטות שהשקפות פוליטיות תופסות מקום מכריע בשיקוליהם המקצועיים, כדוגמת כבוד הפרקליטה הבכירה ליאורה גלאט-ברקוביץ'. כמו בית המשפט העליון, גם פרקליטות המדינה היא גוף רב עוצמה, שבכיריו מסוגלים להסיר מדרכם בדרך זו או אחרת כל מי שמפריע להם או מסכן אותם. כשפרופסור יעקב נאמן, מגדולי המשפטנים בישראל, התמנה לשר המשפטים בממשלת נתניהו ותכנן שידוד מערכות במשרד, הם דאגו לתפור לו תיק של עדות שקר בבג"ץ. עד שהתבררה צדקתו הוא כבר נאלץ לפרוש מתפקידו. צחי הנגבי, שהחליף אותו, הפך לפודל של המערכת שהחזיקה אותו בגרונו באמצעות חקירה רבת שנים בפרשת דרך צלחה. עו"ד דרור חוטר-ישי, מי שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין, שהעז להביע את דעתו על מעשים חמורים במערכת המשפט, הועמד לדין וכמעט והושלך לכלא. אריה דרעי ועופר נמרודי, מזרחיים שנואי האליטות, הושלכו לכלא לאחר שהורשעו בעבירות שאחרים שנחשדו בהן חמקו ממשפט.
היועץ המשפטי רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל יכלו להתייחס לשידורי ערוץ שבע באותה סלחנות שבה התייחסו הם וקודמיהם לשידורי אייבי נתן, לאי-תשלום דמי הזיכיון השנתיים על ידי תחנות אזוריות רבות, להסתה של אבישי רביב, לקאזינו ביריחו, לבניית אלפי דירות בלתי חוקיות במגזר הערבי, לחתרנות המדינית של יוסי ביילין וחבריו, לפרשת העמותות של אהוד ברק, לאורי אבנרי מגינו של ערפאת, להמרדה המאורגנת של סרבני הגיוס, ולעוד אלף פרשיות שמעורבים בהן אנשי שמאל או מקורבים לצלחת. אבל מושגי שלטון החוק ואכיפת החוק עובדים גם הם בשיטה של איפה ואיפה, ורשויות אכיפת החוק הם עוד מוקד כוח רב עוצמה של האליטה האשכנזית-שמאלנית-חילונית ושל עושי דברה הנהנים מחסדיה. ההחלטות נגד מי לפתוח בחקירה ונגד מי להגיש תביעה מתקבלות בהתאם.
ערוץ שבע הוא מגדולי מבקריו של הממסד המשפטי בישראל. אין עוד הרבה כלי תקשורת שנותנים במה נרחבת למשפטנים ואישי ציבור המבקרים אותה, מראים את פגמיה ולפעמים גם חושפים את קלונה. ברוב כלי התקשורת בישראל מטופל הנושא המשפטי בידי חסידים שוטים של לובשי הגלימות, דוגמת משה נגבי ומרדכי גילת. אי אפשר להוכיח קשר ישיר בין ניהול המשפט נגד ראשי ערוץ שבע לבין הביקורת הנוקבת שנשמעה בערוץ על מערכת המשפט. אבל דבר אחד ברור: מבחינת התוצאה, אין ספק שהתביעה הכללית של מדינת ישראל, באמצעות הרשעת ראשי ערוץ שבע, השיגה את סגירת התחנה ואת השתקת קולם של מבקריה, לפי שעה לפחות.
***
אך לא לגמרי. למרבה המזל, לא כל דרך של התבטאות תקשורתית מחייבת נשיאת חן בעיני ראשי השלטון או הממונים על ידם. התקשורת המודפסת, כמו גם רשת האינטרנט, פתוחים לכל. הנהלת ערוץ שבע לא הסתפקה בערוץ השידורים הרדיופוני, ופתחה לפני מספר שנים את אתר החדשות באינטרנט WWW.A7.ORG . מלבד חדשות שוטפות ועדכונים כמקובל בעיתוני אינטרנט אפשר גם לשמוע דרך האתר את שידורי הרדיו של ערוץ שבע וגם לצפות במהדורת אקטואליה טלוויזיונית יומית בשפה האנגלית. בנוסף, פתחנו לפני כשנה ורבע את עיתוננו 'בשבע', שהוא העיתון הנקרא ביותר במגזר הדתי בישראל, וההד של הדברים המתפרסמים בו חזק לא פחות מזה שהיה לדברים ששודרו בתחנת הרדיו הפופולארית שלנו.
באמצעות שני ערוצים חוקיים-למהדרין אלו נמשיך להשמיע את קולנו, לתת ביטוי להשקפותיו המושתקות של ציבור רחב, לפרסם עובדות שאחרים מעדיפים להתעלם מהן, וגם להיאבק למען הכרה בזכות שידור רדיופונית חופשית לכל דורש, שתאפשר לכם לשמוע שוב את תחנת הרדיו שלנו דרך מקלט הרדיו. כפי שאמר בנימין נתניהו בראיון לערוץ שבע לפני כשנתיים, בעידן הטכנולוגי הדיגיטלי אפשר להקצות אינסוף תדרים ולאפשר לכל אחד לשדר. צריך רק רצון טוב מצד הפוליטיקאים.