כשרואים את אלון שוסטר מסביר בהתלהבות על השכונות החדשות שנבנו בתחום המועצה שלו, מתענג על עיצוב הפנים של הבתים ומנווט בשטח כמעט בעיניים עצומות, אפשר בקלות לדמיין אותו עם כיפה, אקדח חגור למותניו בתפקיד זמבישי באחת מגבעות בנימין.
אלא ששוסטר ממש לא כזה. הוא חבר קיבוץ מפלסים ומכהן כראש מועצת שער הנגב. דעותיו הפוליטיות ("מאז שעמדתי על דעתי בגיל 13") הן שבסופו של דבר ישראל תתכנס לגבולות 67' פחות או יותר. את ההתנחלויות השכנות בתוך הרצועה הוא מגדיר כ"טעות היסטורית של מפלגת העבודה", למרות שאח של גיסתו יושב בנצרים והם ביחסים מצוינים.
הסכם ז'נבה מסבך את המצב
קצפו של ראש המועצה יצא על הרעיון שהועלה במסגרת הסכמי ז'נבה להרחבת רצועת עזה, כך שבתי הקיבוצים ישיקו למעשה לגדר המערכת. במאמר שכתב בעיתון 'הארץ' בשבוע שעבר, הוא יצא בחריפות כנגד מה שכינה "תנועת מלקחיים רב-מערכתית נגד יישובי 'סובב עזה'".
"שלא תבין אותי לא נכון", הוא אומר, "אין לי בעיה עם התכנית עצמה. הסכם ז'נבה, הבנות קלינטון, היוזמה הסעודית, כולם די דומים בסך הכל. אבל הרעיון שבמסגרת חילופי שטחים רצועת עזה תתרחב עד לבתים שלנו, הוא פשוט אווילי.
"באופן אישי אני ורוב תושבי המועצה כאן בעד הידברות. אבל גם לי יש את הגבולות שלי: ברמה הטקטית זו אווילות. הרי כולנו חטפנו חזק לאורך שלושת השנים האלה. אפילו מחנה השלום הבין שהעסק ארוך וקשה. מי שחושב שזה יהיה אחרת, לא יודע מה הוא שח. הפלשתינים לא יעשו מה שעשה בן-גוריון באלטלנה.
"הטענה שלי היא שאם צריך לבצע חילופי שטחים, הם צריכים להיות היכן שזה ייצור את מינימום הבעיות למדינת ישראל. לתת לפלשתינים פס שטח בעומק של קילומטר ומשהו ובאורך של כשלושים ק"מ ממזרח לרצועה זו שגיאה חמורה. זו גם טעות מבחינת התכנון הסביבתי לא תהיה לנו ריאה ירוקה כי עזה תתפתח מזרחה. איך עם ישראל אמור לבוא לפה כשעזה תהיה במרחק יריקה? המטרה שלנו היא לפשט את המציאות, לא לסבך אותה. היא מספיק מסובכת גם ככה".
לפני שלוש שנים היה אמור להתקיים באזור כנס גדול ב-2 בנובמבר 2000, יום השנה להצהרת בלפור. הכנס, שכותרתו היתה מ'גדר לגשר' היה אמור להיפתח בנאום של אבי רעיון המזרח התיכון החדש, שמעון פרס. "היו לנו תוכניות לשיתוף פעולה", מספר שוסטר, "כמו בית-חולים משותף, פרויקטים של איכות סביבה, מים וחקלאות משותפים, אזורי תעשייה ועוד. הכל כמובן התבטל בגלל המהומות. אנחנו רוצים שיתוף פעולה עם הפלשתינים, רק חשוב שיהיו גבולות ברורים ומוגדרים. כך בונים שכנות טובה".
לא לטמון את הראש בחול
ציניקנים יאמרו שאתם מוכן להיות נדיב על חשבון אחרים, אבל ברגע שזה נוגע לאדמות שלך אתה מאמץ מדיניות 'אף שעל'.
"תראה, גם שמאלן כמוני מבין שקרה פה משהו בשלוש השנים האחרונות. לא יעזור כלום, אנחנו נצטרך, גם אחרי שנחתום על הסכם שלום, לבסס אותו על הרבה כוח. אני קורא לזה 'שלום חמוש'. לכן חשוב שיהיו גדרות ומרחקי ביטחון בין האוכלוסיות. גם כיום המרחק בין בתי כפר עזה ומפלסים לגדרה המערכת הוא פחות מקילומטר, אבל אם הם יתקרבו אלינו עוד יותר, זה מתכון לצרות".
למה, הרי מדובר על עת שלום?
"כי הפערים הכלכליים בינינו כמה מאות משפחות, לבינם מיליון וחצי איש, כל-כך גבוהים, שהם יגררו אחריהם בהכרח פעולות אלימות. בנוסף לכך, מתיישבים חדשים לא ירצו לבוא לגור במרחק יריקה ממיליון וחצי פלשתינים".
בשבועות הקרובים אמורים ביילין, מצנע ואחרים להגיע לאזור על מנת להסביר את תכניתם. גם ג'ומס, חיים אורון, איש קיבוץ להב, שאף הוא יושפע מההצעה, אמור להגיע. לאנשי מפלגת העבודה ומרצ חשוב מאוד שאנשי קיבוצי הנגב, המזוהים עם השמאל, יתמכו בתכניות שלהם. שוסטר חושב שהם יצטרכו לעבוד קשה מאו כדי לשכנע אותם הפעם.
הרוב אצלכם מתנגד?
"לא עשיתי סקר מקיף, אבל לדעתי רוב התושבים כאן מתנגדים. יש גם כאלה שאומרים שלא כדאי להתייחס לתכנית בכלל, כי כך אנחנו מעלים את הנושא לסדר היום. עדיף להתעלם ולחכות שזה יחלוף. לדעתי, אם יש הצעה רעה, צריך להגיד בקול שהיא כזו. אין טעם לטמון את הראש בחול".
חייבים לחזק את קו התפר
"אחת המטרות האסטרטגיות של מדינת ישראל צריכה להיות לחזק את ישובי הפריפריה ואת יישובי קו התפר. הם חייבים לעשות יותר, לא רק ברמה הצבאית והמדינית", אומר שוסטר בזמן שהמכונית שלו מנווטת בזריזות שלא היתה מביישת ג'יפ לכיוון גדר המערכת לצורכי הצילום הבלתי נמנע. בדרך הוא מתקשר ומבקש לעדכן את התצפית הצה"לית ("שלא ייבהלו משלושה משוגעים שמסתובבים ליד הגדר").
"הקהילה הכפרית כאן סביב הרצועה מונה 15-16 אלף איש, והיא יושבת בממוצע במרחקים של חמישה-שישה קילומטר מקו התפר. ישנם גם יישובים שקרובים הרבה יותר. המטרה שלנו צריכה להיות חיזוק היישובים שנמצאים ליד מיליון וחצי ערבים. בראייה היסטורית לא די בגדר, שאני בעדה מסיבות פרקטיות, כדי לשמור על הקרקע. חייבת להיות כאן התיישבות מסיבית. חייבים לחזק את הקהילות כאן.
"אחת הצרות הגדולות שנחתו על האדם הקיבוצניק 'ההומו קיבוצניקוס' היא בעיית הדור השני. הביטחון הסוציאלי נפגע. הרי הקיבוץ היה בנוי על כך שהצעירים שעובדים יפרנסו את המבוגרים, אלא שהבור לא מתמלא מחולייתו אין מספיק צעירים".
אולי נכשלתם?
"לא. אני אומר לאמא שלי, מוותיקות הקיבוץ, אל תגידי נכשלנו. יצרת יישוב שאנשים מבחוץ רוצים לבוא אליו! ולא רק בגלל הדשא, אלא גם בגלל הערבות ההדדית והשותפות הקהילתית. אלה דברים שאני לא רוצה לוותר עליהם, במיוחד לא במקום כזה שמרוחק מהמרכז וקרוב לקו התפר. רק מה, צריך קצת דחיפה כדי שיבואו עוד אנשים".
בממלכתו של אלון שוסטר 6000 תושבים, והיא מקיפה את רצועת עזה מצפון וממזרח. במועצה עשרה קיבוצים, מושב אחד וחווה פרטית חוות השיקמים.
פחות מ-20 אחוזים מתפרנסים מחקלאות (כולל רפת), כשליש הם פנסיונרים, 20 נוספים מועסקים במנגנונים של המועצה: מערכת חינוך ושירותים, ועוד כ-30 אחוזים עובדי חוץ: "אלה שמכניסים את הכסף", כמו שהוא קורא להם. "רוב הקיבוצים לא מאוזנים כלכלית. אחת הסיבות לכך היא שתהליך קבלת ההחלטות הוא ארוך ומסורבל. אבא שלי, עליו השלום, היה אומר שבקיבוץ אתה מיליונר, רק עם המון שותפים... וזה היה עוד בתקופה שחשבו שהקיבוצניקים הם מיליונרים".
בנוסף חולש שוסטר על קמפוס ספיר עם 7000 סטודנטים מכל רחבי הדרום, כפר הסטודנטים איבים, שני פארקי תעשייה, שבאחד מהם ממוקם 'אמדוקס נגב', סניף של חברת התוכנה הענקית, המעסיק 230 עובדים (מנהלי אמדוקס עומדים על כך שהעובדים יהיו בני הנגב אשקלון ודרומה). באזור התעשייה השני יש מפעלים כמו עלית, עוף קור ותפוגן. מפעלים שהיו בידי הקיבוצים הפסידו כסף בשל בעיות הניהול ונמכרו ליזמים פרטיים.
המדינה פוגעת בפיתוח האזור
התושב הכי מפורסם שלכם לא יכול לעזור?
"מי שבעצם הוא בעל החווה זה הבן גלעד. הוא משלם כאן ארנונה. שני ילדיו לומדים כאן. את אריאל שרון אני פוגש באירועים: באזכרה ללילי או בחנוכת אנדרטת 'חץ שחור' לזכר הנופלים במבצע שנערך ב-1955. יש לו נשמה של חקלאי. הוא אוהב אדמה. רואים את הלחלוחית בעיניים שלו ברגע שמתחילים לדבר על התיישבות מכל סוג ובכל מקום בארץ.
"בתור אחד שלא מגיע מהמחנה הלאומי, אני יכול לומר שראש הממשלה הוא ידיד אמת של כל תנועת התיישבות. הוא מתייחס לתושבים כאן כאילו הם בוחריו. הבעיה שהוא לא שליט יחיד במדינה ויש מנהל מקרקעי ישראל, פקידים ויועצים משפטיים".
וכאן שוטח ראש מועצת שער הנגב את הטענות שיש לו במישורים הכלכליים: "המדינה שרוממות פיתוח הנגב בגרונה ופוגעת בנו. היתה החלטה לפני שנה לסייע לישובים שהם במצב הכי קשה בטחונית וכלכלית: נחל עוז, מפלסים וניר עם. חלק מהמשרדים, כמו משרד הביטחון והתחבורה, באמת סייעו לנו בתשתיות, אבל משרד האוצר, שהיה צריך לעזור לנו בסיוע בהחזרי החובות, מושך זמן. היישובים אמורים להחזיר כארבע מיליון ¤ בשנה במסגרת הסדר הקיבוצים. יש כאלה שלא יכולים לעמוד בזה וחייבים לעזור להם להחזיק מעמד, כדי שהתשתית הזו לא תקרוס.
"בג"ץ הקשת מזרחית פגע בנו, וזה מצחיק כי כאן לקרקע אין ערך. העתירה שלהם היא בעצם נגד הקרקעות במרכז ולא נגד הקרקעות שלנו, אבל מי שנפגע זה דווקא אנחנו. רק לפני שבוע ישבתי עם יזם שרוצה לבנות שכונה קהילתית בקיבוץ גבים, ועדיין אין הוראות איך עושים את זה. העסק הזה תקוע כבר שנתיים, ובמשרדי הממשלה ובמנהל מקרקעי ישראל לא ממש ממהרים. ויש לנו תכניות פיתוח כמעט בכל יישוב. בנוסף, הטבות המס שהיו במסגרת חוקי הנגב בוטלו. השאירו אותם רק לשלושה יישובים: אופקים, שדרות ונתיבות".
כמה כסף זה יוצא?
"משפחה שמרוויחה 8000 ¤ נניח, תשלם בערך 200 ¤ מס הכנסה עם ההטבה. בלעדיה היא תשלם 1,200 ¤. ההפרש הזה של בערך אלף שקלים הוא משמעותי מאוד. יש כאן חוסר צדק משווע. הרי הקיבוצים שלנו קרובים יותר לקו התפר מאשר אופקים, נתיבות ושדרות, והם גם יותר רחוקים מהמרכז האורבני".
אז למה השאירו את אופקים נתיבות ושדרות?
"בשתי מלים: מרכז ליכוד. הרבה חברי מרכז באים מהמקומות האלה, והם כנראה השפיעו על מקבלי ההחלטות".
אולי יש כאן עניין שרצו 'לדפוק את הקיבוצניקים השמאלנים'?
"לא נראה לי. עובדה שגם את ההטבות לאנשי יש"ע ביטלו. אין לי בעיה נגד החלטה גורפת לבטל לכולם, אבל להשאיר דווקא את שלושת היישובים האלה ולפגוע בכל השאר זה חוסר הגינות. יש כאן בועות של הטבות מס שאין להן שום הסבר".
המהפך הדמוגרפי של מפלסים
נפלו אצלכם קסאמים?
"ודאי. זו תופעה שחיים איתה. היא מטרידה ויש לה השפעה מצטברת, אבל בעיקר זה מטריד את מי שחושב לבוא לכאן ולא את מי שכבר גר פה. מה שהמדינה צריכה לעשות זה לעודד את האזור כאן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. המדינה מתנהגת כאילו לא חשוב לה לחזק פה את היישובים".
אנחנו נכנסים לקיבוצו של שוסטר, מפלסים. בתי הקיבוץ נראים עלובים בהשוואה לווילות בשכונה החדשה.
שוסטר: "יש לנו 25 משפחות שגרות כאן ועוד 3 בונות. בשטח שהוקצה לשכונה הקהילתית יש מקום ל-140 משפחות. תבין, התוספת הזאת היא קריטית לקיבוץ כמו מפלסים. יש לנו 80 משפחות שרובן פנסיונרים. כתוצאה מאכלוס השכונה החדשה, מספר הילדים הוכפל! זה ממש מהפך דמוגרפי. עשו כאן ביום העצמאות חגיגה כמו בשנות השמונים העליזות, עם דגלים ובלונים. זה היה כיף לראות".
תושבי השכונה הם חברי קיבוץ?
"לא. הם חברים באגודה המשותפת ושותפים בחינוך, תרבות, נוי וביטחון. אין שותפות כלכלית. בקיבוץ עצמו יש חדר אוכל משותף, אבל אין לינה משותפת זה דבר שעבר מהעולם בקיבוצים. יש בקיבוץ משכורת דיפרנציאלית. כל חבר מקבל תקציב אישי די גדול, והחברים צריכים לשלם בעצמם עבור החשמל שהם צורכים. בקיבוצים אחרים יש חלוקה שונה".
כמה עולה כאן בית?
"תלוי בגודל. בממוצע משהו כמו 150 אלף דולר".
מה פרופיל המתיישבים בשכונה?
"רובם ככולם היו קשורים בדרך כלשהי לקיבוץ: כמעט אין כאן עירוניים 'טהורים'. רוב התושבים מתעסקים בחינוך: מלמדים או לומדים בקמפוס של מכללת ספיר, או בבית הספר האזורי. הם לא כל-כך צעירים הייתי אומר שממוצע הגיל הוא בערך 40".
יישוב תחת איום מתמיד
דוד ושרונה בן-ברון הגיעו לשכונה החדשה במפלסים מבית-שמש. דוד הוא איש צבא קבע ושרונה עובדת סוציאלית במועצה המקומית הסמוכה שדות נגב. לזוג שני ילדים: אחד לומד בגן בקיבוץ והשני בבית הספר האזורי.
דוד: "אחרי שגרנו בבית-שמש המשכנו לשנתיים באשקלון, ואחר-כך רצינו לעבור ליישוב קטן יותר והחלטנו על במפלסים. אנחנו מאוד מרוצים מההחלטה: מהסביבה התומכת, ממערכת החינוך. בניגוד לרוב המשפחות שגרות בשכונה הקהילתית אין לנו עבר קיבוצי, אבל קבלת הפנים החמה היתה באמת חמה והפיגה לגמרי את החששות שלי. אני חושב שהשתלבנו יפה. יש ניהול משותף בין הקיבוץ והשכונה הקהילתית בהרבה תחומים: חינוך, תרבות, אפילו הבריכה. את הרפת הקיבוץ מנהל בעצמו".
ומה לגבי המצב הביטחוני?
"כאן יש בעיה. הגענו למצב שאנחנו בכלל לא מתייחסים ליריות באזור הגדר, שהיא רחוקה רק 700 מטר חהשכונה. בלילה אני שומע את השרשראות של הטנק שמפטרל. המסוקים של צה"ל עומדים שעות מעל הבתים שלנו... אז מובן שכשבאים אלינו אורחים הם חוששים. אני מנסה לשכנע אותם שזה לא כל-כך נורא ושכדאי להם לעבור לכאן, אבל הם שומעים את היריות וחושבים לעצמם, למה להם להיכנס לצרה כזו?"
מה אתה מציע לעשות?
"הממשלה חייבת לפעול כדי שיגיעו הנה עוד אנשים. צריך מבצע שיווק ממשלתי כדי לאכלס חלק מהבתים שכבר כמה שנים מנסים לאכלס. וכמובן גם עזרה כספית: הטבות מס ותמריצים אחרים. איזה מוטיבציה יש לאדם מבחוץ להגיע לכאן אם אפילו אין לו הנחה במס הכנסה?"
ואיך ייפתר המצב הביטחוני?
"זה ייפתר רק בהסדר שלום. אין לנו טענות כלפי העבודה של הצבא, הם עושים את מלאכתם נאמנה. אנחנו בהחלט מרגישים בטוחים. אבל הפתרון המוחלט יהיה מדיני".
מה דעתך על התכנית לתת לפלשתינים רצועה נוספת ממזרח לעזה?
"זה פשוט לא הגיוני. לפי התכנית הזו, הכביש ההיקפי של היישוב יהיה על גדר המערכת. מה יש לתת להם? אני בעד הסכם. כולם כאן רוצים לגמור עם הסכסוך, אבל לתת להם להגיע ממש עד הבתים שלנו? לזה אנחנו לא מוכנים".
ציונות מודל 2003
אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לקיבוץ כפר עזה. הקיבוץ הדתי סעד שכן בפאתי כפר עזה במלחמת העצמאות, חשוף להתקפות ממערב. אחר-כך הועבר משם למיקומו כיום, כקילומטר מזרחה. בדרך אנו עוצרים לשני נערים (כמה ראשי רשויות אתם מכירים שלוקחים טרמפ חבר'ה שאפילו זכות בחירה אין להם?). אחד מהנערים, יעקב, הוא מפרויקט 'נעלה' נוער עולה לפני הורים. זהו פרויקט בן 12 שנה שהתחיל עם נוער מחבר העמים והיום מטפל בעיקר בנערים מדרום אמריקה. הילדים לומדים בבית הספר המקומי. יעקב, יליד מקולומביה, משיב לשאלותינו בעברית מתנגנת.
יעקב, כמה זמן אתה פה?
"אני פה שנה וחודש. בסוף השנה כבר יש לי בגרויות".
ואחר-כך מה?
"אולי אני נשאר, אולי אני עוזב. אני עוד צריך לחשוב".
ומה עושים ההורים בקולומביה?
"הם מנהלים את מועדון הספורט של היהודים. הם מרוצים שאני לומד פה בארץ יהודית ומקבל קצת מסורת".
"הניסיון מראה", אומר שוסטר, "שחלק גדול מבוגרי הפרויקט מתאזרחים, מתגייסים ונשארים בארץ".
איך היחסים עם קיבוץ סעד?
שוסטר: "מצוינים. דוד שלי גר שם. אנחנו משתפים פעולה בהרבה תחומים: חקלאות, תעשייה, חינוך בלתי פורמלי, תרבות וספורט. עשינו במוצאי שמחת תורה הקפות שניות אצלם. הם חידשו את המסורת אחרי שלושים שנה. היו שם מאות אנשים מהאזור, וגם מהקיבוצים שלי הגיעו 30 איש. אך אל דאגה", הוא מבטיח, "בשנה הבאה אני אארגן יותר".
אלא ששוסטר ממש לא כזה. הוא חבר קיבוץ מפלסים ומכהן כראש מועצת שער הנגב. דעותיו הפוליטיות ("מאז שעמדתי על דעתי בגיל 13") הן שבסופו של דבר ישראל תתכנס לגבולות 67' פחות או יותר. את ההתנחלויות השכנות בתוך הרצועה הוא מגדיר כ"טעות היסטורית של מפלגת העבודה", למרות שאח של גיסתו יושב בנצרים והם ביחסים מצוינים.
הסכם ז'נבה מסבך את המצב
קצפו של ראש המועצה יצא על הרעיון שהועלה במסגרת הסכמי ז'נבה להרחבת רצועת עזה, כך שבתי הקיבוצים ישיקו למעשה לגדר המערכת. במאמר שכתב בעיתון 'הארץ' בשבוע שעבר, הוא יצא בחריפות כנגד מה שכינה "תנועת מלקחיים רב-מערכתית נגד יישובי 'סובב עזה'".
"שלא תבין אותי לא נכון", הוא אומר, "אין לי בעיה עם התכנית עצמה. הסכם ז'נבה, הבנות קלינטון, היוזמה הסעודית, כולם די דומים בסך הכל. אבל הרעיון שבמסגרת חילופי שטחים רצועת עזה תתרחב עד לבתים שלנו, הוא פשוט אווילי.
"באופן אישי אני ורוב תושבי המועצה כאן בעד הידברות. אבל גם לי יש את הגבולות שלי: ברמה הטקטית זו אווילות. הרי כולנו חטפנו חזק לאורך שלושת השנים האלה. אפילו מחנה השלום הבין שהעסק ארוך וקשה. מי שחושב שזה יהיה אחרת, לא יודע מה הוא שח. הפלשתינים לא יעשו מה שעשה בן-גוריון באלטלנה.
"הטענה שלי היא שאם צריך לבצע חילופי שטחים, הם צריכים להיות היכן שזה ייצור את מינימום הבעיות למדינת ישראל. לתת לפלשתינים פס שטח בעומק של קילומטר ומשהו ובאורך של כשלושים ק"מ ממזרח לרצועה זו שגיאה חמורה. זו גם טעות מבחינת התכנון הסביבתי לא תהיה לנו ריאה ירוקה כי עזה תתפתח מזרחה. איך עם ישראל אמור לבוא לפה כשעזה תהיה במרחק יריקה? המטרה שלנו היא לפשט את המציאות, לא לסבך אותה. היא מספיק מסובכת גם ככה".
לפני שלוש שנים היה אמור להתקיים באזור כנס גדול ב-2 בנובמבר 2000, יום השנה להצהרת בלפור. הכנס, שכותרתו היתה מ'גדר לגשר' היה אמור להיפתח בנאום של אבי רעיון המזרח התיכון החדש, שמעון פרס. "היו לנו תוכניות לשיתוף פעולה", מספר שוסטר, "כמו בית-חולים משותף, פרויקטים של איכות סביבה, מים וחקלאות משותפים, אזורי תעשייה ועוד. הכל כמובן התבטל בגלל המהומות. אנחנו רוצים שיתוף פעולה עם הפלשתינים, רק חשוב שיהיו גבולות ברורים ומוגדרים. כך בונים שכנות טובה".
לא לטמון את הראש בחול
ציניקנים יאמרו שאתם מוכן להיות נדיב על חשבון אחרים, אבל ברגע שזה נוגע לאדמות שלך אתה מאמץ מדיניות 'אף שעל'.
"תראה, גם שמאלן כמוני מבין שקרה פה משהו בשלוש השנים האחרונות. לא יעזור כלום, אנחנו נצטרך, גם אחרי שנחתום על הסכם שלום, לבסס אותו על הרבה כוח. אני קורא לזה 'שלום חמוש'. לכן חשוב שיהיו גדרות ומרחקי ביטחון בין האוכלוסיות. גם כיום המרחק בין בתי כפר עזה ומפלסים לגדרה המערכת הוא פחות מקילומטר, אבל אם הם יתקרבו אלינו עוד יותר, זה מתכון לצרות".
למה, הרי מדובר על עת שלום?
"כי הפערים הכלכליים בינינו כמה מאות משפחות, לבינם מיליון וחצי איש, כל-כך גבוהים, שהם יגררו אחריהם בהכרח פעולות אלימות. בנוסף לכך, מתיישבים חדשים לא ירצו לבוא לגור במרחק יריקה ממיליון וחצי פלשתינים".
בשבועות הקרובים אמורים ביילין, מצנע ואחרים להגיע לאזור על מנת להסביר את תכניתם. גם ג'ומס, חיים אורון, איש קיבוץ להב, שאף הוא יושפע מההצעה, אמור להגיע. לאנשי מפלגת העבודה ומרצ חשוב מאוד שאנשי קיבוצי הנגב, המזוהים עם השמאל, יתמכו בתכניות שלהם. שוסטר חושב שהם יצטרכו לעבוד קשה מאו כדי לשכנע אותם הפעם.
הרוב אצלכם מתנגד?
"לא עשיתי סקר מקיף, אבל לדעתי רוב התושבים כאן מתנגדים. יש גם כאלה שאומרים שלא כדאי להתייחס לתכנית בכלל, כי כך אנחנו מעלים את הנושא לסדר היום. עדיף להתעלם ולחכות שזה יחלוף. לדעתי, אם יש הצעה רעה, צריך להגיד בקול שהיא כזו. אין טעם לטמון את הראש בחול".
חייבים לחזק את קו התפר
"אחת המטרות האסטרטגיות של מדינת ישראל צריכה להיות לחזק את ישובי הפריפריה ואת יישובי קו התפר. הם חייבים לעשות יותר, לא רק ברמה הצבאית והמדינית", אומר שוסטר בזמן שהמכונית שלו מנווטת בזריזות שלא היתה מביישת ג'יפ לכיוון גדר המערכת לצורכי הצילום הבלתי נמנע. בדרך הוא מתקשר ומבקש לעדכן את התצפית הצה"לית ("שלא ייבהלו משלושה משוגעים שמסתובבים ליד הגדר").
"הקהילה הכפרית כאן סביב הרצועה מונה 15-16 אלף איש, והיא יושבת בממוצע במרחקים של חמישה-שישה קילומטר מקו התפר. ישנם גם יישובים שקרובים הרבה יותר. המטרה שלנו צריכה להיות חיזוק היישובים שנמצאים ליד מיליון וחצי ערבים. בראייה היסטורית לא די בגדר, שאני בעדה מסיבות פרקטיות, כדי לשמור על הקרקע. חייבת להיות כאן התיישבות מסיבית. חייבים לחזק את הקהילות כאן.
"אחת הצרות הגדולות שנחתו על האדם הקיבוצניק 'ההומו קיבוצניקוס' היא בעיית הדור השני. הביטחון הסוציאלי נפגע. הרי הקיבוץ היה בנוי על כך שהצעירים שעובדים יפרנסו את המבוגרים, אלא שהבור לא מתמלא מחולייתו אין מספיק צעירים".
אולי נכשלתם?
"לא. אני אומר לאמא שלי, מוותיקות הקיבוץ, אל תגידי נכשלנו. יצרת יישוב שאנשים מבחוץ רוצים לבוא אליו! ולא רק בגלל הדשא, אלא גם בגלל הערבות ההדדית והשותפות הקהילתית. אלה דברים שאני לא רוצה לוותר עליהם, במיוחד לא במקום כזה שמרוחק מהמרכז וקרוב לקו התפר. רק מה, צריך קצת דחיפה כדי שיבואו עוד אנשים".
בממלכתו של אלון שוסטר 6000 תושבים, והיא מקיפה את רצועת עזה מצפון וממזרח. במועצה עשרה קיבוצים, מושב אחד וחווה פרטית חוות השיקמים.
פחות מ-20 אחוזים מתפרנסים מחקלאות (כולל רפת), כשליש הם פנסיונרים, 20 נוספים מועסקים במנגנונים של המועצה: מערכת חינוך ושירותים, ועוד כ-30 אחוזים עובדי חוץ: "אלה שמכניסים את הכסף", כמו שהוא קורא להם. "רוב הקיבוצים לא מאוזנים כלכלית. אחת הסיבות לכך היא שתהליך קבלת ההחלטות הוא ארוך ומסורבל. אבא שלי, עליו השלום, היה אומר שבקיבוץ אתה מיליונר, רק עם המון שותפים... וזה היה עוד בתקופה שחשבו שהקיבוצניקים הם מיליונרים".
בנוסף חולש שוסטר על קמפוס ספיר עם 7000 סטודנטים מכל רחבי הדרום, כפר הסטודנטים איבים, שני פארקי תעשייה, שבאחד מהם ממוקם 'אמדוקס נגב', סניף של חברת התוכנה הענקית, המעסיק 230 עובדים (מנהלי אמדוקס עומדים על כך שהעובדים יהיו בני הנגב אשקלון ודרומה). באזור התעשייה השני יש מפעלים כמו עלית, עוף קור ותפוגן. מפעלים שהיו בידי הקיבוצים הפסידו כסף בשל בעיות הניהול ונמכרו ליזמים פרטיים.
המדינה פוגעת בפיתוח האזור
התושב הכי מפורסם שלכם לא יכול לעזור?
"מי שבעצם הוא בעל החווה זה הבן גלעד. הוא משלם כאן ארנונה. שני ילדיו לומדים כאן. את אריאל שרון אני פוגש באירועים: באזכרה ללילי או בחנוכת אנדרטת 'חץ שחור' לזכר הנופלים במבצע שנערך ב-1955. יש לו נשמה של חקלאי. הוא אוהב אדמה. רואים את הלחלוחית בעיניים שלו ברגע שמתחילים לדבר על התיישבות מכל סוג ובכל מקום בארץ.
"בתור אחד שלא מגיע מהמחנה הלאומי, אני יכול לומר שראש הממשלה הוא ידיד אמת של כל תנועת התיישבות. הוא מתייחס לתושבים כאן כאילו הם בוחריו. הבעיה שהוא לא שליט יחיד במדינה ויש מנהל מקרקעי ישראל, פקידים ויועצים משפטיים".
וכאן שוטח ראש מועצת שער הנגב את הטענות שיש לו במישורים הכלכליים: "המדינה שרוממות פיתוח הנגב בגרונה ופוגעת בנו. היתה החלטה לפני שנה לסייע לישובים שהם במצב הכי קשה בטחונית וכלכלית: נחל עוז, מפלסים וניר עם. חלק מהמשרדים, כמו משרד הביטחון והתחבורה, באמת סייעו לנו בתשתיות, אבל משרד האוצר, שהיה צריך לעזור לנו בסיוע בהחזרי החובות, מושך זמן. היישובים אמורים להחזיר כארבע מיליון ¤ בשנה במסגרת הסדר הקיבוצים. יש כאלה שלא יכולים לעמוד בזה וחייבים לעזור להם להחזיק מעמד, כדי שהתשתית הזו לא תקרוס.
"בג"ץ הקשת מזרחית פגע בנו, וזה מצחיק כי כאן לקרקע אין ערך. העתירה שלהם היא בעצם נגד הקרקעות במרכז ולא נגד הקרקעות שלנו, אבל מי שנפגע זה דווקא אנחנו. רק לפני שבוע ישבתי עם יזם שרוצה לבנות שכונה קהילתית בקיבוץ גבים, ועדיין אין הוראות איך עושים את זה. העסק הזה תקוע כבר שנתיים, ובמשרדי הממשלה ובמנהל מקרקעי ישראל לא ממש ממהרים. ויש לנו תכניות פיתוח כמעט בכל יישוב. בנוסף, הטבות המס שהיו במסגרת חוקי הנגב בוטלו. השאירו אותם רק לשלושה יישובים: אופקים, שדרות ונתיבות".
כמה כסף זה יוצא?
"משפחה שמרוויחה 8000 ¤ נניח, תשלם בערך 200 ¤ מס הכנסה עם ההטבה. בלעדיה היא תשלם 1,200 ¤. ההפרש הזה של בערך אלף שקלים הוא משמעותי מאוד. יש כאן חוסר צדק משווע. הרי הקיבוצים שלנו קרובים יותר לקו התפר מאשר אופקים, נתיבות ושדרות, והם גם יותר רחוקים מהמרכז האורבני".
אז למה השאירו את אופקים נתיבות ושדרות?
"בשתי מלים: מרכז ליכוד. הרבה חברי מרכז באים מהמקומות האלה, והם כנראה השפיעו על מקבלי ההחלטות".
אולי יש כאן עניין שרצו 'לדפוק את הקיבוצניקים השמאלנים'?
"לא נראה לי. עובדה שגם את ההטבות לאנשי יש"ע ביטלו. אין לי בעיה נגד החלטה גורפת לבטל לכולם, אבל להשאיר דווקא את שלושת היישובים האלה ולפגוע בכל השאר זה חוסר הגינות. יש כאן בועות של הטבות מס שאין להן שום הסבר".
המהפך הדמוגרפי של מפלסים
נפלו אצלכם קסאמים?
"ודאי. זו תופעה שחיים איתה. היא מטרידה ויש לה השפעה מצטברת, אבל בעיקר זה מטריד את מי שחושב לבוא לכאן ולא את מי שכבר גר פה. מה שהמדינה צריכה לעשות זה לעודד את האזור כאן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. המדינה מתנהגת כאילו לא חשוב לה לחזק פה את היישובים".
אנחנו נכנסים לקיבוצו של שוסטר, מפלסים. בתי הקיבוץ נראים עלובים בהשוואה לווילות בשכונה החדשה.
שוסטר: "יש לנו 25 משפחות שגרות כאן ועוד 3 בונות. בשטח שהוקצה לשכונה הקהילתית יש מקום ל-140 משפחות. תבין, התוספת הזאת היא קריטית לקיבוץ כמו מפלסים. יש לנו 80 משפחות שרובן פנסיונרים. כתוצאה מאכלוס השכונה החדשה, מספר הילדים הוכפל! זה ממש מהפך דמוגרפי. עשו כאן ביום העצמאות חגיגה כמו בשנות השמונים העליזות, עם דגלים ובלונים. זה היה כיף לראות".
תושבי השכונה הם חברי קיבוץ?
"לא. הם חברים באגודה המשותפת ושותפים בחינוך, תרבות, נוי וביטחון. אין שותפות כלכלית. בקיבוץ עצמו יש חדר אוכל משותף, אבל אין לינה משותפת זה דבר שעבר מהעולם בקיבוצים. יש בקיבוץ משכורת דיפרנציאלית. כל חבר מקבל תקציב אישי די גדול, והחברים צריכים לשלם בעצמם עבור החשמל שהם צורכים. בקיבוצים אחרים יש חלוקה שונה".
כמה עולה כאן בית?
"תלוי בגודל. בממוצע משהו כמו 150 אלף דולר".
מה פרופיל המתיישבים בשכונה?
"רובם ככולם היו קשורים בדרך כלשהי לקיבוץ: כמעט אין כאן עירוניים 'טהורים'. רוב התושבים מתעסקים בחינוך: מלמדים או לומדים בקמפוס של מכללת ספיר, או בבית הספר האזורי. הם לא כל-כך צעירים הייתי אומר שממוצע הגיל הוא בערך 40".
יישוב תחת איום מתמיד
דוד ושרונה בן-ברון הגיעו לשכונה החדשה במפלסים מבית-שמש. דוד הוא איש צבא קבע ושרונה עובדת סוציאלית במועצה המקומית הסמוכה שדות נגב. לזוג שני ילדים: אחד לומד בגן בקיבוץ והשני בבית הספר האזורי.
דוד: "אחרי שגרנו בבית-שמש המשכנו לשנתיים באשקלון, ואחר-כך רצינו לעבור ליישוב קטן יותר והחלטנו על במפלסים. אנחנו מאוד מרוצים מההחלטה: מהסביבה התומכת, ממערכת החינוך. בניגוד לרוב המשפחות שגרות בשכונה הקהילתית אין לנו עבר קיבוצי, אבל קבלת הפנים החמה היתה באמת חמה והפיגה לגמרי את החששות שלי. אני חושב שהשתלבנו יפה. יש ניהול משותף בין הקיבוץ והשכונה הקהילתית בהרבה תחומים: חינוך, תרבות, אפילו הבריכה. את הרפת הקיבוץ מנהל בעצמו".
ומה לגבי המצב הביטחוני?
"כאן יש בעיה. הגענו למצב שאנחנו בכלל לא מתייחסים ליריות באזור הגדר, שהיא רחוקה רק 700 מטר חהשכונה. בלילה אני שומע את השרשראות של הטנק שמפטרל. המסוקים של צה"ל עומדים שעות מעל הבתים שלנו... אז מובן שכשבאים אלינו אורחים הם חוששים. אני מנסה לשכנע אותם שזה לא כל-כך נורא ושכדאי להם לעבור לכאן, אבל הם שומעים את היריות וחושבים לעצמם, למה להם להיכנס לצרה כזו?"
מה אתה מציע לעשות?
"הממשלה חייבת לפעול כדי שיגיעו הנה עוד אנשים. צריך מבצע שיווק ממשלתי כדי לאכלס חלק מהבתים שכבר כמה שנים מנסים לאכלס. וכמובן גם עזרה כספית: הטבות מס ותמריצים אחרים. איזה מוטיבציה יש לאדם מבחוץ להגיע לכאן אם אפילו אין לו הנחה במס הכנסה?"
ואיך ייפתר המצב הביטחוני?
"זה ייפתר רק בהסדר שלום. אין לנו טענות כלפי העבודה של הצבא, הם עושים את מלאכתם נאמנה. אנחנו בהחלט מרגישים בטוחים. אבל הפתרון המוחלט יהיה מדיני".
מה דעתך על התכנית לתת לפלשתינים רצועה נוספת ממזרח לעזה?
"זה פשוט לא הגיוני. לפי התכנית הזו, הכביש ההיקפי של היישוב יהיה על גדר המערכת. מה יש לתת להם? אני בעד הסכם. כולם כאן רוצים לגמור עם הסכסוך, אבל לתת להם להגיע ממש עד הבתים שלנו? לזה אנחנו לא מוכנים".
ציונות מודל 2003
אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לקיבוץ כפר עזה. הקיבוץ הדתי סעד שכן בפאתי כפר עזה במלחמת העצמאות, חשוף להתקפות ממערב. אחר-כך הועבר משם למיקומו כיום, כקילומטר מזרחה. בדרך אנו עוצרים לשני נערים (כמה ראשי רשויות אתם מכירים שלוקחים טרמפ חבר'ה שאפילו זכות בחירה אין להם?). אחד מהנערים, יעקב, הוא מפרויקט 'נעלה' נוער עולה לפני הורים. זהו פרויקט בן 12 שנה שהתחיל עם נוער מחבר העמים והיום מטפל בעיקר בנערים מדרום אמריקה. הילדים לומדים בבית הספר המקומי. יעקב, יליד מקולומביה, משיב לשאלותינו בעברית מתנגנת.
יעקב, כמה זמן אתה פה?
"אני פה שנה וחודש. בסוף השנה כבר יש לי בגרויות".
ואחר-כך מה?
"אולי אני נשאר, אולי אני עוזב. אני עוד צריך לחשוב".
ומה עושים ההורים בקולומביה?
"הם מנהלים את מועדון הספורט של היהודים. הם מרוצים שאני לומד פה בארץ יהודית ומקבל קצת מסורת".
"הניסיון מראה", אומר שוסטר, "שחלק גדול מבוגרי הפרויקט מתאזרחים, מתגייסים ונשארים בארץ".
איך היחסים עם קיבוץ סעד?
שוסטר: "מצוינים. דוד שלי גר שם. אנחנו משתפים פעולה בהרבה תחומים: חקלאות, תעשייה, חינוך בלתי פורמלי, תרבות וספורט. עשינו במוצאי שמחת תורה הקפות שניות אצלם. הם חידשו את המסורת אחרי שלושים שנה. היו שם מאות אנשים מהאזור, וגם מהקיבוצים שלי הגיעו 30 איש. אך אל דאגה", הוא מבטיח, "בשנה הבאה אני אארגן יותר".